אישה יקרה מאוד.
איזה עומס!!
אני מתארת לעצמי שבוע שגרתי שלך, וזה נראה לי באמת מרוץ בלתי נגמר.
לחזור מהעבודה, להביא את הילדים מהמעון, לתת להם לאכול, להרגיע אותם כשהם בוכים, לחפש רגע שבו תספיקי לשתות או להחליף נעליים… לשחק איתם להפריד כשהם רבים, לנקות את מה שמתלכלך, להכין ארוחת ערב, לקלח, להלביש, להשכיב, ו – אפשר להתחיל לשקם את ההריסות…
לטאטא, לשטוף כלים, להעמיד מכונת כביסה, לבדוק מה צריך לקנות במכולת, לתכנן ארוחה למחר ולבשל אותה, להכין בגדים למחר, וסה”כ את צריכה ללכת לישון די מוקדם כדי לקום בבוקר לעבודה…
יש ספק שזה מתיש? יש צד שזה קל? ומה עם עוד דברים רבים שהיית רוצה לעשות?
זה קשה מאוד. ועוד לפני שנבדוק למה זה קשה, ואיך זה אצל אחרים, דבר אחד ברור:
אם קשה לך – זו בעיה. ובשום אופן לא נשאיר אותה ככה. את ראויה לטוב אינסופי, החיים שלך לא אמורים להיות מרתון מתיש וריק. ממש לא. תצאי מהמקום השופט: “זה הגיוני שקשה לי?” הלב שלך יודע על מה הוא מדבר, ועלייך להקשיב לו בתשומת לב. את, עם כוחותייך, יכולותייך ותכונותייך היחודיות ראויה לחיים שמחים, רגועים וטובים.
מותר לנו גם לבחור בחיים עם עומס, אם מצליחים להרגיש תוך כדי חיות ושמחה. אבל תחתרי למצוא את השביל לחיים שטוב לך בהם.
1. כתבת שהכי קשה לך שאת צריכה “לשכנע” למה קשה לך.
אני רוצה שתשימי לב לזה שבמקביל לקול של בעלך שלא מבין אותך מבחוץ, יש קול שדומה לו מאוד מבפנים.
קול שגוער בך שיש אנשים שרוצים את השיגרה הזו, קול שמשער שלא אבין אותך – מה קשה בזה, קול שאומר לך שמה שאת מרגישה הוא לא כל כך מובן.
למה?
אז בעניין הזה אני רוצה להציע לך להתחיל את ההבנה וההכלה מבפנים.
גם אם אין לך שום הצעה אחרת לשגרה חילופית, הכירי בזה שקשה לך.
או אולי בצורה יותר שורשית: אם באופן טבעי לא הסכמת להכיר לגמרי בקושי שלך, כנראה שהיו לך תפיסות יסודיות שאומרות ש”זה לא בסדר” להרגיש קושי בנתונים שלך.
אולי את אומרת לעצמך:
אם קשה לי זה אומר שאני לא רוצה שבעלי יהיה אברך?
אם קשה לי אני לא אמא טובה מספיק?
אם קשה לי זה אומר שאני לוקחת את החיים קשה מידי?
אם קשה לי זה אומר שאני לא כמו כולן?
אחרי שמזהים מחשבות כאלה אפשר לדון איתן.
תנסי לכתוב על דף דו שיח ספונטני כזה בינך לבין הקול הפנימי שלא מרשה לך להרגיש שקשה לך.
דו שיח של הידברות פשוטה וזורמת שתעזור לך להכיל את עצמך קודם כל.
תרגישי: “אני מבינה את הקושי שבחיים שלי עכשיו, אני מעריצה את ההתמודדות שלי, מותר להרגיש שקשה”.
אח”כ תראי את ההשפעה של זה בחוץ:
מצד אחד את תהיי פחות נואשת להכלה, ומצד שני את תדעי לשדר את הקושי שלך באופן שיהיה הרבה יותר קל להכיל אותו.
2. אני מנסה להבין לעומק את התחושה שביטאת במילים: “חוסר צדק”.
את חיה בדור עם תנאים סביבתיים מסוימים.
את חיה במגזר עם נורמות מסוימות,
אבל מי הוא שפועל כאן בחוסר צדק?
עולם התעשייה? המגזר? המקובלות הזו שהגברים לומדים, והנשים עובדות ומגדלות ילדים?
את מרגישה שמישהו נוהג איתך שלא בצדק. האם יתכן שזה נובע מכך שאת מרגישה מואשמת?
פעמים רבות, כאשר אנחנו מרגישים שמישהו מאשים אותנו אנחנו נוטים להאשים בחזרה.
מישהו בתוכך גוער בך (ואולי גם בעלך) את אמורה להיות מרוצה! את מתלוננת בלי סיבה!
וכנגדו את טוענת: זה לא צודק! מפילים עלי הרבה מידי.
אבל אחרי שאת תסכימי עם הקושי שלך, ולא תרגישי אשמה בכך שקשה לך, תוכלי לראות את העולם מסביבך, בצורה יותר נייטרלית ועניינית, בצורה שבה אין “מישהו” שפועל בחוסר צדק, אלא זו מציאות חייך ואת מתבוננת בה כעת מתוך מחשבה כיצד לשפרה.
3. ברור לי שלקושי שלך שותפות אינספור נשים בעולם שמגדלות ילדים. זה ברור לי, כי אני באופן אישי, מאוד הזדהיתי עם התיאור שלך, ולא נראה לי שזה רק שתינו…
אבל זה שכולם כך, זו אולי סיבה שנרגיש נורמליות, אבל בכלל לא סיבה להמשיך לסבול.
הדרך לשינוי, בחשיבה אימונית, היא על ידי מחקר ויצירתיות.
מחקר פירושו להבין יותר נכון, מה אנחנו רוצים בדיוק, ומה המטרה שלנו,
ויצירתיות פירושה לחשוב על דרכים חדשות להשיג את המטרות.
בואי ננסה לנתח את המצב. אנחנו מנסים להגדיר את המטרה שלך המדויקת, כדי למצוא דרכים ליישם אותה.
קודם כל חלוקה ראשונית,
חלק מהנתונים הם אילוצים, וחלקם ניתנים לשינוי.
את מכירה את תפילת השלווה?
קֵלִי, תֵּן בִּי אֵת הַשַּלְוָוה – לְקָבֵּל אֵת הַדְּבָרִים שֶאֵין בִּיכוֹלתִּי לְשַנוֹתָם,
אֶת הָאוֹמֶץ – לְשַנוֹת אֵת אֲשֶר בִּיכוֹלתִּי,
וְאֵת הַתְּבוּנָה – לְהַבְדִיל בֵּינֵיהֶם.
אחרי שהחלטנו מה ניתן לשינוי, צריך לחלק חלוקה שניה:
מה עקרוני לנו ומה לא. יש דברים שאפשר לשנות, אבל לא רוצים לשנות, גם אם זה דורש מחירים. בקטגוריה הזאת חשוב להתמקד בתוכן ולא להינעל על הצורה.
חשוב לי להשקיע בילדים. זה עיקרון. אבל מהי הדרך לעשות זאת והאם זה כולל שרק אני אטפל בהם בצהריים? לא בטוח.
חשוב לי שיאכלו אוכל מזין. זה מחייב אוכל מבושל? לא דווקא.
חשוב לי שבעלי ילמד תורה. אולי אפשר לשנות: שעות, ומיקום?
תכתבי את העקרונות החשובים לך על דף.
ועכשיו שהרשימה בידך, תוכלי להיות יצירתית ולמצוא איזונים.
למצוא את שביל הזהב שבו את עובדת קשה אבל לא מרגישה סחוטה.
שאת מאפשרת לעצמך לקבל את צרכייך, ולא שוכחת את עצמך נפשית, רוחנית או פיזית.
איך עושים את זה?
יהיה מצחיק אם אנסה לענות על זה בלי להכיר טוב את פרטי חייך.
אבל הבסיס הוא אמונה שאפשר למצוא דרכים חדשות.
האם אפשר להוציא קצת כסף על עזרה?
האם יש דברים שבעלך יכול לעזור לך בלי להיקרע לגמרי?
האם יש משימות שאפשר לוותר עליהן?
אולי יש דברים שבצורת עשייה אחרת יהיו קלים יותר?
(לדוגמא: לצאת עם הבנים לגינה במקום לשחק בבית)
לפעמים שינוי קטן ברגע הנכון הוא משמעותי מאוד מאוד.
והערה נוספת, אני קוראת בדברייך שני צדדים של אותה מטבע: בעדינותך ובהתחשבותך, את לא רוצה לבקש מבעלך העייף לשטוף את הבית כשהוא חוזר, אבל מצד שני במשך הזמן אולי מצטבר בך כעס עליו. זה קורה לנו, כנשים, שאנחנו נמנעות מלבקש, אבל כועסות אח”כ…
קחי לך טיפ: אם הרצון שלך (כשהוא לא מתמלא) גורם לך כעס ותסכול מבעלך, פירושו של דבר שלא וויתרת עליו. אז מה טוב אם תבקשי אותו מראש. תני לו את האופציה לטרוח ולהיות בסדר, במקום להשאיר את הבקשה בעמקי הלב ולהפוך אותה לתרעומת.
מאחלת לך שתמצאי דרכים חדשות כדי לתת צורה חדשה לשגרת החיים שלך, ותרגישי שמחה מלאות וסיפוק.
בהערכה עצומה על ההתמסרות שלך לחיים של עבודת ה’ – בלעמוד לצידו של בעל שהוגה בתורת ה’, ובגידול הדור הבא בעולמו של הקב”ה.
מי אם לא את, ראוי לחיים נפלאים?
ציפי
<zipikin@gmail.com>
דלג לתוכן
תגובה אחת
לגמרי מזדהה עם הכותבת. מילה במילה.
גם אני מרגישה חוסר צדק גדול מאד! היום זה נורמה שנשים עובדות במשרה מלאה אז הן גם מפרנסות וגם העול של הבית יושב עליהן.
התשובה גם היא יפה מאד, אבל זה עדיין נשאר חסר צדק, כי אני דווקא כן מבקשת מבעלי להשתתף איתי במטלות הבית שהוא יכול, אבל הוא עושה זאת רק כשמתחשק לו. זה עדיין נשאר שהעול יושב עלי, והוא רק מוריד ממנו חלקים לפעמים…