שלום לך איש יקר,

ראשית קבל בבקשה את התנצלותי הכנה על עיכוב התשובה.

קראתי את שאלתך, הכתובה ברהיטות ובבהירות, וכאבתי מאד את כאבך. אתה מתאר תקופה ארוכה, ארוכה מדי, של חיים בזוג – ללא זוגיות. חיים במשותף עם אשה שמצד אחד קשורה אליך בקשר נישואין ובקשר דם (יש לכם ילדים משותפים) ומצד שני זרה לך לגמרי.

אני משוכנע שלא ניתן לתאר במכתב אחד אפילו מקצת מתקופת חיים בת כעשר שנים מלאת תסכול, אכזבות ומרירות. ברור לי שלמרות כתיבתך הבהירה ולמרות אריכות דבריך, איני יכול להכיר מתוך מכתב אחד את המורכבות הגדולה של סיפור חייך. כידוע, אישיותו של האדם היא דבר מורכב מאין כמוהו, ומערכות יחסים (טובות או רעות) הן דבר סבוך ומורכב לא פחות. מסיבה זו, אני מוצא את עצמי מתקשה לתת עצות קונקרטיות רק על סמך מה שכתבת, וכבר כמה ימים שאני מוגיע את מוחי בשאלה אחת, שחוזרת על עצמה בוואריאציות שונות: מה אוכל לכתוב לך – שיהיה נכון בכל מקרה, או במילים אחרות: האם יש עצות או כללים אוניברסליים – שתמיד יהיו נכונים במקרה של משבר זוגי – ולא משנה מיהו הזוג ומה הסיפור שלו?

עוד לא מצאתי לגמרי תשובה לשאלה זו, אבל ברשותך אכתוב דברים היוצאים מלבי, יתכן שחלקם (ואולי אפילו כולם) לא יתאימו למצבך, אך אולי – והלוואי – תמצא בהם דברים שיתאימו לך, שידברו על לבך ויהיו לך לעזר.

האם אפשר לצאת מהמערבולת?

מטבע הדברים במקרים כגון אלה אנו נוטים לשקוע עמוק עמוק בתוך חשבונות ארוכים ומסובכים, של מי צודק ומי אשם, ולמי יש תכונות כאלה ואחרות, ומי עשה כך ומי עשה אחרת. אפשר לבלות שעות רק בתיאורים והסברים – וכל אחד יכול להסביר את עצמו ואת נקודת המבט שלו לאורך ימים ושנים, מבלי להתקדם אפילו מילימטר אחד קדימה. השאלה הגדולה והמשמעותית ביותר שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו כשאנו נמצאים במצב כזה היא: האם אפשר לצאת מהמערבולת הזו? האם אוכל לצאת מהקבעון ומה"דריכה במקום" ולהגיע למקום חיובי יותר? למרות שאני צודק במאה אחוז – אבל מה עוזר לי הצדק הזה? לפעמים ככל שאנו צודקים – ומרוב שאנו צודקים – אנחנו רק נתקעים יותר ומתחפרים יותר במצב הנוכחי.

לפעמים הצדק הוא זה שתוקע אותנו, לפעמים הייאוש, ולפעמים הנחות-יסוד שאנו מתקשים להשתחרר מהן, ולפעמים שילוב קטלני של הכל יחד. והשאלה הגדולה היא האם אנו יכולים לפרוץ את הכבלים האלה, האם אנו יכולים להתעלות מעל פרטי הפרטים, הטענות והחשבונות, לפרוץ את החומות ולהגיע למקום טוב יותר עבורנו.

הנחות יסוד כובלות

כאמור, לעתים רבות יש הנחות יסוד שתוקעות אותנו, אלו כמין משפטים קצרים והחלטיים כאלה ש"רצים" לנו בראש, על איך הדברים צריכים להיראות, על מה נכון ועל מה צודק, משפטים החלטיים כאלה שמקובעים אצלנו במחשבה כבר עשרות שנים, בלי שאי פעם חשבנו עליהם ברצינות, ניסינו לעדכן או לשנות אותם. לפעמים האדם תקוע במשך שנים בגלל הנחת יסוד אחת, ולא יעזרו שכנועים, והוכחות, דרכים ועצות. הצעד הראשון לשינוי הוא חשיפת הנחות היסוד האלה, שכל כך פשוטים וברורים לנו – על אף שמעולם לא חשבנו עליהם ברצינות ובביקורתיות.

וזה בכלל לא קשור לצודק או לא צודק. אפשר להיות צודק מאד, אבל גם תקוע עמוק במצב לא נעים, בשל החלטה או הנחת יסוד אחת.

אתן דוגמה להנחת יסוד נפוצה: בשביל זוגיות טובה – צריך שבני הזוג יהיו "באותו ראש", או בנוסח אחר: צריך שהשני יהיה "חכם כמוני", נוסח שלישי: צריך שיהיו לנו נושאי שיחה משותפים, וכן על זה הדרך.

המציאות מכחישה את הנחת היסוד הזו: יש זוגות רבים שמתאימים מאד מבחינה אינטלקטואלית, או מבחינת הרקע שממנו באו, וכדומה, ואף על פי כן – מערכת היחסים ביניהם רעה וקשה.

ויש דוגמאות הפוכות: יש זוגות שיש ביניהם פערים משמעותיים והם מצליחים לקיים זוגיות איכותית, הכוללת תקשורת טובה, דאגה ואכפתיות, וקשר אמיתי של אהבה.

לעתים – באופן פרדוקסלי – דווקא הפערים והמרחק בין בני הזוג יכולים להיות בסיס לקשר עמוק ומשמעותי יותר. השוני בין בני זוג יכול במקרים מסוימים דווקא להוות מנוע עוצמתי לאהבה ולקרבה.

כמובן שהשוני אינו מתכון אוטומטי ליחסים טובים. כמו כל דבר, יש דוגמאות לכאן ולכאן; אבל הבאתי את זה כאן רק כדוגמה להנחת יסוד, ובכדי להדגים באמצעותה כיצד יכולה הנחת יסוד לעוור אותי ולתקוע אותי באותו מקום לכל החיים. נניח שיש לי הנחת יסוד כזו – שזוגיות טובה יכולה להיות רק אם יהיו לנו נושאי עניין משותפים – מעולם לא אצליח לבנות זוגיות בדרך אחרת – או ליתר דיוק: באלף הדרכים האחרות האפשריות לבנות זוגיות עמוקה ומאושרת. כל זאת מפני שאני תקוע עם "תמונה" מדומיינת, שיש לי בראש – על "איך צריכה להיראות זוגיות".

אדם יכול לחיות לצד בן הזוג שלו במשך שנים ולקונן כל הזמן על כך שבן הזוג שלו לא מתאים לו, או להתמרמר על כך שהם לא "באותו ראש", ובזמן הזה להימנע מלפתח כל תקשורת עם בן הזוג שלו, וכל זה רק בגלל שיש לו "תמונה" מאד מסוימת על בן הזוג שאותו דמיין שיהיה לו כשהיה צעיר, ובכל הזמן הזה הוא מפספס את האפשרות ליצור קשר אמיתי – אמנם קשר מסוג אחר ממה שדמיין – אבל קשר איכותי, מהנה ומספק.

כאמור, זו רק דוגמה, וצריך הרבה פתיחות וגמישות, וגם אומץ, בכדי לחשוף בפני עצמי את הנחות היסוד המוטעות שלי, לשחרר ולהרפות מהן, ולנסות לבנות תמונת עולם מורכבת יותר – ובעיקר תמונה שמתאימה למציאות העכשווית ולא לדמיון שמלווה אותי במשך שנים.

באותה דוגמה: אם שיניתי את הנחת היסוד, והסכמתי בדעתי שיכולות להיות צורות קשר נוספות, מלבד דרך נושאי שיחה משותפים, או אותה רמת אינטליגנציה (רק דוגמה לקשר מסוג אחר: הקשר שלי עם הבן שלי יכול להיות בעל עוצמה עזה, והוא מעניק משמעות לחיי, אבל אינו עובר דרך נושאי עניין משותפים או שיחה אינטלקטואלית), אם הגעתי למקום הזה – אני חופשי למצוא נתיב חדש לקשר, למצוא מחדש נקודות השקה, ולהתחבר.

אין הדבר תלוי אלא בי – או: מה אני מרוויח מהמצב הנוכחי

עוד הנחת יסוד שתוקעת אותנו: האשמת השני. אנחנו יכולים להיות צודקים אלף פעמים ואחד, אבל האשמת השני – היא בעצם הכרזה על כך שההגה בידיים שלו. זו הכרזה על כך שאני פסיבי במשחק הזה. האשמת השני היא בעצם הרמת ידיים, והצהרה שהמציאות ואפשרות השינוי – אינם בידיים שלי.

אחת השאלות שהאדם צריך לשאול את עצמו בכנות (וגם לזה צריך אומץ), היא: מה אני מרוויח מהמצב הנוכחי? זה אולי נשמע מוזר, אבל אם אני רק מפסיד מהמצב הזה – ואם אני כל כך סובל, מדוע אני נשאר בו? מה גורם לי להישאר באותו מצב כל כך הרבה זמן? למה אני תקוע באותה מציאות?

למה לא התקדמתי הלאה? האם אני יכול להאשים רק את בן/בת הזוג שלי בכך שלא התקדמתי? מנגנון זריקת האשמה על השני הוא בראש ובראשונה החלטה שלי לתת למצב להימשך. ברור שבן הזוג לא ישתנה מכך שנזרוק עליו את האחריות ואת האשמה. אשמה היא אחת ממשביתי המוטיבציה הידועים. במקביל, אין סיכוי שאנחנו נקום ונשנה את המציאות – לאחר שזרקנו את האחריות והאשמה על השני.

לפסיכולוגים ויועצי נישואין אין תמיד אפשרות לדבר בגילוי לב אל הפונים אליהם, ובצדק. עליהם ליצור יחסי אמון וכבוד הדדיים עם המטופל. אך נדמה לי שלפעמים יש שאלה מרכזית – שעומדת "על קצה הלשון" ולא נשאלת מפני הכבוד – והיא: אתה אומר שלא טוב לך ושאתה רוצה לשנות, אבל השאלה היא עד כמה באמת אתה רוצה לשנות? האם אתה באמת ובתמים רוצה לזוז מהמקום שבו אתה נמצא, או שנוח לך להתלונן ולהאשים מישהו אחר במצבך?

יש הרבה אנשים שמתלוננים, שעושים "קולות" של רצון לשינוי, אבל כשזה מגיע לרגע שנדרש מהם מאמץ אמיתי למען השינוי – הם לא באמת מוכנים לכך. הם לא באמת רוצים לשנות. הם רוצים שהעולם סביבם ישתנה – אבל בלי שהם עצמם יזוזו מהכסא. וכאן "שאלת מיליון הדולר": האם אני ברצינות מוכן להלחם על השינוי? מלחמה על השינוי כרוכה גם במחיר שצריך לשלם: במחיר של וויתור, ושל גמישות, ושל מבט חודר לתוך עצמי, ועמידה בכנות מול עצמי, מול החולשות שלי ומול הפחדים שלי, ועוד ועוד.

כשהאדם נשאר במצבו הנוכחי – גרוע ככל שיהיה – הוא בעצם קצת מרוויח מכך. שכן הוא חוסך את המאמץ הרב שכרוך בשינוי אמיתי וכן את המחירים שהוא עלול לשלם עבור כך. מסיבה זו, ההחלטה להאשים את השני – היא ויתור על המאמץ לשינוי. היא פתרון קל, וניסיון להטות את האחריות ממני – אל השני.

אין בכוונתי לומר שלשני אין אחריות כלל, אלא שהאחריות שלו היא שלו ואין לי שליטה על כמה ואיך יממש את האחריות שלו, אבל את האחריות שלי – אינני יכול לזרוק גם כן עליו.

ואם נרד לפסים יותר מעשיים: עצות קונקרטיות אינני יכול לתת לך, כאמור, אבל אם הגעת למסקנה – לאחר ייעוץ מתאים, מחשבה ושיקול דעת, שאתה צריך לעשות פעולה מסויימת – לצורך הדוגמה: להתנתק מההורים של אשתך ולעבור למקום אחר – ושזה הדבר הנכון והבריא עבורך/עבורכם – עליך לעמוד על ביצוע ההחלטה הזו – גם אם היא תדרוש מחירים נפשיים קשים.

במבט ראשון נראה כי לפניך נצבות שתי אפשרויות: להיפרד מאשתך או להמשיך לחיות איתה. אבל למעשה יש כאן שלוש אפשרויות: 1. להיפרד מאשתך. 2. להמשיך להיות איתה ולדשדש במצב הזה עשר שנים נוספות – כמובן, עם תסכול רב ומרמור, לצד האשמה קבועה שלה במצב. 3. לעשות החלטה ש"אין הדבר תלוי אלא בי" ולנסות להציל חיי הנישואין האלה. אם זו ההחלטה שלך – היא צריכה לבוא מתוך הבנה שאתה לוקח את האחריות לשיקום הזוגיות. שאתה "נלחם" בכל החזיתות, אם זה בייעוץ זוגי, ואם בייעוץ פרטני – שאתה תלך אליו לבד, בכדי להיות בעל מודעות גבוהה יותר בתוך תהליך ההבראה, ואם זה בייעוץ כלכלי, ובכל החזיתות. אבל כל זה יהיה מתוך נחישות להשקיע ולשנות. אם תקח אחריות – יש סיכוי גדול מאד שתראה לפתע התקדמות גם מהצד של אשתך. האופציה האמצעית – שנים רבות של דשדוש ותסכול – היא מן הסתם משהו שאינך מעוניין בו, אבל למרבה הצער היא זאת שרובצת לפתחך. "שב ואל תעשה" והיא פשוט תגיע.

אם תחליט להישאר עם אשתך – זו תהיה החלטה שלך. לא תוכל להאשים אותה בכך, אבל אם זה מה שהחלטת – עליך להחליט לצאת לדרך ולפעול. הפעל את כל המנועים, והלחם בכל הכוח על הבית שלך, על הזוגיות שלך, על יצירת מקום טוב ונעים לילדים שלך. הזורעים בדמעה ברינה יקצורו – זהו חוק יסוד בבריאה.

יש חיים מחוץ לזוגיות

נקודה נוספת: לעתים דווקא ההבנה שהחיים לא מתחילים ומסתיימים בזוגיות שלך – יכולים להביא הרבה אור ותיקון אל הזוגיות. אם כל מה שמגדיר ומאפיין אותי הוא הקשר עם אשתי, הרי שאם הוא לא מצליח – איזה ערך יש לחיי. מהמקום הזה של "לא שווה כלום" – קשה להשפיע, קשה ליצור קשר, קשה להיות קשובים, קשה להיות נותנים, קשה לאהוב. לעומת זאת, אם אני מפתח את האישיות שלי מחוץ לחיי הזוגיות. אם אני חי חיים מלאים ושלמים בפני עצמי, אם איני מרוכז רק בזוגיות, אלא מתפתח ומגשים את עצמי כאדם עצמאי, הרי שברגע שאני נכנס לתוך הזוגיות – אני מגיע עם מטען שלם של אישיות.

זו עצה שבעיני נכונה לכל אדם: ככל שתחיה חיים מלאים ושלמים משל עצמך, אם יהיו לך חיים מלאים מלאי סיפוק ומלאי הגשמה עצמית מחוץ למסגרת הזוגיות, זה יכול להקרין לתוך הבית. אם אתה תהיה בן אדם שאפשר להעריך אותו (וכמובן שקודם-כל צריך להיות מוערך בעיני עצמך), אם תהיה בעל ערך אמיתי, אזי מי שיבוא אתך במגע ירגיש זאת מיד, יכבד אותך ויעניק לך אהבה. אך בשביל זה צריך "למלא את עצמך", לבנות את האישיות שלך. והנה, שוב חזרנו לכך שאת השינוי עליי לחפש בתוכי ובעצמי, לפני שאני תולה תקוות שהוא יגיע לפתע מבחוץ.

בהקשר הזה אני רוצה להוסיף עוד נקודה חשובה, והיא מה שאקרא לו "הריכוז העצמי". לעתים אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו ובצרכים שלנו, והריכוז העצמי הזה פוגע בראש ובראשונה בנו ובכל האינטרסים שלנו. הריכוז העצמי הוא הרסני – לא רק כלפי האחרים, אלא בעיקר כלפי עצמנו. באופן פרדוקסלי – עודף ריכוז עצמי פוגע בעיקר בי. כשאדם כל כך מרוכז בעצמו, הוא לא יכול לחוות, הוא לא יכול להפתח, הוא לא יכול להתגמש, הוא לא יכול לקשור קשר אמיתי. הוא בעצם מפסיד את החיים שלו.

היכולת להרפות מהמחשבה על הצרכים שלי, להתגמש ולוותר – אך לא מתוך חמיצות והרגשה של הקרבה, אלא מתוך שחרור – מובילה את האדם לאושר אישי גבוה ואיכותי יותר. כאמור זה נשמע כפרדוקס אבל זה בעצם אינטרס אישי מובהק של האדם להיות פחות ופחות מרוכז בעצמו.

המכתב התארך וכך גם השעה, ואלו רק מקצת מהדברים שרציתי וניסיתי לומר לך. כאמור בתחילת דבריי, מאד יתכן שרוב הדברים כאן לא יתאימו לך, ואם כך הדבר (ובכל מקרה) – אשמח אם תחזור ותכתוב לי שוב – וננסה יחד ללבן את הדברים. גם נקטתי קצת בשיטה של "הטפה", ופחות בשיטה של חיבוק ואהבה – על אף שכולי הערכה כלפיך על האומץ לגשת ולשאול, לחשוף את המצוקה ולבקש עזרה. אולי בגלל שנדמה לי שדיבורים כאלה לעתים לא מספיק נשמעים, וגם כדי לנצל את העובדה שבפורמט כזה ניתן להיות ישירים מבלי לחשוש שמישהו ייפגע.

אני מאמין שתצטרך עזרה מקצועית על מנת לגבש דרך פעולה נכונה (אם תרצה – אוכל לנסות לעזור לך במציאת האדם המתאים לכך), אך נדמה לי שלפני שאתה ניגשים לטיפול כזוג, עליך לעשות קודם כל מסע אמיתי אל עצמך: להגיע לרמת מודעות גבוהה, להבין את היטב את עצמך ואת צרכיך, לקבל שיקוף אמיתי על המחסומים הנפשיים, על הנחות היסוד שכובלות אותך, על הפחדים הסמויים, וכן הלאה – על מנת לקבל כלים יעילים לפיתוח אסטרטגיית פעולה ולהתקדמות אמיתית. לצורך מסע אישי כזה יש צורך בדרך כלל בעזרה מאדם חיצוני, בעל ניסיון ומקצועיות מתאימים.

אשמח מאד לשמוע אם הועלתי במקצת בדברים שכתבתי, ובינתיים אאחל לך מכל הלב הצלחה רבה באתגר הגדול שהציב הקב"ה לפתחך: משימת תיקון והמתקה.

בהערכה רבה,

אלי

[email protected]

ולסיום, שיר ידוע של המשורר יהודה עמיחי, על כמה העובדה שאנחנו צודקים יכולה לתקוע אותנו:

המקום שבו אנו צודקים

מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם

פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים,

הוּא רָמוּס וְקָשֶׁה

כְּמוֹ חָצֵר.

אֲבָל סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים

אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ

כְּמוֹ הַחֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

וּלְחִישָׁה תִּשָּׁמַע בַּמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת

אֲשֶׁר נֶחֱרַב.