מאת:

התפרסם בתאריך:

21/01/2018

קושי עצום מול אמא

שאלה מקטגוריה:

אני מיואש.
פשוט מיואש מהחיים.
עברתי ב20+ שנות חיי שנים מאד לא קלות.
הורי תמיד היו על סף גרושין. כך המשפחה התנהלה במשך שנים.
אחי ואחיותי התחתנו ואני נשארתי בבית עם 2 אחיות.
השנים האחרונות היו גיהנום. אמא שלי היא אישה קשה מאד, חשתי כלפיה תיעוב ולא בכדי. אני לא מדבר על אמא שלא נתנה לי מספיק סוכריות בחיים, אלא על אמא שעשתה הכל כדי להרוס אותי, להשפיל אותי ולרמוס אותי. הכל. אני מדבר על אמא שהתייחסה אלי בניכור ובשנאה, שהזיקה לי בצורה קשה, שאיימה עלי בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ואין כאן המקום לפרט מעבר לזה, אבל אני ממש עדין בתיאור. גם אני לא הייתי טלית שכולה תכלת. השבתי לה לא מעט פעמים מילים קשות ומחפירות ואני מצטער על כך, אך מעולם לא הרמתי עליה יד, למרות שאני סבור שזה היה פתרון הולם למצבי מבחינה מעשית והלכתית. גם אחי ואחיותי מסכימים שהיא אישה קשה שזקוקה לטיפול ואולי אפילו לאשפוז, חלקם ישתעשעו אף ברעיון של אשפוז בכפיה. אבי, שהתגרש ממנה לאחרונה, סוף סוף, סבל ממנה סבל קשה מאד. גם הוא תרם חלק מסויים מהנתק שלהם, אך מעולם לא הפריע לה לחיות, לא ביקש ממנה להשתתף בהוצאות הבית וזאת למרות שהיא עובדת ומרוויחה לא רע, והוא עובד קשה וצריך להחזיק בית לא קטן עם משכנתא עצומה. הוא מעולם לא הציק לה בצורה אקטיבית או נכנס איתה לחיכוחים מיוזמתו. כשהייתי בן כ9-12, שוב עמדו הורי להתגרש, אימי המרידה אותי ובני משפחה נוספים נגד אבא שלי. אבי הצטער מאד והיה שרוי במצוקה נוכח העובדה שלא הסכמתי להיות איתו בקשר. למרות זאת הוא התייחס אלי כאב אמיתי, תמך בי ושכח לי את הכל בשבריר שניה. תמיד גדלתי על זה שאבי הוא אדם רע, עשיר וקמצן שלא מוכן לקנות לאשתו ולבניו כלום. שהוא מקור הרוע האנושי.
חלפו כמה שנים, הפרשה שוב מתפוצצת ואני כבר בוגר. אני לא בקשר עם אמא שלי, אני ממש מתעב אותה. לא סולח לה על ההפרדה שיצרה ביני לאבי. בעיניים אובייקטיביות לחלוטין, אני מסתכל לאחור וקולט שכל מה שהיא סיפרה לי על אבי במשך כל השנים, זה בעצם סיפור חייה. אבא שלי לא עשיר, הוא עובד קשה למחייתו ומחזיק בקושי את הבית. למעשה, אין לי מושג איך הוא הצליח מהמעט הכלכלי הזה לתת לנו כל כך הרבה. אני רואה שלמרות קשייו הכלכליים הוא לא מבקש ממנה השתתפות בהוצאות הבית. אני רואה שהיא הקמצנית ולא אבי, הכל אצלה חד כיווני, חיה על חשבונו, אך את האוכל שהיא קונה היא תשמור לעצמה. ואז אני מסתכל לאחור ומבין שאני לא יכול להגיד עליה שום מילה טובה. אין לי זכרון טוב אחד ממנה. כלום. הדבר היחיד שאני יכול כיום, במבט לאחור לזכור לה לטובה, הוא גידולי בביטנה 9 חודשים וגידולי כתינוק-פעוט. מגיל שעמדתי על דעתי, היא פשוט קפצה על כל הזדמנות כדי להחליש את הבטחון העצמי שלי ולהשפיל אותי בפני חברי למרות שהיא יכלה להמנע מכך בצורה פסיבית פשוטה מאד.
אני אדלג על כמה שנים, כדי לא לחשוף את עצמי.
יש לי כיום עסק מאד מוצלח בתחום מאד מתפתח. אני נמצא במקום טוב יחסית מבחינה רוחנית, למרות מה שעברתי ויש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושר. אבל אני לא. אני לא מצליח לשכוח אותה. לא מצליח להתגבר על זה. אני כבר לא מתעב אותה. אבל לפעמים צפות לי רגשות שנאה כלפיה לרגעים קצרים. אני לא שונא אותה כל הזמן, לא חושב עליה כל היום. ממש לא. אבל זה משהו שלפעמים צף וגורם לי להיות לרגע אדם אחר לגמרי. מצבי הנפשי התערער ואני סובל מתנודות קיצוניות מאד של מצבי רוח.
אני לא מוכן להתחתן. אני רוצה אישה ויותר מזה אני רוצה ילדים, אבל אני לא מסוגל להאמין יותר במין הנשי. זה לא משהו פשוט שיחלוף לבד וזה לא משהו שאני יכול/רוצה/מסוגל לטפל בו לבד/אצל מטפל מקצועי.
יש לי את עבודת חלומותי ואני שונא אותה. זה לא היה ככה. אמנם סיבות נוספות גרמו לי לשנוא את העבודה, אבל חלק גדול מזה זה התנודות במצבי הרוח שלי.
אז אני בערך בן 20, לא מסוגל להתחתן, אך רוצה, לא מסוגל להיות באותו חדר עם אימי, שונא את עבודתי עליה חלמתי במשך שנים.
אני לא עובד ימים שלמים. לקוחות שלי לא מבינים אותי. חלקם כועסים, חלקם מנסים לדובב אותי, מה עובר עלי, חלקם התייאשו ופשוט עוקצים אותי פה ושם, אך לא עוזבים אותי. לקוח אחד חשוב וגדול עזב אותי. האמת שגם הוא אשם בניתוק, אולי אפילו יותר ממני, אך אני מרגיש שמבחינה שכלית יכולתי להתגבר על המצב הזה ולהשאיר אותו לקוח שלי, הסבל הנפשי שלי מנע ממני אפשרות לעבוד בצורה שכלית קרה באותם ימים.
היו לי התפרצויות זעם על 2 לקוחות. אחת מהן ממש מרשעת ואני פשוט התחלתי להתנהל מולה בתקיפות עד לסיום החוזה ביננו. אני לא מצטער על זה, כי היא ניסתה לנצל את טוב ליבי ולסחוט ממני עבודה שאני לא חייב לה. השניה באמת לקוחה נחמדה, אבל מה, היתה קרציה וחופרת. היא הביאה אותי למצבים שכשאני רואה את השם שלה על צג הטלפון שלי אני משתולל מזעם. כיום התפרצויות הזעם שלי נעלמו, אך במבט לאחור, אני יכול להבין את עצמי. היא העבירה אותי מסכת הצקות וחפירות לא פשוטה. פניתי לבוס שלה והודעתי על סיום ההתקשרות, הוא ידע למה, אך הסברתי לו שאני הבעיה ולא העובדת שלו. לאחר כמה ימים הוא החליף אותה. זה לא מה שהתכוונתי לעשות, אך זה המצב שנוצר. מאותו רגע התפרצויות הזעם נעלמו. נשארתי עם מצבי רוח קיצוניים מתחלפים. אני יכול לקום בבוקר, להתפלל מכל הלב, להתחיל את העבודה בחשק ובמרץ, ולמחרת לקום כועס, עצבני, לא נחמד, רוטן, עצלן, ונזכר רק בדברים הרעים שקרו לי בעבר. אני חצוף שאני בכלל מתלונן על משהו. יש לי עבודה טובה, נוחה, מכניסה משכורת מכובדת, אך אני לא מצליח לפעמים לראות את הטוב הזה. הבעיה, שזו אמא שלי. אמא שלי לעולם לא יכלה לראות את הטוב בחייה, ואני נופל לתוך אותו בור. אני מרגיש שזה בגלל שעניתי לה בזמנו, גם בעצם העניה, גם בגלל המילים שאמרתי וגם בגלל האופן שבו עניתי לה. אני רוצה לבקש ממנה סליחה, למרות שאני סבלתי ממנה פי כמה וכמה, לא רק בשבילה, אלא בעיקר בשבילי. אני חושב שאם אסגור את המעגל הזה, החיים שלי עשויים להשתנות במידה מסויימת. הבעיה: בקשת סליחה ממנה, כלשהי, תפעל בהכרח לרעתי וגם לרעתה. אחת הבעיות שלה, היא שכאשר אדם מבקש ממנה סליחה מסוייגת, היא לא מבינה את הסייג ומחליטה שאם הוא ביקש סליחה, רק הוא טעה והיא לא צריכה לעשות חשבון נפש. מבחינתי זו בעיה חמורה, מכיוון שבקשת סליחה כזו תפריע לה להבין מדוע היא הגיעה לאן שהגיעה (לא מקום טוב) ותפריע לה לבנות את עצמה מחדש כהורה שאפשר להגיד לו שלום בשמחות, גם אם לא לאהוב אותו.
אני מצטער על האריכות.
נותרתי עם השאלות הבאות:
1. כיצד אני משיב לעצמי את האמון במין הנשי?
2. כיצד אני מבקש ממנה סליחה על חלקי מבלי לאפשר לה לשכוח שהיא הרסה את חיי?
3. איך אני מתגבר על מצבי רוח המתחלפים בקיצוניות (משפיע גם על רוחניות)?

תשובה:

 

שלום לך,

 קשה לקרוא את מה שאתה כותב. אתה מתאר מערכת יחסים סבוכה וכואבת עם אמך וחש שזו השפיעה וממשיכה להשפיע על חייך באופן הרסני. האריכות והירידה לפרטים מעידים על עומק ההתמודדות שלך ועל מידת הכאב שאתה חווה. מערכת יחסים עם אמא היא לעולם עמוקה ומשפיעה עלינו אפילו יותר ממה שאנו מסוגלים להבחין. במסגרת זו בוודאי אינני מתכוון להתייחס לאופיה ולאורח חייה של אמך, ואני גם מטיל ספק ביכולת לגעת במידה משמעותית בדרך בה אלה משפיעים על חייך. אסתפק בשיתוף תובנה שעשויה אולי לרמוז לכיוון מועיל.

 לפני שבועיים התחיל המחשב האישי שלי לפעול באיטיות מרגיזה. הטכנאית אליה הבאתי את המחשב בדקה אותו ואמרה שמדובר בוירוסים שחדרו למחשב והאטו אותו (ככל הנראה דרך disk on key שהילדים קבלו מחברים שלהם). המקרה עורר אצלי מחשבות… הנה, מחשב מצוין שמשתמשים בו לכל כך הרבה דברים טובים כל כך הרבה זמן, ומספיק וירוס קטן ונכלולי על מנת להשבית אותו? איפה הצדק? אבל במקרה הזה אכן אין צדק. באמת די בפגיעה חד פעמית של וירוס על מנת לגרום נזק, לעיתים בלתי הפיך.

 אילו היינו, אנו בני האדם, מחשבים, הרי שגורלנו היה נחרץ. כל זכרון שלילי, כל השפלה, כל צלקת נפשית היו מלווים אותנו לעד ולעולמי עולמים, קשורים בנו ככלב, תוקעים אותנו ומונעים מאתנו להתקדם בחיים. שום דבר לא היה נמחק מעצמו, וכל המחשבות הטובות והמעשים הנכונים לא היו מתקנים את העיוותים והעוולות מההיסטוריה שלנו.

 אבל לשמחתנו, נפש האדם איננה מחשב אלא בנויה בצורה אחרת לגמרי. המבנה הנפשי של האדם בנוי כך שניתן לחזק ולהדגיש חוויות ורגשות ומצד שני ניתן גם לעמעם אותן ולהפחית את השפעתן עלינו. כאשר אדם מכיל בנפשו חוויות שליליות והוא שב וחושב עליהן ודש בהן, הרי שהתחושות הללו הולכות ומתחזקות בנפשו. כל סבב כזה חורץ עמוק יותר את רישומן של אותן חוויות בנפשו. לעומת זאת, כאשר אדם מניח לחוויות הקשות לנפשן ולא מתעסק בהן, הרי שעם הזמן הן הולכות ודועכות, הרושם שלהן נחלש והשפעתן על האדם דועכת. לא מדובר בחידוש שאני ממציא אלא בדברים ידועים ומוכרים שכל אדם יכול להעיד עליהם גם מנסיונו האישי.

 "סליחה" היא מילה ענקית, מאירה, אופטימית ומדהימה שעברה תהליך של זילות והפכה בשפת היומיומית למעין מילת נימוס או חובה שאין מנוס מלמלא אותה, בעוד היא למעשה דבר אחר לגמרי. סליחה היא פלא, סליחה היא מתנה מתוקה והכרחית שהקב"ה העניק לנו ביודעו שאדם יסודו מעפר ומועד לטעויות, סליחה היא היכולת בה חנן אותנו הקב"ה ואשר מאפשרת לנו להמשיך הלאה למרות מה שקרה בעבר. סליחה איננה פרוצדורה או מין טקס. סליחה אין משמעותה לרצות את הזולת אלא לרצות את עצמך. סליחה איננה מילה שיכולה להאמר מן השפה ולחוץ. סליחה היא מצב נפשי של פייסנות, של שלווה של השלמה. סליחה היא החלטה להסיר את הפוקוס מן העבר ולהעביר אותו אל העתיד.

 כאשר אדם נקלע למצב קשה ביחסיו עם הזולת, הוא יכול לבחור האם להמשיך להתבוסס במחשבותיו השליליות, דבר שיוביל להסתבכות מעמיקה והולכת בדרך ללא מוצא, או לחילופין הוא יכול לבחור לזנוח את מעגל הקסמים המורעל הזה ולהתנתק מהמשקעים והרעל שהצטברו במערכת היחסים. מילה נרדפת ל"סליחה" היא "כפרה". משמעות השרש כ.פ.ר היא כיסוי, כך הכפורת מכסה על ארון העדות, כך הכופר מכסה את תיבת נוח כדי שלא יחדרו לתוכה מים. הכיסוי איננו מחיקה של מה שהיה, אלא כיסוי שלו מהעין כאשר חדלים מלהתעסק בו, הפסקת העיסוק ברע מביאה את האדם למקום חדש, גבוה, נקי. כאשר אדם מבקש במקום עמוק למחוק את העבר, הוא מבקש סליחה, וזה מבטא את המקום הנפשי בו הוא עומד.

 בקשת סליחה תוך רצון שהזולת יזכור את העוולות שהוא עשה, מהווה אוקסימורון – משפט שאומר דבר והיפוכו בנשימה אחת. כל המטרה של סליחה היא לעמעם את העבר ולתת הזדמנות לעתיד, ואם אתה עדיין מבקש להשאיר את העבר במוקד, הרי שאינך נמצא באמת במצב הנפשי של סליחה, ובקשת סליחה לא תהיה אלא מן השפה ולחוץ וללא הרבה ערך. סליחה לא יכולה להיות יריית הפתיחה למירוץ אלא היא הסרט המתוח בסופו של המסלול ואשר הרץ המצטיין קורע אותו בחולפו על פניו. אם אתה מגיע למצב הנפשי של סליחה, של רצון ונכונות לכסות על העבר, עשה זאת לא עבור אמא שלך אלא עבור עצמך. זה לא אומר שאתה מאשר כביכול שמה שהיא עשתה היה בסדר, זה לא אומר שאתה צריך לשכוח, זה אומר שאתה בוחר בחיים, בוחר לתעל את המחשבות והאנרגיות שלך לאפיקים פוריים לקראת עתיד טהור, זך ומלא הבטחה ותקווה.

 

אני סבור שכיוון המחשבה הזה עשוי לכוון גם לגבי שתי הנקודות האחרות שהעלית. אתה מדבר על כך שאבד לך האמון במין הנשי, דבר שמונע ממך ליצור קשרים בריאים. אבל אתה הרי מביט ימין ושמאל ורואה זוגות חיים באהבה, באושר ובהבנה הדדית. אינך באמת חושב שכל הנשים מרשעות וקשות. אבל התובנה השכלית הזו יוצא וידה על התחתונה כאשר היא נפגשת עם החוויה האישית שלך. כך דרכן של רגשות שהן גוברות בדרך כלל על השכל. האם ניתן לשנות את העבר? חד משמעית לא. אבל ניתן בהחלט לשנות את החוויה שהמציאות הותירה בנפשנו. אנו יכולים לבחור להפסיק להתעסק עם העבר ולהפנות מבטינו לעבר האופק והעתיד שמצפה לנו שם. מצבי הרוח המתחלפים עשויים גם הם להיות מושפעים לטוב כתוצאה משינוי בגישת העומק כלפי העבר שלך.

 אינני פתי, ואני יודע שקל לומר את הדברים אך נדרשת גבורת נפש לבצע אותם. נדרשת החלטה נחרצת ליטול את מושכות מרכבת החיים שלנו לידינו ולא להניח לעבר לנהוג בה. זה לא בא במטה קסם. זה מתחיל בצעדים קטנים. אין תחליף לתחושת העוצמה והשליטה והחוזק כאשר אתה עומד במצב שכל שריר בגופך וכל עצב במוחך מבקשים להתפרץ ואילו אתה מצליח להשתלט על החיה הטורפת הזו ולאלף אותה. הנצחונות במערכה הזו גם אינם מזהירים והרואיים אלא מצטברים ונבנים אריח על גבי לבינה. כל יום, כל מחשבה, כל פגישה עשויים להוות עוד קרב קטן בו אתה יכול לצאת מנצח או מפסיד. הניצחון לא יהיה בנוקאאוט, אלא בנקודות. ככל שתתאמץ יותר לא לשקוע בעבר אלא לגרור את עצמך, לעיתים בכוח, למחשבות חיוביות, הרי שנצחת בעוד קרב שממצב אותך טוב יותר לקראת הקרב הבא ולקראת עתיד טוב יותר.

 אני מקווה שהועלתי במשהו. בסופו של יום כל שיש לי לפני הוא מה שכתבת, ואני משתף את מחשבותי בתקווה שהם יוכלו לעזור. מאחל לך המון טוב ואור בחיים ושתדע תמיד להפנות מבטך אל הטוב והיפה ולהותיר את הרע מאחוריך להתבוסס לבדו במדמנת המרירות והשלילה – לבדו. בלעדיך.

 גרשון

) <[email protected]>

 

 

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

5 תגובות

  1. ווואוווו איזה גדול אתה!!
    אהבתי שאתה רוצה לבקש ממנה סליחה אחרי כל הקושי והכאב והסבל והצער הרב שנגרם לך ממנה.
    יפה שבתוך כל הכאב המטורף הזה אתה רואה עוד צדדים ומצליח להפריד.
    תצליח! אשריך!!!!!!

  2. איזה מכתב כאוב.
    תשובה מאד יפה, ובכ"ז אוסיף:
    אמא שמתעללת בילדים שלה זה דבר חריג. רוב האימהות טובות ואפשר לראות את זה בשירים, בסיפורים ובהיסטוריה האנושית כולה.
    כמו שאמא שלך היא אמא חריגה כך היא אשה חריגה וכך היא אדם חריג
    ואי אפשר להקיש ממנה על כלל הנשים.
    כן, יש ענין שאנשים מתחתנים עם אנשים שמזכירים את הוריהם אבל אפשר לפתור את זה ע"י מודעות.
    המון הצלחה.

  3. יהודי יקר,רציתי להציע לך טכניקה יעילה מאוד של פורקן לכעסים.קח לך דף גדול או מחברת ושב לכתוב את מה שצף לך בראש אין צורך לכתוב לפי סדר מסוים ובטח לא במקצועיות,אתה כותב במטרה לתת ביטוי לרגשות האין סופיים שמציפים אותך,מנסיון אישי זה מקל מאוד ! תכתוב ללא רחמים את כל תחושותיך בדיוק את מה שהיית רוצה לומר או לצרוח..תכתוב בדווקא ואל תסתפק במחשבה לעצמה,תוכל לפרוס את זה על כמה פעמים או כמה ימים,אבל לאחר כמה הזדמנויות תרגיש שאתה נעשה שקול יותר ומסוגל לחשוב בהגיון,הפורקן הוא גדול וההקלה היא מוחשית! כדאי לך מאוד לנסות לפחות,אתה אמנם תרגיש בהתחלה שזה צף מחדש אבל תן לעט לרוץ במקומך ופשוט תכתוב ותכתוב,כמובן שאינך צריך להראות לאף אחד המטרה היא בעצם הכתיבה זה כמו לשבת ולספר למישהוא ופשוט לפרוק מטען ענק!תנסה אל תחשוש! אני מציע לך את זה ממידע מקצועי שלמדתי ומנסיון של אחרים ושלי.
    כואב מאוד את כאבך
    בהצלחה מרובה

  4. שלום, קראתי את השאלה שלך וממש כואב הלב.
    מניסיון אני ממליצה לך ללכת לטיפול/יעוץ, זה תמיד עוזר ובמיוחד בכאלו מקרים.
    רק כשהולכים מבינים כמה שזה מועיל ומתחרטים שלא עשו זאת קודם.
    ודאי שזה קשה אבל מרוקן מהרע וממלא בטוב.
    בהצלחה רבה!!!!!
    בשורות טובות……

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן