שלום, אני בת 41. יש לי שישה ילדים קטנים, צפופים, מתוך בחירה ורצון. אני לא עובדת כרגע מתוך רצון לגדל את ילדיי (יש לי תואר שני), כך עשיתי עם כל הילדים כי זו האמונה שלי. מצד שני אני נחנקת.
הבן הגדול שלי בן 10 ומתנהג כמו בן 4 כך שאני לא יכולה להנות או להיעזר בגדולים וכאילו יש לי שישה תינוקות (ממש כך! הגדול רב עם בת השנתיים ריבים אמיתיים כאילו הוא בן גילה), ובעוד שבשלב הזה אני אמורה נניח לטפל רק בשלושת הקטנים ולגדולים מקסימום להכין אוכל, אני מוצאת את עצמי מותשת מהאנרגיות של הגדולים (4 בנים).
בעלי שותף בעשייה, אך רוב היום בעבודה. בשנה וחצי האחרונה (קורונה), לא נעזרתי בסבים וכמעט ולא שלחתי למסגרות (הייתי בהריון ומאד חששתי).
כרגע, ובעצם בשנתיים האחרונות, אני מרגישה על הקצה. הבאתי את הילדים שלי מתוך רצון וחלום, אך אני מרגישה שאת השתיים האחרונות הבאתי על אף שנגמרו הכוחות.
קשה לי. אני נותנת ונותנת, ולא מקבלת, לא מהילדים, לא מהבעל (שעושה המווון בבית, אבל לא בקטע רומנטי) ולא מההורים שלי (שמרבים לבקר, אבל לא ישמרו ויתנו לנו לצאת).
אני לא מסוגלת לקחת בייביסיטר, הקטנה בת 4 חודשים ויונקת. אני יודעת שזאת תקופה אבל אני רוצה לעבור אותה בטוב. כבר 10 שנים אני ב’תקופה’ הזאת.
מאז שהקטנה נולדה, הילדים כל הזמן חולים. ברור לי שזה רגשי, אבל גם לי אין כבר כח. בא לי שיטפלו בי, בא לי לשחרר מושכות, שמישהו אחר ייקח פיקוד. מרגישה נחנקת. ואין סביבי את האדם הזה.
אני נורא רוצה שבעלי יעשה מחוות רומנטיות בשביל לשבור שיגרה, יזום יציאות, פינוקים, אני מבקשת ממנו הרבה, אבל הוא לא כזה.
מנסה לחשוב מאיפה לשאוב כוחות. איך לפנק את עצמי. להתמלא.
אני לא חובבת מתוק, לראות סרט לא עושה לי את זה, גם לא לשתות משהו אלכוהולי, ובעצם, אני לא מוצאת מה ייתן לי את הסיפוק/האתנחתא הזאת.
כרגע אין לי ממש חברות בשביל לצאת, כי אני לא שם. עסוקה כל כולי במשפחה. אוהבת את זה ורוצה בזה אך מחפשת משהו חיצוני שיטעין אותי.
לאחרונה גם התחילו לי נידודיי שינה ואני מוצאת את עצמי עייפה ולא מתפקדת גם במהלך היום.
רוצה להוסיף לשאלה ששלחתי כדי להבהיר את הקושי
שלכל ילד יש את הצרכים שלו, שלושת הגדולים מחפשים המון תשומת לב, ואני משתדלת לפנות להם זמן אישי מידיי פעם. הגדול, כמו שכתבתי, מאד מאד ילדותי.
בן ה4.5 עם קשיים משלו, שפתיים והתפתחותיים, ואני כל הזמן סביב ניסיונות בירוקרטים להכניס אותו למסגרת מתאימה יותר.
בת השנתיים מקנאה בלי סוף בתינוקת וכל הזמן רוצה להיות עלי, וכשאני מניקה היא דוחפת את הקטנה.
עם הקטנה אני מתמודדת עם קשיי הנקה, התרת לשון קשורה ומיעוט חלב,
ומצפון מצפון מצפון….
ולבן הזוג גם יש רצונות ואני כבר כל כך סחוטה ועייפה
מרגישה שאני אף פעם לא נותנת מספיק.
ומצד שני לא מקבלת. בכלל.
וזה מרוקן ומתיש… 🙁
אודה להארה.