שלום לך שואל יקר,

אני מעריך מאוד את הפניה שלך ואת האומץ לשאול ולבקש מענה גם בשאלה אינטימית.

השאלה שלך מרגשת ביותר. היא מעידה על רצונך הטהור והכנה להיות דבק בה' ובתורתו. יראת שמים מיוחדת, ורגשי קודש נשפכים בין השיטין של שאלתך. תהליך החזרה בתשובה והדרך שעשית מעוררים התפעלות ממש.

אתה מספר על שנתיים תמימות בהם אתה נלחם כאריה, כאיש מלחמה אמיתי שנאבק ביצרו. שומר את עיניך טהורות, ומתייגע בכל מאוד על ציווי התורה 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם'.

ואז, אחרי תקופה ממושכת שאתה שומר על העיניים ועל קדושת הברית, פתאום נפילה. ואיתה תחושה עמוקה של שבר ממש, בכי לעומק הלילה וחרטה גדולה. ויחד עם זה מלווה אותך גם מועקה ענקית ותחושה של ייאוש. בושה וגועל, וחוסר רצון לשום דבר שקשור בקדושה.

אתה מתאפס על עצמך, מתוך מחשבה שיותר לא יהיו נפילות. ומכאן ולהבא אתה עומד על המשמר בכל הכח.

אך הנה שבוע נוסף עובר, ושוב נפילה.

וכאן מבחינתך הגרוע מכל קורה. אתה כבר לא חש חרטה, רק ריקנות ואדישות שמפחידה אותך מאוד. אתה חושש לאבד את כל הקניינים הרוחניים שקנית בהרבה מאמץ ועמל. אתה חושש לאבד את התשוקה והכיסופים לתורה ולבורא העולם. ואתה שואל ומבקש עזרה כיצד לחזור בתשובה.

האמת שאני מהרהר בך וחש קנאה גדולה, ואפילו בושה. מי אני חרדי מבטן ומלידה שאלמד אותך מהי תשובה וכיצד לחזור בתשובה. אתה כבר שנים ארוכות בתוך התהליך הזה. עמוק בעולם התשובה. עמל ומתייגע בעבודת ה'. אני בטוח שיש לי הרבה מה ללמוד ממך. האומץ, הכח, העוצמה, לשנות ולהשתנות. הרצון להוסיף דעת, ללמוד, לדעת, להשתפר, להתקדם, עוד ועוד. הלוואי הלוואי עלי.

ובכל זאת מכיון שאתה שואל, אשתף אותך בכמה מחשבות.

הייתי רוצה להתעכב איתך, על מה שעובר עליך דווקא בלילה הראשון. כאשר הכאב והחרטה ממש הכאיבו לך עד כדי בכי בלתי פוסק. האם בעיניך זוהי התמונה של חזרה בתשובה, כך צריכה להראות חרטה ווידוי וקבלה על העתיד?

שמעתי פעם ואיני זוכר כעת בשם מי, הסבר וטעם למצוה לאכול בערב יום הכיפורים. כפי שאמרו חכמים, כל האוכל בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו התענה תשיעי ועשירי. מדוע באמת אנו מצווים לאכול בערב יום כיפור. נכון שצריך להכין את הגוף לצום, אך מה המצווה בזה, ומדוע זה חשוב כל כך ועוד כאילו התענה.

ההסבר בזה הוא, כי יום הכיפורים הוא יום של מחילת עוונות, זמן של חזרה בתשובה. ומכיוון שביום הכיפורים אנו מצווים על חמשה עינויים. לכך ניתנה לנו מצווה מיוחדת לפני היום הקדוש, מצווה לאכול. משום שחזרה בתשובה היא מצווה ככל המצוות, וגם אותה צריך לקיים בשמחה. ולכן לפני שמגיע יום כיפור שהוא זמן של תשובה מתוך עינוי, אנו מצווים לאכול כדי לבטא את השמחה שלנו במצוות התשובה, את השמחה על ההזדמנות לבקש מחילה, להיטהר ולהתנקות, להתחרט ולקבל קבלות טובות לעתיד.

האמת שזה הבסיס והשרש של מצוות התשובה. האמונה שגם כאשר יהודי נופל בשאול תחתית, תמיד תמיד יש לו דרך לשוב בתשובה שלימה. בל ידח ממנו נדח. אבא שבשמים ממתין לו ומחכה לתשובתו.

בתהילים נאמר אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך. לא רק כאשר יהודי עוסק בתורה, חש כיסופים ומשיג השגות, מתרומם לשמי שמים הוא מתקרב לבוראו. אלא גם כאשר הוא נופל ומוצא את עצמו נופל ויורד לשאול, גם שם הנך. אם רק לא ירים ידים, וימשיך להתייגע ולעבוד את ה', לעסוק בתורה ובפילה, ולבקש את הדרך לשוב, מיד ימצא את אלוקים שם ממש ממתין לו שיתקרב אליו.

אז לסיכום, תשובה עושים מתוך שמחה. לא מתוך עצבות על הכשלון והנפילה. אלא מתוך שמחה על ההזדמנות לתקן, ומתוך אמונה שיש דרך לתקן ולחזור, ושיש בורא עולם שמצפה שנחזור, מצפה שנתקן את דרכינו ונשוב אליו.

ב.

עוד נקודה שחשוב להוסיף כאן, והיא נכונה באופן מיוחד בנושא זה של עבודת הקדושה שמירת העיניים והברית.

בגמרא מבואר כי שלושה עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, הרהור עבירה ועיון תפילה ולשון הרע.

מה המטרה של האמירה הזו? למה אומרים לנו את זה? הרי זה עשוי מאוד לשבור ולהוציא את החשק להמשיך להתאמץ. כי בכל מקרה אין אדם יכול להינצל מזה.

נראה לי, שכוונת הגמרא כאן היא לחדד ולהבהיר את התפקיד שלנו. יש עניינים כאלו שקשה באת להינצל מהן. ולמרות זאת אנו מצווים עליהם. אנו מצווים לעמול לפרוש מהם, ולעשות כל מה שביכולתנו כדי לשמור להתרחק ולהיזהר. ולא עליך המלאכה לגמור !

בוא נכיר בזה, הקב"ה ברא אותנו אנשים קטנים ומגושמים, ורחוקים מאוד מלהיות מושלמים. אך אדם לעמל יולד, אתה תעשה את מה שביכולתך. זה המטרה, התהליך הדרך והעבודה. בזה הקב"ה חפץ, זה מה שעושה לו נחת רוח.

אתה מתאמץ לשמור על עיניך טהורות, אתה עושה כל מה שביכולתך. ולמרות זאת אולי תבוא נפילה. שבע יפול צדיק. אין צדיק בארץ שיעשה רק טוב ולא יחטא. גם הצדיק נופל. רק שהוא לא מתבלבל, לא מרים ידים, לא מתייאש, וממשיך לעשות את המוטל עליו.

במלחמת היצר, כמו בכל מלחמה יש גם נפילות פציעות ואבדות. חייל אינו נכנע לאויב. בשום אופן הוא לא מאבד את רוח הלחימה שלו, תמיד הוא ממשיך להיאבק. ועליו נאמר בספרים הקדושים 'ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמיך חיי'. למרות הנפילות למרות הפציעה והדם ששותת, המשך הלחימה זה הדבר שעושה נחת רוח לבורא עולם באופן מיוחד. ולכן אומר לך בדמייך חיי. כי רק על זה מקבלים בקרב את ההעלאה בדרגה. כאשר החייל למרות הפציעה ממשיך ללחום, מגיע לו אות של כבוד.

ג.

מאוד אהבתי בתיאור שלך, את התחושה שיש לך משהו יקר בידיים. אתה מחזיק דבר יקר מאוד שאינך רוצה לאבד ולהפסיד אותו. התחושה הזו היא מנוע גדול לצמיחה. אתה יודע להעריך חיי קדושה וטהרה, חיים של יראת שמים, חיים של תורה וקרבת אלוקים. ולכן יש לך בשביל מה לעבוד. יש לך את ההבנה והידיעה בשביל מה אתה מתייגע.

ואני חושב, שכאן גם נמצאת התשובה לפחד הזה, כאשר אתה מוצא את עצמך אדיש. ואתה חושש מקיום מצוות כמו רובוט בלי התלהבות, ובלי תשוקה והתרגשות.

חשוב להבין שהלב לפעמים מכוסה ולפעמים מגולה. לפעמים אנו מלאים ברגשות, לומדים תורה ומתפללים מתוך התרגשות גדולה. ולפעמים הלב סגור ומכוסה. כאילו התרוקן לגמרי.

הרגש לא תמיד נתון בידנו. אנחנו יכולים לנסות לעורר את הרגש על ידי התבוננות ולימוד, של מהות עבודת ה' וקיום המצוות. ניתן לעורר את הלב. אך לא תמיד מובטח שזה יצליח. (אתה יכול לראות אריכות דברים בנושא זה בספר חובת התלמידים והכשרת האברכים של האדמו"ר מפיאסצנה).

ובאמת שגם בזמנים אלו, כאשר הלב אטום וסגור, לא מתעורר ולא מתרגש. ככל שאדם מבין ויודע את ערכה של מצוה, את גודל נחת הרוח שהוא עושה ליוצרו, ואת האור הגדול שמצוה אחת מאירה בכל העולמות. הוא ממשיך לעשות ולפעול. בין הוא מרגיש יותר או פחות. שהרי גם את הרגשות הקדושים הקב"ה נותן לו, ואם עכשיו אין רצונו בכך, כנראה שמצופה ממנו לעבוד ולעשות בלי להרגיש ולהתרגש.

אני יכול להרגיע אותך, אתה ללא ספק בדרך הנכונה. אל תיפול ברוחך ואל תתייאש. המשך לעשות את עבודתך, ולהשקיע את עצמך בתורה ועבדות ה' בקדושה וטהרה, בשמחה ובאושר.

לשאלות נוספות תוכל ליצור עמי קשר במייל [email protected]

חג פסח כשר ושמח

אברהם