עברתי בשנים האחרונות משבר גדול ביחס לתורה, ואני רוצה לשתף אתכם, אולי תוכלו לתת לי איזה מענה.
למדתי בישיבה, והתחנכתי על האימרה “הוי זהיר בגחלתם” של תלמידי חכמים, שכל דבריהם כגחלי אש.
גדלתי על יחס מאוד מכבד לרבנים. הסתכלות מלמטה למעלה. ציפיה שהם ייתוו מודל ודרך נכונה להתנהגות, בבחינת “ועלהו לא ייבול”, שגם שיחתם של ת”ח צריכה לימוד וכו’. גדלתי על סוג של התבטלות, להגיד: “לא זכיתי להבין את דבריו”, “אני הקטן” וכו’…
בשנים האחרונות היו כמה וכמה מקרים שהיממו אותי. כמה שאני רגיל לא לדבר על תלמידי חכמים, ולא לערער עליהם, אני לא יודע מה ללמד זכות.
…
נחשפתי להנהגות עם בעיתיות גדולה , דברים שלא הייתי מצפה מעצמי הקטן לעשות אז ק”ו מאדם גדול בתורה!
…
לא יודע מה להגיד. ויש עוד ועוד דוגמאות למחלוקות שנראות לא לשם שמיים, דיבורים שנראים לא מתוך ענווה אמיתית וטהרת לב, ואני לא יודע מה לומר. רק שקשה לי עם זה, קשה לי עם זה מאוד.
זה דוחף אותי למקום ששם את השכל שלי כשופט, ואומר, שלא משנה כמה אנשים מעריצים אדם פלוני, בשבילי הוא לא רב גדול, עד שהוא לא ייבדק וייבחן.
כמו חנה שאמרה לעלי הכהן הגדול, שחשב שהיא שיכורה, “לא אדוני”, וחז”ל דרשו “לא אדון אתה בדבר זה”, שזה לא רוח הקודש, עובדה שאתה טועה. כך אני מרגיש גם כאן. ברור לי שזה ממש לא (בא’ רבתי), לא בסדר!
אין פה אצילות של מידות טובות, של ענווה, של אמת, של בקשת אמת, של “קבל האמת ממי שאמרה”, של יכולת לתפוס מורכבות וכו’. יש פה לפעמים קנאות שיש בה ריח לא טוב, משהו מסריח. אי אפשר להכחיש את זה.
ופה הבעיה שלי: הרבנים האלה, שאני מרגיש שיש לי בעיה רצינית איתם, הם לא רבנים של איזה בית כנסת, כאלה שלמדו כמה שנים וזהו, אלה רבנים שהם ראשי ישיבות, מחברי ספרים, סוג של מעבירי השמועה, כאלה שהתורה שבעל פה, שעוברת מדור לדור עוברת דרכם. אם אני מפקפק עליהם (ואני מפקפק!), אז משהו נשבר לי בקבלה של התורה. כך אני מרגיש.
ומצד שני, אני לא רוצה תורה שיש בה עקמומיות. תורה שהיא רדודה בהסתכלות שלה, בהשקפה שלה.
לא יודע מה לעשות: אני מרגיש צביעות, לדבר על כל מיני רבנים גדולים כאלה, בכבוד, כאילו אני הקטן והם ענקי עולם. להרגשתי, להרגשתי החזקה, יש פה בעיה רצינית, ויש כאלה שלא ראויים להיות רבנים/ראשי ישיבות וכו’, לא ראויים לעמוד על הבמה ולדבר בציבור. לא נקיים מספיק, אין ענוות אמת, אין יושר.
בא לי לקרוע על זה, באמת. אני מרגיש קרוע בתוכי. זה שבר.
השאלה שלי: מה לעשות עם ההרגשה הזו, עם הכאב הזה, עם השבר הזה.
עד עכשיו שמרתי את זה בתוכי, נזהרתי לא לדבר במשפחה על רבנים שיש לי הסתייגות מהם. לא לבזות ת”ח. ואני לא יודע מה נכון לעשות בקשר לזה. אולי כן נכון לבוא ולומר, בדברים מסויימים, אני חושב שהוא טועה טעות חמורה. אני חושב שלא ראוי ללמוד ממנו. אבל אולי יש בזה בעיה חינוכית כלפי הילדים, זה לשבור את התמימות שלהם. שזו התמימות שהיתה לי פעם, ושכל כך עוזרת ללמוד ולהפנים דברים ….
וגם מה אני עושה עם עצמי? אני מרגיש שזה הוריד ממני הרבה מההתלהבות שלי ללמוד תורה. אני היום עובד, ואם בעבר הייתי לומד כמעט כל הזמן הפנוי שהיה לי, בערך 3 שעות ביום, היום אני לומד אולי עשר דקות ביום. קשה ללמוד תורה, ולחלק ציונים לרבנים גדולים. זה לא מסתדר. למה מי אני, שאעריך ככה אנשים. מצד שני, לא מוכן ללמוד בהתבטלות כזו, ובהסתכלות מלמטה למעלה. זה שקר ללמוד כך, והמציאות מראה את זה … לצערי הרב.
אני מרגיש שהמכתב שלי מבולבל ולא ממוקד, אבל כך גם ההרגשות שלי.
אשמח להתייחסותכם,
2 תגובות
רק אוסיף בעדינות ובזהירות,
שלפעמים אדם מגיע לערעור (בין בפיו ובין בליבו) על רבנים ואנשי סמכות תורנית, בעקבות משבר/ טראומה שחווה מהם… נקודה למחשבה.
תשובה מדהימה שחיזקה גם אותי. ישר כוח!