שלום לך,

אתה משתף בפנייתך את המשבר שעובר עליך בעקבות התבטאויות וסגנון דיבור בלתי ראוי לדעתך של תלמידי חכמים גדולי תורה. אתה חש בחסרון ענווה, בריקבון, בצביעות ובהעדר יושר, ולדעתך אנשים אלה אינם ראויים להחשב תלמידי חכמים ועל אחת כמה וכמה להנהיג את הציבור. הדברים הגיעו לידי כך שבעוד בעבר היית מקדיש זמן משמעותי ללימוד תורה, הרי שהיום אתה חש בסתירה לפיה אי אפשר לחלק ציונים לרבנים ובו זמנית להיות מחוייב ללימוד תורה.

ברשותך אתאר קווים לדמותו של אדם תיאורטי שאולי לא היה ולא נברא אלא משל היה. אותו אדם מתבלט עוד מילדותו בכשרונות יוצאים דופן, בהבנה מעמיקה של מצבים מורכבים וביכולת להגיע במהירות ללב עניינים מסובכים. לצד הכשרון הזה הוא גם נחון בחריצות יוצאת דופן, בכוח התמדה מעורר השתאות, ביכולת להתמקד ולהלחם בפיזור הדעת, והוא מקדיש את חייו ללימוד תורה ברמות הגבוהות ביותר. בנוסף הוא גם בעל לב רגיש לצרכי הזולת, אוהב בני אדם, משתתף בשמחתם ובצערם ועושה כל שביכולתו לעזור להם בכל דרך, בממונו, בזמנו ובהענקת אוזן קשבת למרי נפש. הוא מסתפק במועט בחייו האישיים, חי חיים פשוטים ללא ראוותנות, ובאופן כללי עובד על מידותיו, מושל ברוחו ווותרן בגופו ובממונו. האדם הזה גם תמיד שם את צרכיהם של האחרים לפני צרכי עצמו, דואג לצרכי ציבור באמונה, ושם לילות כימים על מנת לתקן עוולות וקלקולים שאחרים חולפים על פניהם באדישות. השילוב הנדיר הזה של יכולות מביאים אינספור אנשים להתייעץ אתו ולפנות אליו בבבקשות גדולות וקטנות, והוא מצידו אינו משיב פני איש ריקם, מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, מייעץ מדריך ומסייע ואנשים נהנים ממנו עצה ותושיה ומוצאים תועלת גדולה בקשר אתו. איש מעלה נדיר באיכותו. אחד למליון.

האם אדם כזה ראוי להערכה? ללא ספק.

ובכן, התאור הנ”ל מתאים לגדולי תורה רבים. הם לא נולדו עם פתק על המצח שכתוב עליו “גדול תורה”, אלא עבדו על עצמם ביזע ובדמעות והגיעו למקומות רחוקים שאני יכול רק לחלום עליהם. שומעים סיפורים על גדולי תורה (סיפורים אמינים שיש מהם לרוב) שמלמדים אותנו שלא מדובר באנשים פשוטים אלא באנשי מעלה אמיתיים בעלי שילוב נדיר של איכויות.

ומה נותנת לי ההבנה הזאת? קודם כל היא גורמת לי לכך שגם כאשר אני שומע את אותו תלמיד חכם עושה מעשה שנראה בעיני לא ראוי או מדבר בצורה תמוהה, אשתדל למצוא לו צד זכות. אולי הוא מדבר מתוך צער עמוק ואין אדם נתפס על צערו, אולי הוא מתאים את עצמו לסגנון מסויים של קהל, ואולי סיבה אחרת. חונכנו לנהוג מידת עין טובה בכל אדם ולחפש בו צד זכות, קל וחומר כלפי אנשים שכל חייהם וכל מעשיהם מעידים על גדלות נפש ונקיון לבב.

אבל ההבנה הזו נותנת לי עוד משהו, וכאן מגיעה אולי הנקודה החשובה ביותר. כן, גם האדם בעל האיכויות הגבוהות ביותר איננו מושלם. הקב”ה מושלם, אבל לא אף אחד אחר. לא אברהם אבינו, לא משה רבינו, לא דוד המלך, לא רבי עקיבא, לא הרמב”ם, לא גדולי תורה בדורנו ולא אף ילוד אשה. אף אחד איננו מושלם. אנו חשופים למסרים המאדירים את דמותם של תלמידי חכמים ומציגים אותם באור מושלם כאילו שאין בחייהם ובמעשיהם שום פגם, הם תמיד מאירים ומזהירים, לעולם אינם טועים, כל ניד אצבע שלהם מחושב עד תום, הם מבינים בכל תחום, עצותיהם לעולם לא נמצאות מוטעות וברכותיהם לעולם אינן שבות ריקם. התמונה זוהרת, אך פשוט לא נכונה מכיוון שהם אמנם טועים ונכשלים לאין ערוך פחות מאנשים אחרים, אבל גם הם נכשלים, גם הם טועים. גם הם בני אדם.

אבל האם העובדה שמדובר באנשים לא מושלמים ב 100% אלא רק ב 99.9% היא סיבה לבטל את כל מה שיש בהם? האם זה אומר שאין לי מה לקבל מהם? האם עבודה ועמל אישי, לימוד תורה במסירות אינסופית, קדושת הגוף והנפש, נשיאה בעול ציבור וכל שאר המאפיינים של אנשים גדולים, האם נכון לבטל את כל זה בגלל פגם מסויים? בגלל טעות? בגלל הנהגה מסויימת? האם תהרוס את הבית שלך ברגע שתמצא סדק קטן באחת המרצפות? האם אנו מושלמים? האם היינו רוצים שינהגו כלפינו במידה כזו, שברגע שמישהו יגלה אצלנו פגם הוא יבטל ויבזה את כל הטוב שיש בנו? כיצד זה שאנו סלחניים כלפי עצמנו אך דורשים שלמות מאחרים?

אני מכיר אדם שמזלזל בכל גדול תורה שמעשן או שאיננו שומר על משקל תקין: “אדם שלא מסוגל להתגבר על תאוותיו וממשיך להזיק לבריאותו איננו שווה כלום” הוא טוען. אין לך שטות גדולה מזו. לא צריך להצדיק כל דבר שהם עושים, אבל לומר שהפגם מאפיל על כל דמותו המרוממת של האדם, אין לך שטות גדולה מזו. אדם בר דעת מבין שגדולי ישראל הם אנשים מופלאים שלא זכו בתואר הזה מן ההפקר, שאנו קטנים מאד מאד מול הכשרונות, העבודה העצמית והנשיאה בעול שלהם. הם זכאים לכל ההערכה והכבוד.

ובאופן כללי, גם כשלא מסכימים עם מה שתלמיד חכם עושה, אין זה מתיר לבזות אותו. חז”ל אמרו “את ה’ אלוקיך תירא – לרבות תלמידי חכמים”, ובעצם הדבר נכון כלפי כל אדם. הזכרת לטובה את הרב מיכה הלוי, ואני מציע ללמוד ממנו גם כיצד מדברים כאשר אין הסכמה. לא הכל צריך להיות מלחמה, לא הכל שחור לבן, אפשר לא להסכים ועדיין לכבד מאד. לא מהשפה ולחוץ אלא באמת ובתמים.

ראש הישיבה שלי היה אומר שהאויב הגדול ביותר שלו היא הגננת. עוד מגן הילדים אנו יוצרים לעצמנו תמונת עולם ילדותית שקשה אחר כך להחליף אותה בתמונת עולם בוגרת ומעמיקה. התמונה הילדותית שגדולי ישראל מצויירים בה ככלילי השלמות שלא מסוגלים לטעות עומדת לנו לעיתים לרועץ ועלינו להחליף אותה בתמונה בוגרת ואמיתית. אם נשכיל לעשות זאת נדע איך באמת להעריך את גדולי ישראל, לכבד אותם על גדלותם העצומה ולדעת לקבל מהם את כל הטוב שיש להם להעניק.

בברכה,

גרשון

gporush@synamedia.com