שלום לך איש יקר,

הפניה שלך מרגשת בכנותה ובאומץ שאתה מגלה. דווקא העובדה שהדבר כל כך מטריד אותך מלמדת על קול פנימי צלול ונקי ועל מצפון מכוון היטב. העובדה שאתה מרגיש רע עם הנפילה מלמדת על טוהר פנימי שלא התקלקל למרות הנפילות. הטוהר הזה, הרצון הפנימי והאמיתי שלך, הם המגדירים האמתיים של הזהות שלך, והם גם אור של תקווה עבורך. אני מאחל לך שבקרוב תצא הפנימיות הזו לאור ותבוא לידי ביטוי ממשי בחייך.

הפסוק במשלי (כד, ו) אומר “כי בתחבולות תעשה לך מלחמה ותשועה ברוב יועץ”, והמפרשים מסבירים שהכוונה למלחמה ביצר הרע. את חלקו השני של הפסוק כבר קיימת: פנית ושאלת. האומץ להתייעץ עם מישהו אחר איננו מובן מאליו. הוא מלמד על יכולת להכיר בבעיה כשהיא מתפתחת ולהודות שהיא קיימת. כמה חזק צריך להיות אדם בכדי להודות בחולשות שלו! החלשים האמתיים הם אלה שמתכחשים לחולשותיהם – אלה שמדחיקים, ובכל מצב יאמרו: “אני בסדר”, “אני שולט במצב”, “הכל בשליטה”, וכדומה. אנשים חזקים הם אלה שפתוחים לשמוע, אלה שמבינים שלא הכל בשליטתם, ולא יזיק ואף יועיל אם יבקשו עזרה ועצה ממישהו אחר. התשועה מגיעה מכך ששומעים רעיונות ועצות מאחרים, מטכסים עצה, ובונים את התחבולות שבאמצעותם מנצחים במלחמה.

מן הסתם ידוע לך שחלקו הראשון של הפסוק – “בתחבולות תעשה לך מלחמה” – שימש כסיסמה של “המוסד” – ארגון הביון הישראלי. הדבר ברור, בכדי לנצח במערכה הגלויה יש צורך בתחבולות הנסתרות מן העין, יש צורך בחכמה ועורמה, בלמידת האויב והבנתו ובניצול כוחו לטובתך. ברור באותה מידה שגם בהתמודדות עם היצר האדם נדרש לא-פחות לתחבולה ותחכום. נדרשת יצירתיות מיוחדת לפעול נגדו. לא פעם יש לפעול בדרכים נסתרות ועקלקלות כדי לנצח אותו. לעתים צריך לפעול באופן של “הפוך על הפוך”, ולעתים ב”הפוך על הפוך על הפוך”.

על פי רוב, מלחמה חזיתית של “ראש בראש” לא הכי יעילה, לפחות לא לאורך זמן. כמובן, חובה על האדם להציב לעצמו גבולות ולהילחם בכל הכוח על שמירתם, אבל במקביל צריך לבנות אסטרטגיה ארוכת טווח. אפשר להמשיל זאת למדינה שמגינה על הגבולות שלה. מצד אחד, הגבול הוא גבול. לא ניתן להתגמש עם הגבול ויש להילחם על כל ניסיון חדירה אליו; מאידך, בכדי ששומרי הגבול יהיו חזקים צריכים תנאים רבים שקשורים למתרחש בעומק המדינה פנימה. כך לדוגמה, המדינה צריכה לשגשג מבחינה חברתית וכלכלית, היא צריכה להיות מנוהלת נכון והשלום צריך לשרור בין חלקיה השונים. גם שומרי הגבול צריכים להיות מוּזנים היטב, לבושים ומצוידים בציוד ובלבוש המתאים. הם צריכים להיות מוחלפים במשמרות סבירות, כדי שיוכלו לנוח ולהחליף כוחות בין משמרת למשמרת. כך גם אצל האדם: מלחמה שמתרכזת רק בגבולות, בלי השקעה ובנייה של עולם פנימי – גשמי ורוחני – שפועל כסדרו, צומח ומשגשג – נידונה לכשלון. העורף החזק הוא ערובה לנצחון בחזית.

בנוסף, כמו במלחמה – אם מתמקדים רק בכיבוש יעד אחד, ומזניחים את המערכה כולה; אם מבזבזים את כל האנרגיה על קרב אחד ושוכחים את כל המלחמה; אם לא נלחמים במקביל בחזיתות אחרות – ההפסד והכשלון ידועים מראש. באותה מידה אצל האדם: יש לפתח אסטרטגיה חכמה רב-מערכתית. זה אומר בין היתר שיש להתחיל לכבוש יעדים נוספים במקביל. גם אם בקרב אחד מפסידים (בינתיים) יש לנצח את המלחמה. יש לאגף את האויב מכל הכיוונים, עד שנצליח לכבוש גם את המעוז האחרון והעיקש יותר שלו.

נגד מי אנחנו נלחמים? התשובה השגורה היא בדרך כלל “היצר הרע”. המושג הזה רגיל בפינו מאז ילדותנו, אך למעשה השם “יצר הרע” הוא כינוי משותף לכמה חלקים ומישורים שקיימים אצל האדם וחשוב לערוך הבחנה ביניהם.

מאחר וכולנו מצויים עמוק ב”קשרי המלחמה”, איננו יכולים להישאר בתפיסה הילדותית של המושג “יצר הרע”. הבנה מורכבת ומפותחת יותר בנושא הזה היא תנאי מקדים, חשוב מאין כמוהו, שכן היא נוגעת לזיהוי נכון של ה”אויב” – זיהוי נכון של הבעיות ופתרונן וזיהוי נכון של המטרות והיעדים אליהם יש לשאוף. פעמים רבות האדם מרגיש שאותו “יצר הרע” שעמו הוא נדרש להילחם הוא חלק בלתי נפרד מאישיותו, הוא עצם מעצמיו ובשר מבשרו. איך יכול האדם להילחם עם עצמו?! איך אפשר לנצח במלחמה שכזו – כאשר המפסיד תמיד יהיה אחד מחלקיי?!

כידוע, רבי ישראל מסלנט (סלנטר) עסק בהבחנה הזו של סוגי “יצר הרע” שונים. הדברים נידונים ב”אגרת המוסר” שבספרו “אור ישראל”. למעשה, מדובר בסוגייה שמקיפה את כל החיים, ופרטיה משתנים מאדם לאדם (עד כדי כך שבמקרים מסוימים, מה שייחשב אצל אדם אחד כ”יצר הרע” יכול להיחשב אצל חברו ל”יצר טוב”!). ובכל זאת, אנסה לכתוב את הזווית האישית שלי בעניין, בקווים כלליים בלבד.

האדם הוא יצור מורכב ממישורים שונים: גוף ונפש, שכל ורגש, ועוד. את היחסים הנכונים ביניהם לא קל לתאר. על פי רוב, נְדרג את הגוף כנמוך יותר מהנפש, ויחד עם זאת המציאות הגשמית של הגוף היא הכרחית, שכן הוא כלי הביטוי בפועל של הנפש או הנשמה. לגוף יש צרכים משלו, הוא רעב וצמא ועייף. אי אפשר לבטל את הצרכים האלה או להתעלם מהם. התעלמות ממושכת מצרכי הגוף מסכנת את קיומו של האדם, הגופני והנפשי. ברור אם כן שללא שילוב הגוף והקשבה לצרכיו אין לנפש עצמה קיום (אם אין קמח אין תורה). השילוב הנכון והבריא בין הנפש לגוף הוא אתגר עדין ומורכב.

בדומה לכך, שילוב השכל והרגש הוא סוגיה מורכבת. אנחנו רגילים לדרג את השכל מעל לרגש, אבל זה לא תמיד נכון. תפקידו של הרגש לעתים לא פחות חשוב מאשר זה של השכל. גם במקרה הזה, השכל והרגש צריכים לעבוד בצורה מתואמת, בשילוב ובמינון נכון, וכל אחד כשהוא עומד בפני עצמו הוא עקר במידה רבה.

לכל אדם אישיות שונה, שבה מינונים שונים של חוזקות וחולשות, רגישויות וצרכים, מגבלות ויתרונות, מוטיבציות שונות ונתוני פתיחה שונים, בכל אדם קיימים חלקים בוגרים וחלקים ילדותיים יותר.

לכל אדם צרכים אנושיים בסיסיים, פיזיים ונפשיים, שאי אפשר לדכא אותם או להתעלם מהם. כל אדם זקוק למזון ולשתיה, לקורת גג, לשינה, ליחסי חברה ומשפחה, לקרבה ואהבה.

לכל אדם מגבלות, חולשות ופגמים מוּבנים, לצד יתרונות, כשרונות ומאפיינים ייחודיים לו. אלו דברים שהאדם לא בחר בהם, אלא הם חלק מה”סל” הכולל שהאדם קיבל בגזירת שמים. אלו הנתונים ואלה הכלים שאיתם הוא צריך לפעול בעולם הזה.

חלק מהמישורים האלה אינם “רעים” או “טובים” כשלעצמם, והדברים תלויים באופן השימוש בהם ובאופן שבו הם באים לידי ביטוי. כך לדוגמה, הרצון לאהבה, לקרבה ולקשר, הם צרכים בסיסיים ולגיטימיים שקיימים באדם. הם יכולים לשמש לטוב – כדבק מאחד של התא המשפחתי, ויכולים לשמש לרע – לקרבה אסורה (כידוע, התורה מכנה גילוי עריות במילים “חסד הוא”, דהיינו יש כאן שימוש חורג, לרעה, בנטיה טבעית של “חסד”).

בהקשרים הזה הכינוי “יצר הרע” הוא לאו דווקא של “רע” באופן אובייקטיבי, אלא כאשר חלקים מסוימים בתוכנו מובילים אותנו למקום לא טוב, או כאשר נטיות מסוימות, גם אם הן טבעיות לאדם, באות לידי ביטוי במעשים לא טובים או בהתנהגויות שליליות.

אם נתמקד לרגע ביצר המין. יצר זה הוא אחד היצרים החזקים והמשמעותיים באדם, הוא כח אנרגיה עצום שמניע את העולם (הגמ’ ביומא סט, א, מספרת שחכמים בקשו לבטל את יצר הרע של עריות, וכשנמסר בידיהם הבינו שאם יהרגוהו יחרב העולם: “חזו דאי קטליתו ליה לההוא – כליא עלמא”, וראה שם את ההמשך).

דימוי מתאים ליצר זה הוא אש (ובדומה לצעקתו של רב עמרם חסידא [בגמ’ קידושין פא, א]: “נורא בי עמרם”). אם האש יוצאת משליטה היא עלולה לגרום לחורבן והרס עצומים, אך בשימוש נכון וברתימה של האש היא כח אנרגיה אדיר ויצרני. האתגר הוא לא לבטל את הכח הזה, אלא להשתמש בו בדרך הנכונה. כמו שמשתמשים בכור אטומי “לצרכי שלום”.

הנה עוד כמה מקורות בסגנון הזה:

* במדרש על הפסוק (בראשית א, לא) “וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד” מובא: “הנה טוב מאד – זה יצר הרע… שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה, ולא הוליד ולא נשא ונתן…” (בראשית רבה, פרשה ט, סימן ז).

* בזוהר (פרשת תולדות) נכתב כי “יצר הרע אצטריך לעולם כמטר, דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתתא לא ליהוי…” (=יצר הרע נצרך לעולם כמו מטר, כי אילולי היצר הרע לא היתה קיימת חדוות הלמידה בתורה).

* בספר ‘ראשית חכמה’ (שער האהבה, פרק ד) מובא סיפור מעניין (עיין שם), בשם המקובל רבי יצחק דמן עכו, שמסקנתו חריפה ביותר: “מי שלא חשק לאישה הוא דומה לחמור ופחות ממנו, והטעם, כי מהמורגש צריך שיבחין העבודה האלוהית”.

במילים אחרות, היצר מורה על קיומה של חיוניות, על משהו שגועש וחי באדם, והכח הזה נצרך והכרחי לדברים טובים – ובתנאי שהוא מופנה למקומות הטובים. לאדם מת אין יצר, אבל הוא מת. אותו כח יכול להיות הרסני, יכול להיות מקור להשחתה, אבל יכול גם לעבור עידון וזיכוך (סובלימציה) ולשמש ככח מניע למהפכות טובות.

וודאי מוכר לך הסיפור בגמרא (סוכה נב,א) על האמורא אביי, ששמע פעם גבר ואשה, שאינם נשואים זה לזו, שקבעו לצאת יחד לדרך. אביי החליט לעקוב אחריהם, על מנת להפריש אותם מאיסור (הוא חשב שבוודאי יגיע רגע כזה). הוא הלך אחריהם כברת דרך מסוימת, וכאשר הגיעו לפרשת דרכים, שמע אותם נפרדים זה מזו בדברי ידידות ותו לו, כשכל אחד פונה לעירו. הגמרא מספרת כי אביי היה שבור מכך. הוא חשב לעצמו שאם הוא היה במקומו של הגבר, זה לא היה נגמר בזה; הוא לא היה מסוגל לעצור את עצמו מלחטוא עם האשה. לאביי התברר פתאום כי אין לו כוח לעמוד בפני הניסיון. ממשיכה הגמרא ומספרת כי ראה אותו “ההוא סבא” [אליהו הנביא] והרגיע אותו (במשפט הידוע): “כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו”.

ההבנה הרווחת של המשפט הזה היא שמישהו מלמעלה דואג כביכול לאזן לך את היצר הרע בהתאם לרמה הרוחנית שלך, כדי שמשקולת הבחירה תישאר תמיד על כנה. אבל לדעתי ההסבר האמיתי יותר הוא שכך הוא הכרח המציאות. אותם כוחות גדולים של תאווה, הם עצמם הסימן לכך שהאדם גדול ומיוחד. הכוחות האלה מורים על חיוניות מיוחדת שיש בו, ועל כוחות יצירה וחיים שטמונים בו. כמו הדימוי של האש, שהיא מקור אנרגיה אבל עלולה גם לשרוף. ההתמודדות הגדולה שאתה נמצא בה צריכה ללמד אותך שיש בך כוחות עצומים, ועליך רק לנתב אותם למקומות של צמיחה, התפתחות וגדילה. עצם העובדה שאתה מתמודד עם נסיונות כאלה, היא ההוכחה לכך שהנך אדם גדול, בעל עוצמות ויכולות. לא ירחק היום ותגלה בעצמך כיצד באים אותם כוחות לידי ביטוי מבחינה חיובית.

לכן, חלק מההתמודדות עם ה”יצר הרע” היא בעצם לזהות ולהבין את הצרכים הפנימיים, את הכוחות והנטיות שבסופו של דבר באים לידי ביטוי בצורה של עבירה, ונסיון “להמתיק” אותם, כלומר לכוון אותם לטוב.

למעשה, המערכת מורכבת בהרבה יותר. כי מישור אחד משפיע על השני. כמו שאנחנו מבינים שמצוקה פיזית משפיעה על מצב הרוח, שכאשר אדם רעב או עייף זה משפיע על הנפש שלו, ובאותה מידה להיפך – אם מצב הרוח שלו ירוד או משהו מטריד אותו זה ישפיע על הגוף – על התיאבון או על השינה וכו’. באותה מידה, מצוקה או חוסר במישור הנפשי, או המשפחתי או החברתי, עלולים להשפיע על המצב הדתי והרוחני.

אפשר לכנות זאת במילה המודרנית “אקו-סיסטם”, זו מערכת שבה פרטים רבים תלויים אחד בשני, ובה כל פרט משפיע על חברו. אם משהו חסר או חורק בנקודה אחת, הדבר עלול להשפיע על נקודה אחרת. וכך כמובן גם להיפך, התקדמות ושיפור במישור אחד משפיעים לטובה על המערכת כולה. לכן, שלב חשוב הוא הבירור – לפני שיוצאים ומסתערים יש לבדוק את מצב הכוחות, בכל הגזרות. מיהו האויב ואיפה נמצאת נקודת התורפה שלו. מה חסר לי, מהו החור שאני מנסה למלאות בהתנהגות הזו, וכן הלאה.

קיצורו של דבר, מדובר במערכת עדינה, מורכבת ועמוקה. לכן, היא צריכה לימוד. האדם צריך לצאת למסע היכרות עם עצמו. המסע הזה ארוך ואינו מתרחש ברגע אחד. בהתמודדות עם היצר לא קיימת מציאות של “זבנג וגמרנו”. מדובר בתהליך, ומשום כך יש להצטייד בסבלנות ובאמונה, וגם בראייה נכונה ומפוכחת.

לכן, הדבר הנכון לכאורה הוא לא לצאת בהכרזת מלחמה כוללת, “להתאבד” על זה בלי תכנון ואסטרטגיה. מלחמה יומיומית באותה חזית, עם אותן השיטות, מעייפת ומתישה, ובסופו של דבר מביאה לייאוש והרמת ידים. צריכים להיות מאד חכמים עם הכוחות שקיימים בתוכנו, עם המערבולות והסערות שמתחוללות בנו, לדעת איך לצלוח אותן – איך לנצל את הזרמים לטובתך. כידוע, אי אפשר להלחם נגד מערבולת בים, זה מעייף ומייאש אותך, אתה מאבד עשתונות וטובע; החכמה היא לנסות למצוא את הזרמים שמובילים החוצה, לרכב עליהם בכדי להינצל.

עלינו לחפש זרמים חיוביים ולנצל אותם כדי להתרומם, למצוא את התחבולות והעצות שירימו אותנו לגובה. במקום לשאוף לביטול התמודדות ולהכנעת היצר ב’נוק אאוט’ חד פעמי (מה שאינו מציאותי), עלינו להפעיל מגוון רחב של אמצעים, בכדי להתרומם ולהתחזק, עד שנגיע למצב שהתרחקנו מן ההתמודדות הספציפית הזו והיא הפכה ל-לא-רלוונטית.

ומה ‘למעשה’?

אחר כל האריכות הזו, אנסה לרדת קצת לפסים מעשיים. אכתוב להלן מספר רעיונות שעלו במחשבתי, וכמובן שיש עוד דרכים.

הגישה האישית שלי שבהתמודדות עם נסיונות אין פתרונות אוניברסליים שמתאימים לכולם. אין נוסחאות קסם שעובדות תמיד. לכל אחד צריך לתפור “חליפה” לפי אופיו, לפי נפשו ושורש נשמתו. ולכן אבקש שתראה בדברים הבאים הצעות, רעיונות, כיווני מחשבה וסימני דרך לחיפוש. כולי תקווה שמתוך כל האריכות הזו תמצא לפחות משהו אחד שיכוון אותך לזוית ראיה אחרת, ומשם תפַתֵח את הדברים ותתאים אותם לסיפור האישי והפרטי שלך.

* גבולות מלאכותיים: נצטוינו בתורה “ועשית מעקה לגגך, ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו”. גם אם אנחנו אנשים בוגרים ויודעים שמסוכן להתקרב לקצה הגג, חייבים לשים מעקה, כי טבעו של עולם שכשאין מעקה – “יפול הנופל ממנו”. אמנם נכון, שגבולות חיצוניים לא יספיקו והאדם צריך לבנות גבולות פנימיים, ועדיין איננו רוצים לבוא לידי ניסיון. לכן מוכרחים להציב גבולות וגדרות. אתה כותב שאין אפשרות לשים סינון על המחשב במשרד, ואני תוהה מדוע זה כך והאם אין דרך כלשהי לשנות את המצב? יש כיום פתרונות סינון שונים (כולל סינון ברמת התוכנה למחשב ספציפי), וגם אם מדובר על סינון ברמה הבסיסית ביותר – זה עדיין אלמנטרי וחשוב מאין כמוהו. ראה מה תוכל לעשות בנידון.

* מודעות והכרת העצמי: כאמור לעיל, נדרשת כאן למידה עצמית מעמיקה, הן בנסיון אמיתי להבין מה קורה אתך ברמה הנפשית והאישית, מה המנגנון הפנימי שגורם לך לחפש את החשיפה לחומרים האלה, והן ברמה הטכנית של להבין כיצד אתה מתגלגל בפועל אל החשיפה.

החלק הראשון כולל בירור נפשי-אישי: מה חסר לי באמת? מה כואב לי? לנסות קודם כל להבין את הצרכים הפנימיים, להקשיב לקול של הילד הפנימי שמבקש התייחסות. האם זו בקשה לקרבה ולקשר? האם מדובר בחיפוש אחר ריגושים? האם יש כאן נסיון לשכוח חלקים שלא נעימים בחיי? אולי מדובר על סקרנות בלבד? ואולי זה נובע מקושי כללי בדחיית סיפוקים? אלו רק דוגמאות לשאלות – וצריך לחשוב בכיוונים נוספים.

לעתים אדם סוחב אתו משקעים מהעבר, חסכים מהילדות, שנבעו מדגם לא מוצלח כל כך של יחס מההורים, וכדומה; ואלו יכולים להשפיע עד גיל מבוגר וללכוד את האדם בתוך מחסומים שמונעים ממנו לפרוץ קדימה ולהביא לידי מימוש את כוחות היצירה והחיוניות שלו ולכלוא אותו בהתנהגויות ילדותית ונמוכות. במקרים כאלה מומלץ בדרך כלל לפנות לעזרה מקצועית, למצוא מטפל מתאים ומוסמך, ובעזרתו לפנות את המוקשים ואת המשקעים האלה ולהתנקות מהם.

לכך נוסף החלק השני, שהוא החלק הטכני-מעשי, מה שנקרא “ידי עבירה” (על פי נוסח התפילה “ואל תביאיני – לא לידי עבירה ועון…”), כלומר הדינמיקה שנוצרת ומובילה אל הנפילה. יש כאן נתונים שצריך לאסוף: באלו זמנים מתרחשת הנפילה? האם כאשר אני במצב רוח ירוד, האם כתוצאה מקושי בבית, אולי כפיצוי על כאב נפשי כל שהוא, אולי מדובר על זמני שעמום, זמנים של חוסר סיפוק וחוסר מעש, ואולי מדובר על זמנים בהם עולות תחושות של עצבות, או של כשלון – שהריגוש הרגעי משמש כמקום מפלט ובריחה מהם, וכן על זה הדרך.

בכיוון הזה אפשר לשאול עוד שאלות: האם המקום שבו אתה נמצא מבחינה אישית ומקצועית אכן טוב לך? האם העבודה שבה אתה עובד ממצה את כשרונותיך ויכולותיך? האם העבודה הנוכחית מייצרת לך זמנים של שעמום וחוסר מעש? נקודות אלה הן חלק אינטגרלי מהבירור. כשהאדם נמצא במקום שלא מתאים לו, כאשר לאדם אין סיפוק במה שהוא עושה, כאשר הוא לא מקבל הערכה והיכולות שלו לא באות לידי ביטוי, “המערכת החיסונית” שלו חלשה יותר, והוא מועד יותר לנפילה בחטא.

לפי הגיל שציינת – אתה בראשית חייך, ועדיין לא מוקדם מלנסות ולהתנסות ולהגיע למקומות טובים של הגשמה עצמית, סיפוק ועשייה. אלו תנאים חשובים להתמודדות ולמלחמה ביצר. כפי שכתבתי בתחילת דבריי, בכדי להילחם על הגבולות ולנצח – צריכים שומרי הגבול לבוא עם כוחות, אחרי שהוזנו היטב ונחו היטב, עם מוטיבציה גבוהה, עם אמון בעצמם וביכולות שלהם, וכן על זה הדרך.

* מגפת הבדידות: על אף שאנחנו בדור מאד ‘תקשורתי’, מגפת הבדידות הולכת ומתפשטת. יותר ויותר אנשים, שלכאורה מוקפים בהרבה אנשים ומשפחה, חשים בודדים בחייהם. הבדידות מסוכנת לאדם ולעתים היא מובילה אותו לנפילה בחטא. לצורך שמירה על שפיות נפשית וגם על רמה רוחנית נאותה האדם זקוק לחֶברה, למעגלים חברתיים ברמות שונות. למצוא מקום לשתף ולהיות שותף. להשתייך למקום מתאים ובעל משמעות. זהו אתגר שיש לתת עליו את הדעת: להקפיד על הוראת חכמינו (במסכת אבות): “קנה לך חבר” (“ואפילו אתה צריך לקנותו בדמים יקרים ולפזר עליו ממון כדי שתקנה אהבתו” – לשון הברטנורא שם).

* כאמור לעיל, אם אנחנו תופסים את הזירה שבה מתרחש המאבק בין יצר הטוב ליצר הרע, כ”אקוסיסטם” – ההתמודדות צריכה להיות בכל הזירות. במקום להתמקד רק בקרב המסוים הזה, לדאוג על הפרצה הספציפית בגבול, יש לתת את הדעת על כל המדינה. צריך לפעול ולחזק את המישורים האחרים – כי חיזוק שלהם ישפיע בעקיפין גם על ההתמודדות הזו. וזה אומר בראש ובראשונה להשקיע במישור ה”חיובי”, להגביר את האור על החושך. אולי צריך לקרוא לזה “טיפול באור”. במקום להתעסק בחושך ולטבוע בו, מתחילים להדליק נרות ולגרש את החושך.

אציע כאן כמה רעיונות בכיוון הזה של “טיפול באור”:

א. תורה: בסיום הלכות איסורי ביאה מביא הרמב”ם (פרק כב, הלכה יט) דרכי התמודדות עם יצר הרע של עריות. העצה הראשונה שלו היא הרחקה מהנסיון, והעצה השניה היא: “יתרה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר ‘איילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד'”.

ההצעה שלי אליך היא לצאת ולחפש את לימוד התורה האישי שלך. צא ומצא את לימוד התורה הייחודי לנשמתך, שירווה את צמאונך ויהיה כמים קרים על נפש עייפה. בספרים כתוב שלכל אחד יש חלק משלו בתורה. החלק הזה אמור “להתממשק” עם מציאות חייו של האדם, עם הנפש הייחודית והמורכבת ועם נתוני החיים שלו. יגעת ולא מצאת – אל תאמין. המשך לחפש. חשוב להדגיש את מה שנשכח מאתנו (בוגרי הישיבות) לעתים: התורה כוללת טווח רחב של גוונים ומישורים – תנ”ך, תלמוד, הלכה, אגדה, פילוסופיה, חסידות, קבלה, ועוד. בכל אחד מהחלקים הנ”ל יש דרכים שונות של לימוד, חלקן דרכים חדשות, מפתיעות ומרעננות. צריך לצאת למסע חיפוש, למצוא את שאהבה נפשי. אין אדם למד אלא במקום שלבו חפץ. “אם פגע בך מנוול זה – משכהו לבית המדרש; אם אבן הוא – נמוח, אם ברזל הוא – מתפוצץ, שנאמר: הלא כל דברי כאש נאום ה’ וכפטיש יפוצץ סלע” (קידושין ל, ב).

[חשוב לי להוסיף עוד משהו – בקצרה – בגלל שציינת שהיית אברך וכיום אתה ‘עובד’: הגיע הזמן שנפסיק להיות שבויים של תוויות. אסור ליפול לדיכוטומיה השלטת ברחוב של אברך/עובד. גם אדם שעובד למחייתו יכול וצריך למצוא מקום ייחודי לו בתורה, מקום שירווה את צמאונו. לכל אחד חלק בתורה שאינו דומה לחברו, ואת החלק הזה לא יוכל למצוא שכנך האברך. לאדם העובד יש זווית שונה על העולם, דרכה יוכל למצוא פשר אחר בתורה ולהגדילה ולהאדירה].

ב. עבודה: גם הדתיות צריכה רענון, אצל כל אחד. האמונה צריכה חידוש ולימוד. לרבים מאתנו, בדור המאתגר שלנו, אין את הפריבילגיה להסתפק ב”אמונת אנשים מלומדה”. כך גם לגבי קיום המצוות, כך גם עבודת התפילה, שצריכה חידוש ורענון, וכך גם החיים הדתיים כולם. גם כאן יש לפתוח את הראש, ולחפש את הדרכים שמדברים אליי, את המעיינות שיכולים להרוות את צמאוני.

ועוד משהו שקשור ל’עבודה’: להתפלל. להתפלל ושוב להתפלל. לקחת את כל הכאב ולצעוק אותו לשמים. התפילה (מנסיון) עובדת!

ג. גמילות חסדים: במישור הזה טמונה גאולה של ממש. גמילות חסדים היא האופציה שניתנת לאדם לפרוץ את מעגל ה’אני’, להשתחרר מעט מההתעסקות האובססיבית בצרכיו ובחסכים שלו, במצב הרוח שלו או במצב חשבון הבנק שלו, ולפעול בעולם. גמילות חסדים הוא היכולת לעשות טוב בעולם, להאיר, להפוך לדמות מעניקה ונותנת, במקום רק לקחת ולקבל, להפוך לדמות אקטיבית ולא פסיבית. צא ומצא את היכולות שלך לתרום לסביבה, וודאי יש בך כלים ויכולות שיכולים לתרום לאנשים רבים. הציבור שלנו, החברה כולה והקהילות המקומיות, זקוקים לאנשי חיל שיפעלו ויסייעו במגוון רחב של תחומים.

אוסיף כאן נקודה מפתיעה יותר: ב’גמילות חסדים’ טמונה האופציה האמיתית של האדם לפיתוח האישיות שלו ובנייתה. במבט ראשון זה אולי נראה כדבר והיפוכו – כיצד מושג כמו ‘פיתוח האישיות’ שהוא לכאורה פעולה של התרכזות בעצמי, הולך יחד עם ‘גמילות חסדים’, אבל במבט מעמיק – אין בכך סתירה. הפסוק במשלי (יא, יז) אומר: “גומל נפשו איש חסד”. ההתרכזות של האדם בעצמו היא כמו “חור שחור”, היא בולעת ומצמצמת את אישיות האדם; ואילו המחשבה שלו על האחר, היציאה מעצמו והדאגה לזולת, האמפטיה לאחרים, מגדילה אותו ומעצימה את אישיותו. רבי יצחק הוטנר כותב באחד ממאמריו, כי כמו שהעולם נברא באמצעות מידת החסד (“עולם חסד יבנה), כך גם את עולמו האישי בונה האדם באמצעות מידת החסד.

* בהמשך לזה, עליך להציב לעצמך כיעד את פיתוח האישיות שלך. עליך להיות אדם גדול במלוא מובן המילה. אדם שמקרין על סביבתו את הטוב שבו. אמנם, אף אחד לא יכול להכחיד לגמרי את החלקים הילדותיים שלו, איננו מלאכים, אבל החלקים האלה צריכים לעמוד בצִלם של חלקים בוגרים ובשלים יותר. גם במישור של ההתמודדות עם החטא יש לכך יתרון ברור: אדם שמרגיש, יודע וחש שהוא מרומם, שהוא פועל ויוצר במישורים גבוהים, ימאס באופן טבעי בהתעסקות בעניינים נמוכים וזולים, הוא יבוז להם ויתרחק מהם.

* [בהקדמה לספרו ‘חובות הלבבות’ כותב רבינו בחיי:

“וזה דומה לאחד מחכמי החוזים שנכנס בחצר אחד מאוהביו והרגיש שיש בה מטמון, חקר עליו, וימצאהו כסף שחור, נשתנית צורתו מן החלודה, שעלתה עליו; לקח ממנו מעט ומרקו במלח ובחומץ וישטפהו וייפהו, עד ששב הכסף אל צורתו הנאה ואל הדרו וזיוו, ואחר כך צוה בעל הבית לעשות בשאר המטמון כן. ואני כוונתי לעשות כן במטמוני הלבבות, לגלות אותם ולהראות פני זוהר מעלותם, כדי שיעשה כן מי שרוצה להתקרב אל האלהים ולהדבק בו…”.

איזה משל יפה! בחצר שלנו – בעצמנו – יש מטמון, אלא שהוא קבור באדמה, חלוד ושחור ומשונה צורה, ואם רק מישהו יבוא ויעיר את לבנו ועינינו, שקיים בנו מטמון. אם רק תהיה בנו המוטיבציה לחפור, להוציא, למרק, לשטוף ולצחצח, אז יבהיק המטמון שבנו. עלינו רק להאמין שהוא קיים ולחפש אחריו].

לקראת סיום

כעת, אחרי כל מה שכתבתי אני מתחיל לחשוש שמדבריי עולה הרושם שהאדם צריך לשאוף ולצפות למין הרמוניה בכל חלקי החיים שלו, ולהגיע ל”הסכם שלום” עם היצר הרע שלו, ולחיות אתו בחדווה ובשלווה. לא זו היתה כוונתי. אין ספק שלאורך כל הדרך צפויים קרבות, כאבים, הפסדים וכשלונות. אין לאף אחד הצלחות של 100 אחוז, וגם לא של פחות מזה. המלחמה נמשכת כל עוד נשמתנו באפנו. לאף אחד לא מובטחים שקט נפשי והרמוניה, ואף על פי כן, עלינו לסלק ככל האפשר את המפריעים, לחזק את “המערכת החיסונית” שלנו, לאגור כוחות ומחסני תחמושת, להשקיע בחיובי ולא רק להילחם בשלילי, כל אלה שלבים בדרך להצלחה – שכאמור אף פעם לא תהיה מושלמת.

חובה לחזק את הגבול, להחשיב ולייקר כל התגברות, לא לחשוב בצורה של שחור-לבן, ולדעת שיש משמעות גם לנצחונות קטנים תוך כדי התהליך, ואפילו אם בסופו של דבר הפסדנו בקרב. זה אומר למשל, שגם אם נכנסת ליוטיוב והתחלת לראות, עדיין אפשר לבחור איפה לעצור, וכמו שאתה עוצר בגבולות שאותם אתה יודע שלא תעבור, אתה יכול לעבוד על עצירה בשלב אחד קודם, או שאפשר להחליט לקצר את משך הזמן, וכן על זה הדרך. גם לצעדים האלה אפשר לקרוא נצחונות.

שוב ושוב לשמור בכל הכוח על העיר הנצורה, ולא להתייאש גם אם יש אבידות. ללמוד מיעקב אבינו – שלא מתייאש וממשיך להיאבק. המאבק לא נגמר עד עלות השחר, ותוך כדי המלחמה גם מתלכלכים (ויאבק – מלשון אבק, כדרך הנלחמים שמעלים על עצמם אבק). טבעה של מלחמה שיש בה אבידות ושהאדם עצמו מתלכלך בה ומתפלש בבוץ, ואף על פי כן – לא לוותר.

במקביל לא להסתפק רק בקרב הנוכחי, אלא לאגף את האויב ממקומות אחרים. להחליש אותו, למנוע ממנו את מקורות ההספקה, לבדוק ממה הוא מתפרנס ולעצור לו את מקורות החיים. ובמקביל לבנות עוד ועוד ביצורים, לפַתח את המדינה פנימה, לגרום לה לשגשג ולצמוח, כדי שתוכל להוציא חיילים מובחרים יותר שישמרו על גבולותיה.

חז”ל אומרים (ברכות ה, א): “לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע”. אולי ניתן לפרש זאת שאי אפשר להילחם עם היצר הרע בידיים חשופות. הכלי שאתו מכניעים את היצר הרע הוא היצר הטוב. חייבים להגביר את הטוב על הרע, להגביר את החלקים החיוביים שבך, להשתמש עם השאיפות הבוערות לתיקון, עם האכפתיות והרוגז על הרוע – כמנוע לשינוי פנימי, להעצים את קולו של המצפן הפנימי, לייקר ולהעריך את הטוב שבך, להכחיד עוד ועוד פיסות חושך בהוספת אור.

אנחנו מתקרבים לחנוכה, וזהו סמל החג: מדליקים נר ועוד נר בעומק חשכת החורף. מכריזים על האופטימיות שלנו אל מול החושך הענק והעצום והמייאש כל כך. מוציאים את האור אל פתח הבית, אל הגבול בין הפנים לחוץ – נקודות התורפה והמקומות הכי חלשים שלנו (המקום שממנו פולש החושך אל תוך הבית). הכרזת אופטימיות יהודית על כוחו של האור, שמעט ממנו דוחה הרבה מן החושך.

חנוכה הוא חג לזכר הנס. נסיון ונס נגזרים מאותו שורש. בשניהם יש חריגה מהגבולות וערעור של המסגרות הבטוחות, וכל נסיון יכול להיות הזדמנות לנס.

מתפלל עבורך ומאחל לך שתצליח בהגברת האור על החושך, ותשכיל לצמוח מתוך הנסיון ולהיות דמות מופת של השארה ואור לסביבתך – נס להתנוסס.

לסיום, אני מודה לך שנתת לי את ההזדמנות לחשוב על הדברים ולנסח אותם קודם כל לעצמי…

אתה מוזמן בכל עת לחזור ולפנות אליי, להמשך שיחה או בירור.

אלי

elishteren@gmail.com