שואלת יקרה מאד,

הרבה זמן לא התמוגגתי כך מקריאת שאלה. יש בפניה שלך ככ הרבה מודעות עצמית, בשלות, עומק ובגרות. אני מעריכה אותך באמת ובתמים על התהליך המיוחד והמשמעותי שעברת, נשמע גאולה ממש, יציאת מצרים אמיתית מאזור הנוחות שלך, לבלוב ופריחה של הפרח הפנימי שבתוכך. מאחלת לך שתשמרי תמיד על התוצאות האלה, כמה זה חשוב תשוקה וחשק, הם מעידים על רצון פנימי והשתוקקות, והרצון, הוא הדבר המקודש והאלוקי ביותר בתוכנו.

ניסיתי לקרוא את שאלתך כמה פעמים, לנסות להבין מה באמת מציק לך, מה באמת שם מבקש מענה, איפה נמצאת המצוקה. אני לא בטוחה שאני אתן כיוונים נכונים, מקווה שתהיה לי סע”ד, אגיד לך איך אני רואה את הדברים, ייתכן שתתחברי, ייתכן שלא. המטרה שלי היא לעורר בך כיווני חשיבה ולא לתת לך פסק של עשי/לא תעשי.

זוגיות, אהבה, קשר בין גבר לאישה, הוא דבר דינאמי, הוא כמו בריאה בפני עצמה, שהיא בשיאה, היא נעה ורוקדת ויוצרת בתוכנו גלים ומנגינה. התשוקה, כפי שתיארת אותה, אף פעם לא מתחילה מתשוקה פיזית, היא תוצר של חיים מלאי עשייה, עיסוק ברצונות ובחלומות שלי וכו’ ואת זה ניתן להביא לזוגיות, להפריח אותה ולעוף עליה יחד עם בן הזוג. אני מניחה שהתהליך שעברת חשף בך צדדים של תשוקה, של חשק, של רצון ואילו דברים מבורכים שיש לייקר ולהודות מדי בוקר, אבל בזוגיות אמיתית, באהבה, באינטימיות, טמונה גם ”סכנה”, ככל שאני יותר קרבה/מרגישה/אוהבת, הסכנה להיפגע, להתאכזב, לקבל תגובות שלא רציתי לשמוע – גוברת. לאהוב פירושו להיות מוכן להיפגע. לחיות במערכת יחסים שבה אני חשופה – המחיר הוא שלעיתים אני אביא את הלב שלי את הנקודות הכי עמוקות שלי והשני יפגע או לא יבין או לא יכיל. זה סכנה שהיא בריאה , היא חלק מהתפתחות תקינה של קשר עם אמון. אנחנו לא בובות , וחלק מהחיים אנחנו ניפגע ונכעס ונבכה, וכל עוד אנחנו בשיח בריא וכנה על זה עם בן הזוג, הכל בסדר ואף יותר מזה. הבעיה מתחילה דווקא באנשים שנפגעו כה רבות בחייהם שהם פשוט מנתקים את הרגש, הם מפסיקים להרגיש כדי לא להיפגע. הם נעשים אדישים וכבויים בתוך המערכת הזוגית, נכנסים לקונכיה של שתיקה פאסיבית ומתגוננים. אולי הם אכן לא נפגעים אבל חייהם חסרים וחיוורים את חווית החיים הכי בסיסית ועמוקה – אהבה. למה אני מאריכה בכל זאת? כי החשש הכה גדול שלך לגבי ”מה יקרה אם בעלי יגלה שיש לנו אינטרנט בבית ויתפתה גם” הוא כה גדול שהוא מסמן לנו שיש מאחוריו סיפור. הפחד הזה מסמן לך משהו, מאותת לך לעצור רגע ולהקשיב למה שהוא מספר מתחת לטענה השטחית. (כמובן שיש גם היבט מוסרי, את חוששת לרוחניות של הבית שלך, לצביונו ולעתידו, זה נורמלי ומובן לחלוטין, אבל בכ”ז להרגשתי יש כאן משהו מעבר, משהו אישי יותר…) מה הוא מספר? אינני יודעת, אינני יכולה לענות במקומך אבל ייתכן מאד והגעת לשלב בקשר עם בעלך שבו את מתחילה לפחד (מזל טוב יקירתי! פחד הוא סימן לאהבה). לפחד שמה מה שיש בינכם ייעלם לטובת פיתויים חיצוניים, פחד שכל הרגשות שמופנות כעת אלייך ומסבות לך אושר כה רב יופנו לכתובות אחרות, פחד שהאנרגיה המלבלבת שיצרתם ביניכם בעמל כה רב תתמקד בדברים אחרים, ”תברח” מהקן שבניתם במאמץ כה רב. את מפחדת להפסיד את כל זה, את חוששת להיפגע, לאבד בלעדיות. והקנאות הזו היא כ”כ מיוחדת ומשמחת ומלאת קסם. את לא רוצה לחלוק אותו, את לא רוצה שיעשה מבחנים שלא בטוח שיעבור אותם. אני בעד שקודם תנסי להתרכז בעצם התחושה הזו, תחושת הקנאות, תחושת ההשתוקקות הכה קדומה ועמוקה הזו. תהיי שם, בלי לברוח או לטייח. תהיי רגע עם הפחד הזה, לאבד הכל, (כמובן בהנחה שאת אכן מזדהה עם מה שתיארתי, ייתכן והסיבה שונה לחלוטין. נסי בכל מקרה לשבת עם עצמך, למצוא רגע שקט ביום שאת עם עצמך בלי רעשי רקע ולהבין מה יש שם, בתוך הכותרת הזו של ”הפחד על צביון הבית”)… ואולי זה הרצון הזה שלנו, הכה בועט , לשלוט , לפקח, שדברים יקרו בדיוק כמו שאני רוצה וחושבת לנכון וראוי. על הרצון הזה ראוי לכתוב גיליון נפרד ומיוחד?, אבל אני כן יכולה להגיד שמדובר באחד הדחפים הכי הרסניים בזוגיות ובאופן כללי אחד מגורמי הסבל הגדולים ביותר בחיינו אני אפילו לא מדברת על כך שזה נובע מחוסר אמונה וגאווה. אני מדברת רק על ההפסד שלנו שאנו מנסים לאחוז בכח באמונות או תובנות שאיתם הגענו ולא מנסים לעצור רגע ולבחון מחדש. אין לי תשובה למה ”נכון” ומה ”לא נכון”, הבחירה האם לשתף או לספר לו תישאר שלך וכך גם המחירים שיהיו לכל בחירה שתעשי. אבל זה כן מזמין אותך לחשוב על סוג הקשר והזוגיות שהיית רוצה לנהל עם בעלך. ברור שיש אלמנט של ”מצילתו מן החטא”. אבל בואי נניח לזה רגע ונחשוב, איזה מין קשר היית רוצה עם האיש שלך? קשר שבו שניכם שומרי הגבול אחד של השני? שכל אחד מפקח ובוחן את התנהלותו של השני ומעניק לה ציונים ופסק דין, או האם אנחנו כאן כדי לעזור אחד לשני להיות מאושרים ולהגשים חלומות? זו שאלה הרבה יותר כללית מהשאלה הפרקטית ששאלת. אני פשוט רוצה שתהיה לך יכולת לבחון את הסיטואציה הזו מנקודת מבט רחבה יותר, מבט על. אני למשל, הכי הייתי רוצה שיהיה לי כיף, פשוט כיף ונעים עם הבעל שלי, שהוא יהיה המקום בו נרגעים, משתחררים, מביעים את כל החשקים והרצונות בחופשיות גם אלו הפחות לגיטימיים או ראויים. בשביל זה אני מוכנה, לצורך העניין להתגמש קצת, לבחון מחדש עקרונות שלי, להבין שנועדנו אחד לשני עוד טרם נולדנו וזוגיות המשותפת שלנו יש תפקיד גבוה ומרומם הרבה יותר מאשר לחנך אחד את השני. אני רוצה שנעזור אחד לשני להתפתח ולצמוח גבוה ואני יודעת שבשביל זה צריך להיות אמון ופתיחות וכנות מלאה בינינו.

קחי את הדברים, עשי בהם כטוב בעינייך ובעיניי אמונתך ואורח חייך. אני סומכת ומאמינה בך במאת האחוזים! מן השאלה ברור לי רמת הפתיחות, המודעות והאינטליגנציה הרגשית הגבוהה שניחנת בהם, ואני בטוחה שעם סע”ד תצליחי במה שלא תחליטי, כוונתך לטוב ולשם שמיים וזה מה שהכי חשוב בסוף!

לגבי שאלתך האם רוחני/לא רוחני לצפות בתכנים מסוימים…אינני אשת הלכה, אני לא נכנסת למקום הזה משום שזהו לא תפקידי בעולם. אני כן מאמינה שאמצעים מסוימים מקדשים את המטרה. אני מאמינה שעלינו להיות בקשב מתמיד עם עצמנו ולשאול מה דברים מסוימים גורמים/עושים לי, אני מאמינה שעלינו לנסות ללא הרף להבין מה מניע ומנהל את רצונותינו ואת ההחלטות שלנו. אני מאמינה באיזון. ברגע שמשהו יוצא מאיזון, שאנו הופכים להיות תלויים בו, שהוא כבר לא אמצעי שמשרת אותנו אלא אנו משרתים אותו (עבודה זרה?!) זה לא טוב, זה רע לנו. אני מאמינה שאנחנו יודעים הכי מדויק מה עושה לנו טוב (בתנאי שאנו יודעים להגדיר מהו ”טוב”, טוב איננו בהכרח נעים. טוב, לטעמי, הוא גם התחושה שלאחר המעשה ולא רק המעשה עצמו, אם משהו משאיר אותי מלאה, נינוחה, נעימה – הוא טוב. אם משהו נעים לי אבל אחר כך הוא משאיר אותי מאוכזבת, מרוקנת ורעבה לעוד, אז הוא כנראה פחות ). אם צפיה בתכנים מסוימים עושים לך טוב, נותנים לך כח להמשיך , לשמוח , להתנהל, מכניסים לך חיות וצבע לנישואים -אזי זה מבורך. שוב זוהי דעתי האישית. וכן, ישנם תאוריות רבות המעגנות את תחושותייך. אכן, פעמים רבות צפיה בזוגיות וקרבה מבחוץ מעוררת בנו את הרצון והחשק יותר מחוויה עצמית. זה אפילו שיטת טיפול נפוצה בקרב מטפלים העוסקים בבעיות בחשק וברצון. אז את בסירה טובה?

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, היי ברוכה אשת חיל!

מוזמנת לשוב ולשאול אם יש צורך, נועה