The Butterfly Button
מרגישה מחנק ועומס מהבית מהילדים מהבעל נגמרו לי הכוחות

שאלה מקטגוריה:

חלוקת תפקידים בבית של זוג צעיר

שלום, אני בת 41. יש לי שישה ילדים קטנים, צפופים, מתוך בחירה ורצון. אני לא עובדת כרגע מתוך רצון לגדל את ילדיי (יש לי תואר שני), כך עשיתי עם כל הילדים כי זו האמונה שלי. מצד שני אני נחנקת.
הבן הגדול שלי בן 10 ומתנהג כמו בן 4 כך שאני לא יכולה להנות או להיעזר בגדולים וכאילו יש לי שישה תינוקות (ממש כך! הגדול רב עם בת השנתיים ריבים אמיתיים כאילו הוא בן גילה), ובעוד שבשלב הזה אני אמורה נניח לטפל רק בשלושת הקטנים ולגדולים מקסימום להכין אוכל, אני מוצאת את עצמי מותשת מהאנרגיות של הגדולים (4 בנים).
בעלי שותף בעשייה, אך רוב היום בעבודה. בשנה וחצי האחרונה (קורונה), לא נעזרתי בסבים וכמעט ולא שלחתי למסגרות (הייתי בהריון ומאד חששתי).
כרגע, ובעצם בשנתיים האחרונות, אני מרגישה על הקצה. הבאתי את הילדים שלי מתוך רצון וחלום, אך אני מרגישה שאת השתיים האחרונות הבאתי על אף שנגמרו הכוחות.
קשה לי. אני נותנת ונותנת, ולא מקבלת, לא מהילדים, לא מהבעל (שעושה המווון בבית, אבל לא בקטע רומנטי) ולא מההורים שלי (שמרבים לבקר, אבל לא ישמרו ויתנו לנו לצאת).
אני לא מסוגלת לקחת בייביסיטר, הקטנה בת 4 חודשים ויונקת. אני יודעת שזאת תקופה אבל אני רוצה לעבור אותה בטוב. כבר 10 שנים אני ב'תקופה' הזאת.
מאז שהקטנה נולדה, הילדים כל הזמן חולים. ברור לי שזה רגשי, אבל גם לי אין כבר כח. בא לי שיטפלו בי, בא לי לשחרר מושכות, שמישהו אחר ייקח פיקוד. מרגישה נחנקת. ואין סביבי את האדם הזה.
אני נורא רוצה שבעלי יעשה מחוות רומנטיות בשביל לשבור שיגרה, יזום יציאות, פינוקים, אני מבקשת ממנו הרבה, אבל הוא לא כזה.
מנסה לחשוב מאיפה לשאוב כוחות. איך לפנק את עצמי. להתמלא.
אני לא חובבת מתוק, לראות סרט לא עושה לי את זה, גם לא לשתות משהו אלכוהולי, ובעצם, אני לא מוצאת מה ייתן לי את הסיפוק/האתנחתא הזאת.
כרגע אין לי ממש חברות בשביל לצאת, כי אני לא שם. עסוקה כל כולי במשפחה. אוהבת את זה ורוצה בזה אך מחפשת משהו חיצוני שיטעין אותי.
לאחרונה גם התחילו לי נידודיי שינה ואני מוצאת את עצמי עייפה ולא מתפקדת גם במהלך היום.
רוצה להוסיף לשאלה ששלחתי כדי להבהיר את הקושי
שלכל ילד יש את הצרכים שלו, שלושת הגדולים מחפשים המון תשומת לב, ואני משתדלת לפנות להם זמן אישי מידיי פעם. הגדול, כמו שכתבתי, מאד מאד ילדותי.
בן ה4.5 עם קשיים משלו, שפתיים והתפתחותיים, ואני כל הזמן סביב ניסיונות בירוקרטים להכניס אותו למסגרת מתאימה יותר.
בת השנתיים מקנאה בלי סוף בתינוקת וכל הזמן רוצה להיות עלי, וכשאני מניקה היא דוחפת את הקטנה.
עם הקטנה אני מתמודדת עם קשיי הנקה, התרת לשון קשורה ומיעוט חלב,

ומצפון מצפון מצפון….

ולבן הזוג גם יש רצונות ואני כבר כל כך סחוטה ועייפה

מרגישה שאני אף פעם לא נותנת מספיק.
ומצד שני לא מקבלת. בכלל.

וזה מרוקן ומתיש… 🙁
אודה להארה.

תשובה:

אשה יקרה,

את מתארת תופעה כל כך נפוצה של שחיקה. זה מוכר כל כך בכל תפקיד, ובמיוחד בזוגיות ואמהות.

כדי לאפשר מבט עמוק יותר, בואי נסתכל פנימה:

האמהות הטובה לא מתחילה בילדים,

היא קודם כל לחלקים הקטנים שלנו: הגוף,, הרגשות, הצרכים.

ההקשבה שלך לעצמך כרגע היא סיבה לעצור ולהודות על כך שאת עוצרת ומקשיבה.

כמו לילדים, לא תמיד אפשר וצריך לתת כל מה שהקטנים דורשים,

אבל גם כשאי אפשר- יש דרכים שונות להגיד "לא".

אפשר בגערה, באשמה, בהאשמה, בכעס,

אפשר באמפטיה, בחמלה, בידיעה שזה מה שנכון לעכשיו ובפרספקטיבה שהגל יעבור.

השאלה נרקמת סביב הילדים,

אך היא שואלת עליך, כאדם.

מה המקום שלי? איפה אני בתמונה? מה המשמעותי שלי כאן? איך העתיד שלי יראה?

ואת ראויה להתיחסות. אנשים אחרים יכולים לתת או לא, בבחירתם החפשית ובמסגרת יכולותיהם המוגבלות.

אני מזמינה אותך לתת מקום לשאלות היקרות הללו, להדהד אותן בתוכך.

כדי להיות באופן מיטיב עם חלקים שעולים בך, ההזמנה היא לזהות ולהתחבר למקום הגבוה של הנפש האלוקית. זה החלק שרואה את היופי שבכל אחד מהילדים שלך,

רואה וחומל ואוהב. שימי לב לתחושות הגוף כשאת חושבת כך על אחד הילדים שלך.

וכעת בואי מהמקום המאיר הזה אל עצמך-

לתת מקום לצורך למרחב ולהתמלאות

להרחיב את המבט על המשמעות של חייך, של בעלך וילדייך. סקרי בעדינות אחד-אחד, לאט לאט.

ולעטוף בחמלה את החלק שרוצה לדעת שהכל יהיה טוב, ואין לו דרך לדעת.

פיתוח ההקשבה הוא לא לחיצה על כפתור, אלא ממש לצאת לדייט עם החלק הזה שעולה. לדבר איתו, לשמוע את המחאה/כעס/עלבון או כל רגש אחר שלו,

ולא לשנות שום דבר.

רק להיות. לחוש את ההתמלאות שמגיעה מתוך החיבור שלך, מהמקום הגבוה של נפש אלוקית שלא נבהלת ורק נותנת מקום.

אם תרצי, אפשר להשתמש בכתיבה ככלי לביטוי ולמעקב אחר ההתפתחות.

כל דבר שתעשי מהמרחב הנושם הזה- יראה ויתקבל אחרת.

כי אותה פעולה, אותו חיבוק/אמירה/שאלה/מחווה, יכולה להיות עם משקל אנרגטי חוסם, חסר סבלנות, מסמן וי, או עם אנרגיה חיובית וחיונית.

ד"ר דניאל סיגל, נוירוביולוג, מתאר בספרו את ה"מסלול הגבוה" של האונות הקדמיות, לעומת "המסלול הנמוך" של המערכת ההשירדותית.

לכן החלק הבא שמדבר על פסים מעשיים יותר חייב לבוא אחרי עבודה אמיתית לאור הנכתב עד כה.

מהמקום הגבוה של המגדלור שרואה פרספקטיבה ומקום לגדול ביחד,

אפשרי לעצמך להרגיש את המצפן הפנימי שלא נח לו עם דברים מסוימים.

כתבי כל דבר שמפריע לך, ולידו מה היית רוצה.

ברגע שאת מקשיבה למה לא, זה מוביל אותך באופן מקביל ל"מה כן".

למשל:

"אני לא רוצה שהילד יריב" – "אני רוצה שהוא ילמד להאזר בסבלנות"

"עצוב לי שאין מחוות רומנטיות, זה לא הצד החזק של בעלי" – "אני רוצה למצוא דרך להתמלא, להתפנק."

שוב, זה לא קסם

אבל זו תנועה.

תנועה שמגיעה מהקשבה אמיתית,

אם תבואי מהמקום הנמוך, זה יהיה עוד מאותו דבר, עוד הישרדות מתישה שסביבה מתגבשים תחושה של קיפוח, של אצבע מופנית החוצה בהאשמה, וירייה בעצמך כאשמה.

מהמסלול הגבוה- יש חיבור, סנכרון, מתוך ההקשבה תוכלי לסמן לעצמך תכנית עבודה עם כל אחד מהילדים.

למשל, עם הבכור. מה צריך לקרות כדי שתהיי רגועה מבחינת ההתפתחות שלו? שימתין בסבלנות/יגלה אכפתיות/משהו אחר?

כתבי זאת.

ומה לגבי כל אחד משאר הילדים?

ולגבי עצמך, והקשר עם בעלך.

עצם ההתמקדות תסייע למח שלך לעבוד בצורה מקדמת, במקום ללכת לאיבוד בערפול ובעומס.

כעת עברי שוב על הרשימה והוסיפי ליד כל סעיף- מה את מוכנה לעשות כדי לקדם את הענין. (רמז: משוב חיובי לפעולה שמתקרבת למטרה- מחזקת את ההתנהגות הזו. כך שאם סימנת על הבכור "לגלות בגרות ולזרום", את תתפסי אותו על הפיפס של משהו שנראה בכיוון, אפילו אם זה יצא לו בטעות, ותוכלי לשבח אותו מתוך המיקוד שלך: זה היה ממש בוגר, וכיף לי לראות אותך מצליח לזרום ככה. זה גורם לי להתפעל ממך, ולהרגיש ממש כיף שאתה בן שלי"… או בכל ניסוח שמתאים לך.

המח שלנו מתוכנת לשמוע "כן".

אם ההתמקדות היא מה את רוצה לפתח, את תמצאי את הדרכים, במקום להיות תקועה ב"מה לא, מה חסר", שמותיר אותך לבד בכאב וללא מוצא.

מאחלת שתמצאי את דרכך למסלול הגבוה שמחבר למשמעות עמוקה בכל רגע,

עם תנועה לעבר הרצוי

והתמלאות מעצם התנועה והיכולת שלך להשפיע לטובה,

מבפנים החוצה.

שלך בהערכה,

שפרה

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

דכדוך והתמודדות זוגית אחרי לידה
אני כמעט חודש אחרי לידה שביעית ב"ה, הלידה הייתה קשה מאד הפעם, סבלתי הרבה, וגם העיתוי של ערב פסח היה לא קל. חזרתי הביתה לימים של ערב חג, וכיוון שאין משפחה שיכולה לעזור, נעמדתי לגמור בישולים לחג. בעלי ניסה לעזור ככל יכולתו, אבל עדיין העבודה הייתה רבה. באופן כללי הזוגיות...
הפרעת אישיות וקשרים רעילים במשפחה
ראשית יישר כח על האתר החשוב והמועיל לנפש ולנשמה! שאלתי נוגעת באחות שלאחר שנים של קרבה וריחוק ויחסים לא בריאים איתה, הבנתי לאחר חקירה ובדיקה וקריאת חומרים בנושא שיש חשש גדול שמדובר בהפרעת אישיות נרקסיסיטית. היא היתה פוגעת בי רגשית במגוון צורות שהיריעה קצרה מלפרט אותן, היתה מניפולטיבית כלפיי וכשהתרחקתי...
קשה לי עם זה שההורים שלי גרושים
לפני מספר שנים הורי התגרשו ובאותם השנים הראשונות לא היה לי עם זה בעיה כיוון שהם אנשים גדולים וזה ההחלטה שלהם, גם לאורך כל הדרך ההורים שלי תמיד הזכירו לי שהם אוהבים אותנו (הילדים). אבל כרגע כל פעם שאני נזכרת שהם כבר גרושים…. אני לא מפסיקה לבכות ולקוות שזה לא...
אמא שלי צורחת עלי נוראות
אני לומד בישיבה ישיבה שנחשבת טובה אבל אני נמצא הרבה בבית ואמא שלי כל הזמן יורדת עליי ומקללת אותי אני חושש שיש לה מחלת נפש וכל פעם שאני מדבר איתה על זה היא צורחת עליי ומבזה אותי ומקללת אותי וזה גורם לי להשפלה ביזיון וחוסר הערכה עצמית (ההורים שלי גרושים...
מה זה אומר לחיות את החיים??
אני לא רוצה להעביר את החיים, לא רוצה לתת להם להתנהל ולעבור. אני רוצה לחיות ולנצל אותם. אבל מה זה אומר? איך עושים את זה? איך בוחרים לחיות ולשמוח? שמחה בהכרח קשורה לחיים?? מחובר לי בראש שהנאה וכיף ושמחה זה סימן לחיים, זה נכון? אני עברתי פגיעה מינית קשה בתור...
בעלי מאשים אותי כל פעם מחדש
בעלי כשנהיה חולה לא מפסיק להתלונן הוא מתהלך בבית בפרצוף כבוי וכל הזמן מתלונן מיואש ומדוכא, זה משפיע עליי ועל הילדים. כשהוא חולה מרגיש לי שהוא רוצה שכל העולם יעבור לדום. וכל תשומת לב שהוא מקבל לא מספיקה לו והוא כועס על כולם שלא מתייחסים אליו ובעיקר עליי. אני אמא...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן