The Butterfly Button
מתלבט אם לעזוב את הכולל

שאלה מקטגוריה:

שלום
אני אברך מבוגר ואבא ובעל. אני יודע שכולם מצפים ממני להמשיך וללמוד בכולל וזה, ביני לבין עצמי אני מרגיש שבכולל יש המון בלאי של זמן ואני חושב שאם אצא לעבוד זה יעשה רק טוב לי ולמשפחה שלי, ולא נראה לי שאלמד פחות בגלל זה.
מצד שני, אני חושש מהסטטוס, ממה שאשתי תחשוב, ממה שהילדים שלי יקבלו בבית. אני לא יודע מה לעשות.
מה אתם מייעצים לי?

דניאל

תשובה:

שלום לך, אברך הכולל, הרה”ג ר’ דניאל!

לפני הכול, אני חש חובה לציין נקודה שהפריעה לי בדבריך.

אתה כותב על עצמך “אני אברך מבוגר”. זהו.

כאילו שזה מובן מאליו שאתה עשרים שנה בכולל.

לי זה קצת צרם.

האם אתה מבין את המשמעות של המשפט “אני אברך מבוגר”?! לך זה אולי נראה כמעט מובן מאליו, כי אתה חי את זה ביום יום, וסביבך יש עוד הרבה כמוך. אבל לא. זה לא מובן מאליו!

צא לרחובה של עיר, וראה את חבריך לכיתה בת”ת, לספסל בישיבה. כמה מתוכם שרדו בכולל כל כך הרבה שנים? כמה מתוכם עדיין דבוקים ‘על אמת’ בשאיפה לזכות בחיי עולם, לשבת שני סדרים או יותר בכל יום, ומוכנים לשלם את מחיר עזיבת חיי שעה?

המשפט “אני אברך מבוגר” הוא משפט מעורר הערצה!!

הערכה כנה לאדם שאין לי ספק כי במשך השנים חווה תקופות לא קלות, התמודדויות כלכליות, התמודדויות ערכיות, התמודדויות עם הקשיים הכרוכים בישיבה מול הסטנדר ועמלה של תורה. אמר לי פעם מורי ורבי – מגדולי ראשי הישיבות, בשיחה אישית (שלא בזה”ל) שאחרי שלושים ומשהו שנה בראשות ישיבה גדולה, אחרי אלפי תלמידים ובוגרים שחלפו תחת ידיו, ואחרי כל השיעורים והשיחות והכינוסים ומה לא, עודנו מקנא באברכים בני גילו שזכו לשבת כל השנים ולעסוק אך ורק בתורה בלי שום עיסוקים צדדים. זוהי המשרה הממוקמת בשפיץ של הפסגה, בהיררכית המשרות האנושית.

נכון, יש הרבה אברכים צעירים שנמצאים בכולל שלא מבחירה, ובניגוד לרצונם הטהור. אך לא בגיל שלושים ותשע. מי שנפשו לא חשקה בתורה ולא רואה אידיאל וטעם לשבת בכולל ולעסוק בתורה, ויושב שם אך ורק רק כדי לרַצות – ייסוריו גדלים ומתפתחים כל כך, עד שלא מעניין אותו מה תחשוב האישה, מה יאמר השווער ומה ירכלו בשכונה. הוא פשוט מבעט ויוצא. מי שבגילך עודנו בכולל, חזקה עליו שהוא שם כי רצונו בכך, גם אם הרצון משולב ומעורב בגורמים נוספים.

אמנם, משום מה מדבריך לא ניכרת ההערכה העצמית הראויה. אז לפני הכול – תרים את האף. קצת. שמינית שבשמינית.

חלקי השאלה

השאלה שאתה שואל הינה שאלה שמתחבטים בה אנשים רבים מאוד, צעירים ממך ומבוגרים ממך, ובאתר ‘אקשיבה’ גם כן מופיעות מספר שאלות דומות, שעיון בהם יוכל להרחיב את הבנת התשובה.

בשאלתך קיצרת יחסית, ולא הרבית לספר על עצמך ועל חייך. לאור זאת, מובן כי אין לי אלא לנסות ולהתייחס לגופם של דברים, להתפלל ולקוות שאגע בנקודות הנכונות. לא ציינת מה הכוונה “לצאת לעבוד”, ולכן אתייחס לכך בשחור-לבן: לצאת לעבודה טכנית ולא “משרה תורנית” במובנה המקובל.

נצא מנקודת היסוד כי רצונו היחיד והבלעדי של האדם הוא למלא את צרכיו. מתברר כי לאדם ישנם שלושה רבדים של צרכים (מקורות בסוף): צרכים גופניים, צרכים רגשיים וצרכים רוחניים.

אתה מרגיש צורך לשנות משהו משמעותי בחייך. ננסה להבין יחד, מהיכן הצורך הזה נובע? שאלתך נוגעת למעשה בשלושת החלקים הללו, ורצונך לעזוב את הכולל עשוי לנבוע משלושתם גם יחד.

  • ההיבט הגופני – בהקשר זה הוא ההיבט הכלכלי, המאפשר את היכולת למילוי הצרכים הגופניים.
  • ההיבט הרגשי – תחושת הסיפוק, העשייה, היצירה והריענון ביציאה מהשגרה בכולל.
  • ההיבט הרוחני – מטרה, דרך, אמצעים, תכלית, עוה”ז, עוה”ב וגו’.

הואיל ואינני מכיר אותך כלל מעבר לכמה שורות כתובות, והואיל ושאלתך הנה שאלת הרת גורל וכבדת משקל בעל השלכות אפשריות לטווח רחוק מאוד, והואיל וקטונתי בעיני באמת מלענות לשאלה כזו שגדולים וטובים התקשו להתמודד עמה, והואיל ואף שכהן אנכי – אין על חזי אורים ותומים, והואיל וגו’.

אי לכך אינני מתיימר להשיב תשובה-פר-שאלה, או חלילה להורות באצבע “זה הדרך לכו בו”. כל שאוכל לעשות זה להאיר את האספקטים השונים של השאלה, ועל ידי כך לסייע בניתוח הדברים.

ישנן שתי שאלות בסיס שאותן יש לבדוק בכל חלק, והן: א. האם אפשר לשפר במצב הנוכחי? ב. האם שינוי מצב ייצור באמת את השיפור?

חשוב לציין כי הדיון בנושא צריך לשקף בראש ובראשונה את התועלת שתצמח לך עצמך, ודעתם של האישה והילדים משנית בחשיבותה בנושא זה – מה גם שהיא ניזונת במידה רבה מדעתך ומהרגשתך וכפי שיתבאר להלן.

ההיבט הגופני-כלכלי

אמנם לא נגעת בו בפירוש, ואינני יודע בבירור אם הוא אחד משיקולך ואם הוא טמון במילים “זה יעשה רק טוב למשפחה שלי ולי”, אך כיון שעל פי רוב החישוב הכלכלי הינו מרכיב חשוב בשאלת העזיבה של הכולל ומן הסתם אקטואלי גם לגביך, ננסה לעסוק בקצרה גם בו.

אם אכן הספק קיים, לצורך הכרעה בו עליך לשאול את עצמך: האם אפשר לשפר את המצב הנוכחי? ובפועל – האם יש אפשרות להגדיל הכנסות במסגרת הכולל (שמירת סדרים, מסגרות שונות, מבחנים, תלמידים וכו’) או מחוצה לה (מכירות מהבית, סוכנויות, תיווכים בין הסדרים ועוד, עיין היטב בלוח דרושים), מבלי לשנות את סדרי החיים ואת ההגדרה.

מאידך, יש לבחון בעיון מעמיק; האם אכן היציאה תשפר את המצב? עובדה מוגמרת היא, שאברכים רבים שעזבו את הכולל מסיבות כלכליות – לא הצליחו לייצר את החוסן הכלכלי שעליו חלמו, אם משום שההוצאות גדלו, ואם משום שהעבודות המתאימות לאנשים ללא השכלה פורמאלית לא מתאימות לאברך המצוי (אף שהשכלתו התורנית יקרה לאין ערוך כמובן) ועוד. החישוב צריך להיות אמיתי, מקצועי ומדויק, ועם תשובות לכל השאלות. במיוחד לשאלות המעצבנות. תצא לעבוד – במה? איפה? מתי? בכמה?

ההיבט הרגשי

אם יש משהו שאדם אינו מסוגל לסבול בשום אופן, זוהי הקרבה למען מטרה חסרת משמעות. השהות בכולל במצבך הנוכחי – מבחינתך היא סבל. אולי לא צרה צרורה, אולי לא ייסורים מרים, אך ודאי שסבל כלשהו יש כאן. ובעיית הבעיות היא שלסבל זה אין משמעות עבורך.

למה אני כאן בכלל? מה בעצם אני עושה כאן??

אה, כמובן, לומד. לומד תורה.

התשובה הזו תקפה כל עוד היא אמיתית במידת מה. היא מעניקה את המשמעות למאמצים ולקושי הכרוך בשהות בכולל, ומכוחה נשארת אתה בכולל במהלך כל השנים. אך בו ברגע שאדם מבין כי התשובה לא תקפה – אין משמעות לקושי הכרוך בשהות כאן. ואז הוא שואל למה שלא אעוף מכאן ומהר?

משאלתך משמע שבכולל אינך חש בסיפוק, ולדעתך בחוץ יהיה לך טוב יותר.

וכאן המקום לשאול למה? מה רע לך בכולל? ועל פי דרכנו – האם אפשר לשפר את המצב הנוכחי?

חשוב שתבין, אתה היום אברך כולל ‘מנוסה’, אתה שייך לעולם זה, אתה מכיר את השפה הזו, אתה “יודע איך עושים את זה”. ולכן, כמו בכל מקצוע – לפני שאתה עוזב את הענף – כדאי לבחון את כל האפשרויות.

סביר להניח  שאילו היו לך סיפוק ותחושת עשייה בכולל, לא היית שואל את השאלה. הסיבה שאתה שואל אותה היא משום שאינך חש בסיפוק. מה טיבו של חוסר סיפוק זה? האם זו שחיקה מתמשכת? עייפות החומר? אולי להיפך, אולי זו התעוררות? תחושה שהגיע הזמן לעשות משהו יותר אופרטיבי ובר-יישום?

בגילך רוב בני האדם מגיעים לתקופה שבה הם חשים צורך להשפיע. גם אצל אנשים שאינם אנשי הגות וחזון, יחד עם הלובן הקל בשערות והקמטוטים העדינים בזוויות העיניים, מגיע גם הרצון לחוש ולדעת, כי ישנה פעולה משמעותית שהם עושים כאן, בעמק הבכא, שישנה אג’נדה שהם מקדמים, ויש משמעות לחיים שהם חווים. מבלי להיכנס לשורש וסיבת הדברים, יתכן מאוד שתחושתך נובעת מכך.

נסה לערוך לעצמך רשימת אופציות, ולבחון; האם סגנון הלימוד שלמדת בו עד היום מתאים לך? אם לא – למה? יכול להיות שאתה יכול לשפר את הלימוד שלך, ולזכור יותר? לאגור יותר? להבין יותר? אולי כדאי לבדוק תחום לימודי חדש? כולל אחר? עיון? בקיאות? הלכה? אולי ללכת על פרויקט? כתיבת ספר? מבחנים בעל פה? הוצאת תעודה מוכרת ברבנות? מו”צ, דיין, שוחט, מוהל? אינני מכיר את עולמך אך אתה כן. ואתה יכול לנסות לסמן לך מטרה לימודית שתאתגר אותך, ותוכל להגיע אליה על ידי שימוש בכלים שיש בידך.

ומאידך, כדאי לבדוק היטב בשבע זכוכיות מגדלת מהו טיב הסיפוק והעשייה שתחוש בעזבך את הכולל. האם אכן השינוי ישנה את תחושותיך? תחושת הרענון והחופש המתלווה לשחרור מהמסגרת אינה מהווה לכשעצמה שינוי מהותי, כי כחלוף הזמן תתרגל אליה והסיפוק יעלם.

יתכן מאוד שאם תמצא עבודה שתתאים לך ולאופייך, אכן תמצא בה את הסיפוק הרצוי ותגיע אל המטרה. שאל את עצמך – מהי העבודה הזו? האם ישנה משרה שבה ברור לך שתרגיש בסיפוק המתלווה אליה לאורך זמן? האם יש לך סיכוי אמיתי לקבל את המשרה הזו מחר מבחינת כושר עבודה, השכלה, גיל, ידע, ושאר הפרמטרים של העבודה?

רק אם יש לך עבודה כזו ביד – יש לשקול האם לצאת אליה. אחרת, אתה עלול ליפול, חלילה, בין הכיסא המשרדי לספסל בית המדרש.

ההיבט הרוחני

קשה לנתח דברים מהיבט רוחני. קשה מאוד.

איה הוא בעל רוח הקודש שיוכל לבחון כליות ולב, לדעת טוב ורע, ולהבדיל בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו. מי הוא זה שאוחז בידו את אמת המידה שתאמוד את שוויו של משה הקמצן, שתרם שקל לצדקה בכוחות אבירים, מול סעודות העניים של זלמן הנדיב שהתמוגג כל יום מנחת? האם אברך כולל הוא תמיד יותר רוחני? יותר קדוש? מי שלא זכה לשבת באוהלה של תורה, אך הקריב את כל חייו כפשוטו למען אושרה של אשתו, למשל, הפחות הוא בדרגתו?

ברור כי אין בידינו אמת מידה כזו, ואלו דברים שבין אדם למקום. ללא פערי תיווך, ללא יועצי משכנתא, ללא מתורגמנים.

מטרת האדם בעולמו היא אינה ללמוד תורה ולשמור מצוות. מטרת האדם בעולם הינה לעשות את רצון ה’. ורק אתה תדע איך, האם, כיצד ועד כמה, תעבוד אותו ותמלא את רצונו.

ושוב, נשאל: האם אפשר לשפר במצב הנוכחי? התשובה תהיה תלויה רק בך. אם אתה מרגיש שהמצב הנוכחי אינו מיטיב איתך ועם משפחתך גם מהבחינה הרוחנית, ודאי שאין להותיר את המצב על כנו! ברור כי הנזק הרוחני בהישארות חסרת תוחלת בכולל, עלול להיות גדול יותר מן היציאה לעבודה, וברור כי ישנם רבים מאוד שאם יהיו בכולל רק חצי יום – הם ילמדו בו יותר ממה שהיו לומדים במהלך היום כולו.

אמנם, במידה ובה תמצא סיפוק רגשי בכולל או בסביבתו, מסתבר שהתועלת הרוחנית תהיה גדולה יותר בשימור המצב הנוכחי, כי הגם שרכבת איטית ומזדחלת יוצרת חשק לרדת ממנה ולרוץ לצידה, והעושה כן יחוש כי הוא מצליח יותר מאשר אם היה על הקרון, השאלה היא – עד מתי. האם הוא אכן יתמיד בכך? או שאולי כחלוף תקופה הוא יהיה חייב לעצור ולנוח?

יש הרבה לומדים החשים כי מחוץ לכולל הם יספיקו יותר (או לא פחות), מבלי להכפיף את עצמם לסדרי והספקי הכולל. לאורך הזמן יש המאטים קצב ונותרים הרחק מאחור (ובמיוחד אם שינו את חברתם ורכשו חברים חדשים מסוג אחר..), ויש המצליחים להגיע בעקביות להישגים אדירים ומתברר כי הסביבה רק האטה אותם. יש כאלה, והם מעטים. קוראים להם בני עלייה. האם אתה אחד מהם? רק אתה יודע.

אינני יודע אם בלשונך “בלאי גדול של זמן” היינו ארבע שעות פטפוט על בסיס יומי, או שש וחצי דקות של אמירת שלום וחיפוש הגמרא במדף הספרים הפרטיים. מובן שהמציאות הנוכחית בכולל תשליך באופן ישיר על התשובה לשאלה, בייחוד מההיבט הרוחני.

על פי זה תוכל לשקול האם אכן העזיבה תיטיב עמך במישור זה, שאחרי ככלות הכל – זה מה שנשאר בסוף. יתכן והתייעצות עם אשתך (ראה להלן), עם רב או חבר קרוב, המכיר אותך, את סביבתך ואת יכולותיך, תוכל לתת לך פרספקטיבה רחבה ואובייקטיבית יותר לשיפוט והכרעה.

בנוסף, הייתי ממליץ לך מאוד על ספר העוסק בדיוק בנושא זה – תורתו ואומנותו של הרב יעקב בוצקובסקי (ניתן להשיג בחנויות ובאתר ההוצאה לאור), ובו הוא דן ומקיף את הנושא באריכות רבה מאוד.

אבל רגע אחד, עוד לא סיימנו.

ההחלטה

שתי השאלות שהוצגו לאורך הדרך, יוכלו לסייע לך בדרך לקבלת ההחלטה המשמעותית בספק שלפניך. אני מניח שכאדם שהקדיש שנים כה רבות מחייו ללימוד תורה ועבודת ה’, מה שבסופו של דבר יוביל אותך להכרעה לא תהיה הנוחות אלא הערך. להיכן שתסיק כי רצון ה’ שתלך – לשם תשים את פעמיך. כאן חשוב מאוד לחדד נקודה נוספת.

בין אם תחליט להישאר (ולשנות משהו, אתה חייב!), ובין אם תחליט לעזוב ולצאת לעבודה, הרי שהחלטתך נבעה מהסקת מסקנה כי הקב”ה מסמן לך על ידי ליבך ללכת לכיוון מסוים. ומשכך – עליך לעשות זאת בשמחה, בשלמות, בעוז ובגבורה!

יש מי שיוצא לעבוד עם פרץ של תסכול מתמשך, שפלות רוח ותחושת החמצה גדולה. אדם כזה עלול להיגרר לדרדור ונפילה מתמשכת של דיכאון ותסכול, עד לשנאה אמיתית לאלו שכמותם חשב שהוא צריך להיות, ולא עלה בידו. לעומת זאת, יש מי שעוזב את הכולל ויוצא לעבוד, כי הוא מבין שזהו המוטל עליו משמיים כעת. אדם כזה יוצא בהרגשת שלמות, בהרגשת שמחה, וגם אם הוא חש כאב על כך שלא זכה להיות משבט לוי ומאלו שנשאם ליבם לעמוד ולשרת – עדיין, הרי הוא מכלל ישראל העובדים ומקדשים את שם ה’ בעולם. מטרתו הברורה היא לעבוד את ה’ ולשמור את תורתו ומצוותיו, להקים בית של תורה ולהעמיד דור של יראי ה’, וכעת – יש בפניו אתגר חדש ונעלה, שבו יוכל להגשים את התורה שלמד ולהביאה לחיי המעשה (תוכל לחפש בחנויות את הספר “תורת המעשה” המאיר ומבהיר את הנושא בצורה נפלאה וחסרת תקדים).

גם אם תחליט בסופו של דבר לצאת, עליך להחליט החלטה נוספת: לאן מתוך אלה אתה שייך?

שאלת הסטאטוס

אתה מציין כי את הסיבות לכך שאינך עוזב, הינה החשש מהסטטוס. לכאורה כוונתך במילה ‘סטטוס’ להגדרה הציבורית, החברתית, השכונתית.

הייתי אומר שאף אחד לא צריך לדעת, ואף אחד לא ידע שמשהו השתנה בך או בסדר יומך. הייתי אומר שאתה יכול לשווק בצורה יוקרתית ורוחנית יותר את רוב העבודות שבהן תבחר. הייתי גם משכנע שהסביבה גם לה יש חלקים של “לא נעים ומה יאמרו” והעניין הדדי לגמרי, ובכלל – מי אמר שאתה מעניין כל כך את הסביבה.

אבל לא. יש כאן נקודה עמוקה יותר המצריכה התייחסות. חיי האדם מורכבים מחסרון ומילוי. סבל = חסרון, הנאה = מילוי. כגודל החיסרון גודל הסבל, וכגודל המילוי גודל התענוג. מה שיוצר את כוח ההכרעה ביניהם הוא החשבון היכן המילוי יהיה גדול יותר ומתמשך יותר.

וזה עצוב.

עצוב לראות עד כמה שגויים החישובים שמבצעים אנו – בני האנוש, ועד כמה גבוה המחיר שאנו משלמים על מוצר  שבכלל לא בטוח שבסוף אנחנו צורכים אותו.

לדוגמא, זונדל זקוק לכורסה במרפסת. הוא ממש חייב את זה. הוא יוכל לנשום אוויר, לצפות בשכונה, הוא יוכל לבהות בשמיים התכולים/שחורים וההנאה שהוא ישיג מכך עצומה עבורו. אבל מה – עפע’ס לא נעים… מה יאמר השכן ממול? זונדל משתבח לו על כורסה? עזוב. לא נעים.

נחשוב רגע, כמה הוא סובל! הרי (לצורך העניין כמובן) הצורך בכורסה מתעורר אצלו לפחות לשעתיים ביום, מתוכם חצי שעה של צורך עז. הפחד מהשכן מתעורר אצלו פעם בשבוע, כשהם נפגשים בבית כנסת והוא מסתכל עליו. גם אז לבו של זונדל לא ממש מפרפר. סתם, קצת לא נעים.

אין ספק כי עדיפה לו השלווה וההנאה הכרוכה ברכישת הכורסה, מול אי הנעימות הקלה מהשכן החטטן. שוות חמש שעות הנאה צרופה בכל יום של בהייה במטוסי אל-על, מול חצי דקה של אי נעימות שבועית, שגם היא תחלוף כעבור תקופה. אך את החשבון הזה זונדל לא התרגל לעשות. הוא גדל על זה שיש דברים שהם “לא לעניין” (ומעולם לא הבין – באיזה “עניין” עסקינן), וש”מה יאמרו” זה מסוכן נורא. אז הוא מוותר על משאת נפשו ונותר עם החשק בלב והלשון בחוץ.

רובנו גדלנו והתפתחנו בצל מוסכמות החברה, ואיננו מתעוררים לשאול את עצמנו עד כמה גבוה המחיר שזה גובה מאתנו!

אין לי ספק שאתה יכול להצביע ברגע זה על כמה וכמה אנשים, שאם הם לא היו פוחדים מה”מה יגידו”, המפלצתי בעיניהם, הם היו מגיעים להישגים הרבה יותר גדולים בגשם – ובעיקר ברוח! אבל לא, הם לא מעיזים, זה לא מקובל, זה לא לעניין ובכלל – מה (אולי!) תגיד דודה רבקה על זה.

לו יצויר שיתוודע בשכונה כולה: “שמעת שנתי יצא לעבוד… נו נו… שוין…” כמה בפועל תסבול מזה? בימים הראשונים סך חצי שעה בכל יום לכל היותר (אם תבחר לחשוב על זה במודע), לאחר מכן רבע שעה בכל יום וכעבור כמה ימים יסתיים הסיפור. האם הפחד החברתי הזה מצדיק את התסכול הכרוך בשהות חסרת משמעות יום יום, מהבוקר עד הלילה, במשך שנים בכולל?! האם הסל המזערי הזה המוגבל לזמן ולרמה נמוכה, שווה את המחיר של לחיות את מה שאתה לא?! לחיות בצורה שאתה לא חפץ בה?!

די. מספיק עם זה.

חשבונות מנפיקים למס הכנסה. לא לאף אחד אחר.

במיוחד לא אם הבנו והחלטנו כי הצד הזה הוא הצעד המוטל עלינו כעת, וזוהי עבודת ה’ שלנו.

האישה והילדים

ביחס לדעתה של אשתך בנושא, אני חושש מעט לכתוב. בין צוות האתר נמנים כמה וכמה יועצי נישואין מומחים ומוסמכים, ואני רחוק מלהיות אחד מהם. לפיכך איני רואה טעם להביע את דעתי הלא-מקצועית בתחום זה.

למרות זאת, סבורני כי רובם יסכימו, כי כאשר אשתך תראה שאתה שמח ומסופק במה שאתה עושה, שטוב לך בצורת החיים שלך, שאתה חי ומאיר וממילא מתייחס לסביבה (אליה) בהתאם, ושקרנך מרוממת בעיניך – היא תעריץ אותך ברוב הצעדים שתעשה. [ובמאמר המוסגר, מי שסיבת הליכתו לכולל היא רק בגלל חוסר נעימות מאשתו, הרי שאינו ירא-שמים אלא ירא-אשתו. מצב זה לכשעצמו אינו תקני, ומצריך טיפול נפרד!]

אפקט זה נכון לגבי האשה, הילדים וגם הסביבה. ככל שהאדם ישדר מסכנות, שפלות רוח ונמיכות קומה – כך תקטן קומתו בעיני סביבתו. כאשר ישדר עוצמה, שלמות, ושמחה בצדקת דרכו ובאמת שבידיו – תשתנה בהתאמה גם ההסתכלות הסביבתית עליו. כאשר ילדים גדלים על אבא שמח ומסופק, הם גדלים בריאים. כאשר הם רואים שלאביהם חשובים ערכים מסוימים – הם ישאפו לכך. וכפי שמוכיחה המציאות – אין קשר הדוק בין עיסוק האב, לבין הצלחתם הרוחנית, התורנית והנפשית של ילדיו.

מה זו “עבודה”?

דווקא לסיום, רציתי להעלות את התהייה המתבקשת – מה זו עבודה? למה אתה מתכוון?

עד עתה פעלנו על פי הנחת יסוד כי עבודה היינו: בורסה, פלאפל, נדל”ן, עיצוב, פנצ’ריה, פוליטיקה, נגרות או שאיבת מים. גדולה מלאכה המכבדת את בעליה, ועוד אמרו פשוט נבילה בשוק וגו’, אך עדיין אין בעבודות אלו מטרה תורנית (מלבד קיום התחייבות הכתובה, ולוואי על כולם). ברם, כאדם שלמד שנים כה רבות, ודאי יש לך ידע תיאורטי, הרלוונטי לעבודות ומשרות תורניות רבות!

כאן הוא, אפוא, המקום לשאול על עבודות ומשרות תורניות שונות: שוחט, מוהל, מלמד, משגיח כשרות, הגהת\עריכת ספרים, סת”ם, קירוב, נוער ועוד ועוד. אם תגיע לכלל החלטה שעליך לעזוב את הכולל – הרי בכל אחד מאלו יש תחומים ותתי תחומים רבים מאוד, שתוכל מן הסתם למצוא בהם ‘נישה’ שתענה על צרכיך. חלק מהם דורשים תקופת הכנה ולימוד מקדימה, שבמהלכה תוכל להתכונן רוחנית, תורנית, חברתית, משפחתית ונפשית ליציאה מן הכולל ומעבר לחיי המעשה, כך שהיציאה לא תיחשב לכישלון אלא להיפך, אתגר ומדרגה נוספת בדרך העולה בית ה’, שוב – במקרה שתבחר לעזוב.

ואל תשכח ידידי, אם מצאת אמת – שמח בה!

ישראל כ.

ic93335@gmail.com

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

בעלי מתלונן שהוא לא מרגיש חיבור ורגש אלי
אני אישה חרדית בת 25, נשואה כשנה וחצי. אני אשת קריירה, בעלי אברך. מתחילת הנישואין אנחנו במצב מתמשך של חוסר חיבור רגשי מצד בעלי. בעלי מתלונן שהוא לא מרגיש מספיק חיבור אלי. זה מציק גם לו וכמובן גם לי. אני מרגישה חוסר ביטחון רגשי וחרדת נטישה. באזור 11 חודשים אחרי...
אני יודעת שהתורה חשובה אבל נראה לי מוגזם הלימוד כל החיים
יש לי שאלה שבוערת לי כבר מזמן ועכשיו בגלל המלחמה והחוק על הגיוס היא ממש מציקה לי. אני מבינה את הטענה שהתורה מחזיקה את העולם, אמנם קשה לי עדיין עם הטענה הזו כי אני לא לגמרי מבינה איך זה קשור ולמה לימוד של כתבים שנכתבו אי אז ועוסקים בכל מיני...
פערים עצומים ביני לבין בעלי בתקשורת
שלום אקשיבה ותודה על הפלטפורמה הכ”כ חשובה הזו, פשוט חסד גדול. בעלי ואני נשואים קצת יותר מחצי שנה אחרי שנה של קשר. הוא איש מתוק עם לב טוב אכפתי שדואג לי, אך מנגד ישנם פערים שהולכים וגדלים בנינו. בעלי איש עם שכל ישר שמתקשה מאוד לדבר ולהבין רגש. הוא מתייחס...
חוסר מימוש עצמי כשאני כבר לא עובד בחינוך
בעברי היתי איש חינוך . דברי היו נשמעים. כיום אני ללא עבודה ומרגיש מרוחק מהחברה והנורא ביותר אני מרגיש שלא ממש את היכולות שלי. אם בעבר עזרתי ויעצתי לרבים.כיום אין מי שרוצה לשמוע ממני. שאלתי. 1. מה לעשות בפועל.לחיות עם הגזרה…. 2. לחפש בכל דרך אפשרות להפיץ דעותי ולנסות לעזור...
האם חייב בהכרח להיכנס לחברה מסוימת בשביל לעבוד את הקדוש ברוך הוא?
שלום לכם ותודה רבה על ההיענות העמוקה והרחבה, לפני פחות משנה זכיתי תודה להשם, לחזור בתשובה כשאני לוחם בצבא. כיום עדיין משרת ובעזרת השם כשאסיים השנה אני רוצה להיכנס לישיבה וללמוד תורה באופן מסודר וביישוב הדעת ולהקים בית יהודי כשר ולעסוק וללמוד תורה כמה שרק אפשר. מרגיש לי שאם אני...
יש לי הרבה ציפיות וכעסים על בעלי ובעיקר מאז שילדתי
מאד נהנת מהתוכן שבאתר. תבורכו. אני בת 30, התחתנתי לפני כשנה וחצי ותוך 3 חודשים הריון ברוך ה’. הזוגיות שלנו לעיתים סבילה ולעיתים טובה. יש לי הרבה ציפיות וכעסים על בעלי, הלידה במלחמה בכלל היתה אתגר. מלהיות רווקה פעילה ששמלאה את החיים בעשייה, מתנהלת כלכלית לבד וקונה מה שנראה לי,...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן