שלום רב איש צעיר ומתמודד.
זמן מה מכתבך ‘ישב אצלי’ ולא הצלחתי מקוצר הזמן לענות עליו, אך לא פעם הוא ‘הבזיק’ בראשי ותפס את מעייני. ‘כיצד לענות לבחור בוגר, מלא במודעות עצמית, שעבר עליות ומורדות, כאבי גדילה למיניהם, לא מוצא עדיין את מקומו במישור האישי, התעסוקתי והזוגי וחווה חוסר ביטחון ודאגות מעתידו’?
לצערי איני יכול ‘להבטיח’ לך דבר. אין לי ‘פתרונות קסם’ שיבטיחו לך את זיווגך, פרנסתך וביטחונך. הלוואי שיכולתי. אך אוכל לנסות לשתף איתך מספר תובנות בסוגיה שבה בחרת לשתף אותי וליצור אולי אצלך שינוי תודעתי ומוטיבציוני שידרבן אותך לפעול קצת אחרת בתקווה שהשינוי יטיב עימך בס”ד.
אני מקווה גם שכעת כשעברה תקופה מסוימת, כבר יצאת מעומק ה’דאון’ כפי שכינית אותו ואתה מביט למציאות במבט מפוכח יותר וחדור תקווה.
מנסיון שלי ושל רבים אחרים לא פעם הכאב שאתה מתאר הוא ה’דבק’ של כל הרגעים של האושר שעוד מצפים לך בס”ד בחיים, וכשהם יגיעו בע”ה כנראה שכל המצוקות והדאגות העתידיות ‘יסתנכרנו’ ויעלמו ברגע כלא היו.
סיפרת על נסיונך מול נוער נושר וגם על התובנה כי מולם נצרך יותר ‘משמעת’ מאשר לימוד וייעוד. תובנה מעניינת. במיוחד כשהיא מגיעה מעיניך שרואות אותם כך. אולי זה כי אתה מרגיש שאתה מחפש לימוד וייעוד ואותו היית מוכן ללמד/לעבור איתם ואילו ‘משמעת’ זה משהו שעדיין קשה לך ולכן הרגיש לך לא מספיק קשור? ואיפה ה’אהבה’ בתמונה? האם נער נושר לא זקוק לחום ואהבה? ומה איתך? האם אתה מקבל את החום והאהבה להם אתה זקוק? בצורה חיצונית וגם על ידי עצמך, או שמא אתה מלא בביקורת עצמית ומתקשה למצוא על עצמך נקודות לחיוב שיעצימו את אישיותך המעניינת ורבת הגוונים?
לפעמים, לרוב אפילו, הנסיונות שלנו הם אלו שמכוונים את צעדנו בחיים ומקנים לנו את תחושת הייעוד. יתכן שתמצא את עצמך בהמשך החיים דווקא חוזר לאותן הנישות עימם התמודדת בעבר (כיום) ועוזר מנסיונך לאחרים לפתור את הדילמות והמשברים מתוך חוויה אישית שעברת, ודווקא כך תוכל להבין ולעזור להם טוב יותר.
שמחתי לגלות בסוף מכתבך כי עצם ההשתפכות שלך עלי מקלדת הועילה לך ‘לפרוק’ מעט את מטענך. אין לי אלא לשמש לך כאוזן קשובה ולהציע לך להיעזר בה כפי הצורך שלך. אכן, קלעת לכך שבמצב כזה חשוב מאוד שיהיה לך מישהו שיקשיב לך ויכיל אותך. לא מתוך צורך ומטרה ‘לפתור’ דברים כאן ועכשיו, לייצר פתרונות אינסטנט שלרוב אינם בידינו מעבר להשתדלות, אלא פשוט ‘להיות שם בשבילך’. להאיר לך על עצמך נקודות אור שיגלו לך כי יש בך מעבר למה שאתה חושב על עצמך אולי, יש לך מה להציע ו’לספק’ גם בחורה שתמצא בך את המשענת והייעוד שהיא חיפשה לעצמה ולביתה, יש לך תכונות אופי שיכולות לשמש אותך יופי בבחירת אפיק תעסוקתי או בשילוב לימוד כאוות נפשך וכן הלאה. (אציע לך תרגיל באישי באם תהיה מעוניין).
את תשובתי אליך אחלק לשני חלקים ואתה מוזמן לקרוא אותם ברוגע ובהפסקות.
חלק א’- כלים מעשיים
בפסוק במשלי נאמר: “דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ – יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה”.
חז”ל מייחסים לכך כמה משמעויות רלוונטיות כיצד להתמודד עם דאגה שמשתלטת על הלב כאשר המטרה היא לשלוט בהן (ישיחנה, בלשון הפסוק, מלשון לשוח- להשתחוות) עליו לגרום לדאגה להשתחוות לו, כלומר להפוך אותן למשרתות שעוזרות לו לשים לב לסכנות, ללמוד, לתכנן ולהתכונן לקראתן. לאחר שהתכונן כראוי, עליו להגיד לעצמו דבר טוב מנחם ומרגיע, אשר יהפוך את הדאגה שלו לשמחה. כאשר הדאגה סיימה את תפקידה הטבעי בעולם, מומלץ ‘לפטר’ אותה.
ד”ר דניאל גולמן, בספר “אינטליגנציה רגשית” מתאר כמה דרכים להתמודדות עם תופעת הדאגה. הוא מתאר שיטה טיפולית של פסיכולוג בשם תומאס בורקוביץ’ לפיה “הצעד הראשון הוא מודעות עצמית, לכידת האפיזודות גורמות-הדאגה מיד עם תחילתן…
בשלב השני מומלץ לשלב “שיטות הרפיה שאפשר ליישמן ברגע שמזהים את הדאגה המתחילה לכרסם…”
שלב הכרחי נוסף ומשמעותי שמומלץ כדי לערער את הדאגה הוא “נקיטת עמדה ביקורתית כלפי הנחותיהם: האם יש סיכוי סביר לכך שהמאורע שמפניו אני חרד אכן יתרחש?… האם יש צעדים קונסטרוקטיביים שכדאי לנקוט?…” שים ‘סימן שאלה’ בסוף המחשבות המדאיגות שלך. “אני לא מוצלח” יהפוך ל”אני לא מוצלח??” ועימו כמה נימוקים הפוכים ומשכנעים למדי, “מה אני יכול להציע כבר לבחורה” יהפוך ל”מה אני יכול להציע לבחורה? הרי…” וכן הלאה. בגישה הקוגניטיבית התנהגותית טכניקה שכזו מטפלת ב’עיוותי החשיבה’ עימם אתה מתמודד (מומלץ להרחיב ולעשות עימם הכרות. אני מאמין שתוכל בקלות למצוא על כך חומר נוסף ברשת) , לאחר שזיהית אותן ואתה מייצר מחשבה נגדית חיובית. “צירוף זה של חשיבה וספקנות בריאה אמור לפעול כבלם על ההפעלה העצבית המונחת ביסודה של החרדה…”
בשונה מהפרוש הבסיסי בפסוק (ישיחנה- מלשון התשחוות) חז”ל פירשו בגמרא (מסכת סנהדרין דף ק’) אחרת: רב אמי ורב אסי: חד אמר יסיחנה מדעתו, וחד אמר ישיחנה לאחרים. המשמעות לדבריהם היא שהאדם יכול להתמודד עם הדאגה בעצמו או בעזרתם של אנשים אחרים.
המשמעות של יסיחנה היא יסיחנה מדעתו. להסיר את תחושת הדאגה מהמודעות שלך, להדחיק אותה אל תת-ההכרה. תיאוריות פסיכולוגיות נחלקות עד היום האם ‘הדחקה’ היא בריאה ומומלצת או שדווקא חשוב להציף, להרגיש ולחוות ומתוך כך דווקא להדחיק בצורה מודעת (תיאוריית המיינדפולנס).
ישיחנה לאחרים משמעותו מה שאתה בעצם כבר עשית כעת בצורה מסוימת, לפרוק/ לשוחח עם אנשים אחרים, שיקשיבו לך ויגרמו לך לשמוע את עצמך ולחדד את עצמך, לשחרר, וגם עשויים לעזור לך להכניס את הדאגה לפרופורציה. כל אדם רואה את המציאות מכיוון אחר ובכובד אחר. יש עובדות מציאותיות ויש דמיון; המציאות משותפת לכולם, אבל הדמיון הוא אישי לכל אחד ואחד ונתון לפרשנויות שונות. כאשר אנשים משוחחים ומצליבים את התפיסות שלהם, הם מבררים בעצם מהו החלק המשותף הבסיסי והמציאותי שיש לו תוקף ומהו החלק הדמיוני והמפרשן. כשהדאגה משתלטת על האדם, והוא משוחח על כך עם אחרים, הם עוזרים לו לראות, מהן העובדות המציאותיות שבאמת צריכות להדאיג אותו, ולגביהן הוא צריך לפעול; ומהן העובדות הדמיוניות, שאותן הוא צריך לשכוח ולהוציאם מדעתו.
פרוש נוסף ורביעי בכלי הזה “ישיחנה” משמעותו שהאדם צריך להשיח את דאגותיו לה’ – לספר לו על הדברים שמדאיגים אותו. שיחה היא מכינוייה של התפילה. התפילה היא הכלי הרגשי העוצמתי ביותר ליצירה והעמקה של הקשר עם הקב”ה וחיזוק שרירי הביטחון והאמונה בו, משמעותה של תפילה כזו היא הרפיה והישענות על גורם חזק ואוהב שמשרה תחושת ביטחון ומרפה את הדאגה והחשש מהעתיד.
וכמובן, גם לעשות מנגד ‘דברים המשמחים’ אותך. לחפש משהו שעושה לך טוב לעצמך ולהעצים בו את עצמך, משהו שאתה אוהב ומתחבר ולא רק כי ‘צריך’. ללמוד משהו שאתה אוהב במיוחד, להשקיע בשעת פנאי או עניין תרבותי שמסב לך סיפוק והנאה וכיו”ב.
“ודבר טוב ישמחנה” היא עצה להתמודדות עצמאית של האדם עם דאגותיו, בכך שידבר עם עצמו על דברים שמחים “שיעלה על ליבו ציורים טובים, מתנגדים לציורי הדאגה, למשל יצייר שאחריתו טוב, שביתו יעמוד נכון, שהוא מלא ברכת ה’, ושיש תקוה לאחריתו…”
“ישמחנה בדבר טוב, ועל-ידי ציור טוב לעומת ציור הרע והמעציב ישמח אותה… שיסיח אותה לאחרים, רוצה לומר, לרעיונות אחרות טובות ומשמחות”, כך מבארים המלבי”ם והמצודת דוד את הפסוק.
לסיכום, אם נשתמש כמודל בכלי הזה “ישיחנה” נמצא שיש בו כמה עומקים:
א. הסחת דעת, שליטה בדאגות והסחת הדעת בטכניקות שונות החל מהדחקה בסיסית, המשך בהדחקה מודעת וכלה בזיהוי עיוותי החשיבה ויציקת מחשבות סותרות וחיוביות.
ב. חשיבות השיתוף עם חבר, מישהו שמקשיב לך, מישהו שיגרום לך לפרוק ולשמוע את עצמך מהצד, מישהו שיוכל לכוון אותך בעדינות ו’לקרקע’ אותך להבחין בין עובדות לבין פרשנות שלילית
ג. כח התפילה והעמקת הקשר עם הקב”ה, הבנה כי תלות בו היא אמונה וביטחון שמשחרר מדאגות
ד. זיהוי ומודעות עצמית לדברים חיוביים, משמחים ומעצימים שימלאו אותך בסיפוק ובחוויית הצלחה בס”ד.
חלק ב’- ‘מודל הפרסה’ כמבוא לעולם ההתמודדויות של החוזר בתשובה
מעבר לכך, אני לא יכול להתעלם בכתבך מהשורות הפותחות בהן אתה מציג את עצמך אולי כמחפש דרך וזהות אישית עדיים, מגיע מרקע דת”ל, ישיבות לבעלי תשובה, גוון חרדי שרואה עתידו בלימוד כאברך, מאידך מרגיש שלא שומר על הקדושה כדבעי וחש חוטא בכבוד ההורים ובצפייה בדברים לא כשרים. חיבוטים של ממש במסע של חייך.
לצורך כך אני רוצה לתת לך במתנה מעט ידע נוסף, אותו רכשתי בעצמי לא מזמן בהרצאה מכוננת של ידיד מוכשר שאני מעריך מאוד, בשם הרב דן טיומקין.
הוא עצמו בעל תשובה בעברו הרחוק (אם לא היה מספר לי בחיים לא הייתי מאמין…) שגם נמצא כיום בעמדת מפתח לעזור ולכוון בעלי תשובה בתחילת ובהמשך דרכם למעבר בריא ובטוח, הוא מעביר סדנאות והרצאות רבות בנושא וגם הקים אתר ייעודי לכך בשם “מענה”…
כאשר הוא הציג את עולם החוזרים בתשובה כטריגר קיים ומורכב לקשיי קליטה והסתגלות ואף לבעיות נשירה מצד ה’דור השני’ של החוזרים בתשובה הוא השתמש ב’מודל הפרסה’ אותו אסביר לך כעת.
הסיבה שאני רוצה לספר לך אודותיו היא כי תוכל להיווכח בעצמך שישנה בו מעגליות ניכרת, ואולי אם תכיר בה ותזהה אותה בעצמך יהיה בכך איזה שהוא ‘נירמול’ מצידך לתופעה ותחושה כי המצב טבעי יותר מכפי שחשבת והבעיה היא לא בך אישית, אלא כך טיבם של דברים.
‘מודל הפרסה’ הוא תוצר של מחקר אמריקאי על תופעת ההגירה. הוא גילה כי לאחר ההגירה עצמה (פרידה, מכירת הבית, מעבר וכו’) ישנם עוד חמישה שלבים:
1. “שלב האורות הגבוהים”- בהם המהגרים מתלהבים מהאמריקאים, רואים אידיאליזציה במקום החדש ללא ביקורת, מנסים לחקות את התרבות ולהיטמע בה, יתאמצו להיראות רגיל ויחשבו גם דיכוטומית מאוד על היחס בין טוב ורע.
2. “שלב הסדקים”- שלב ההתפכחות למציאות ולפערים הקיימים בין ה’רצוי’ ל’מצוי’, שלב של בלבול, מבוכה ודיסוננס שמתחיל בצרכים ורצונות אישיים (געגוע לשיר מהעבר, לניחוחות הייחודיים, לאוכל המסורתי וכיו”ב) ובמקביל גם החברה והסביבה ‘מזכירה לו’ שהוא לא באמת אמריקאי והוא נתקל בתחושת זרות בביה”ס או בעבודה.
3. “שלב ההתנגדות העוינת”- השלב שבו ‘נמאס לו’ מהאמריקאים, הוא קולט שהו ‘צבועים’ בכלל בעיניו ורואה בשלב זה רק את הרע שבאמריקה. את הטוב הוא מוצא רק בעבר שלו והוא מחפש חברים מעברו לחלוק איתם את התחושה הזו. למרבה הצער בשלב זה ישנה ‘תקיעה’ אצל רוב המהגרים שלא ממשיכים לשלבים הבאים ונשארים בשלב זה למשך שארית חייהם.
4. “שלב האיזון”- שלב האיזון הוא אינדיבידואלי. לכל אחד יש את הסיפור האישי שלו. אחד דרך טיול שורשים גילה שבעצם הוא כבר לא מתחבר גם לארץ המולדת שלו פתאום ומ’בלבול’ הוא מגיע למקום שונה ומכיל שזה ‘בסדר’ להיות ביקורתי וכיו”ב
5. “שלב הרמוני”- בשלב זה מגיע האדם להשלמה מסוימת, להתאמה דיאלקטית בין כל מה שהוטמע אצלו בעברו הרחוק והקרוב, וביחד זה מייצר מציאות חדשה, רגועה, שלמה עם עצמה ובריאה בנפשה ובזהותה האישית.
כעת, תמחק כל פעם שכתוב “מהגרים” ותחליף את זה ב”בעלי תשובה” ותראה את קווי הדמיון הבולטים בתהליך הזהה.
המעבר בין העולם החילוני לדתי מייצר פער עצום, אפילו יותר מפער ניתן לכמת במטרים או במדינות מוצא. להיות בעל תשובה משמעותו להשאיר את כל העבר מאחור ועוד ‘בחטא’. כל העבר שלי כביכול לא משמש אותי יותר לעתיד אם אני לא יודע באמת איך קושרים שרוכים לפי ההלכה או שלא מדברים בין נטילת ידיים ל’המוציא’, אני יכול להיות אדם עשיר, בעל מעמד והשפעה וגם מקצוע ממש סבבה, אבל אני מרגיש פתאום כמו ילד בן 3 ממוצע…
אך מאידך, ישנם ‘סדקים’. העולם נקרא ‘טבע’ כי הוא ‘מטביע’ אותנו וצריך המון כוחות כדי להתנתק מ’תבנית נוף מולדתנו’. תחשוב כמה כוחות ואנרגיות מושקעים ב’טיל’ רק כדי שהוא יצא מהאטמוספרה. בחות כבר החללית מתאזנת בכוחות עצמה וכוחות אחרים ולא זקוקה למשגר שחוזר לאחור.
השגרה ה’טכנית’ בלי כל ה’אורות’ שהיו שם בתחילת החזרה בתשובה היא מאוד קשה להתנהלות וישנה התנגשות ופערים בין הציפיות הגבוהות למציאות שבועטת בפנים. “יודע צדיק נפש בהמתו” המשמעות היא שאדם צריך לדעת גם איפה נמצאת ה”נפש הבהמית” שלו וגם אותה להוביל בתבונה ולהעלות אותה ממקומה, לא לדבר רק לשכל הגבוה… לשם כך צריך להיות גם חכם וגם פיקח. התורה לבד כמו החיים לבד עלולים להיות ‘סם המוות’, רק הסנכרון הנכון ביניהם הוא דרך הצמיחה והעלייה הנכונה שמביא לאיזון ושלוות הנפש.
השלב הבא הוא שלב ה’עוינות’. לרוב היא פנימית, לא מבוטאת, נועה ירון-דיין בספרה ‘שירה גאולה’ למשל ביטאה אותה ב”לשיר קצת ביטלס כשהילדים ישנים”.
לאחר מכן מגיע סוג של איזון- “עיקר התשובה היא כשזוכין לעשות תשובה על התשובה” (ליקוטי הלכות, הלכות שבת ז, ח). אנו יודעים מתפילת יצחק ורבקה ש’אינה דומה תפילת צדיק בן צדיק’. בעל תשובה הוא אומנם צדיק גדול שעשה מהלך משמעותי, אך יש בו ‘בעיה’, כי יש בו הרבה ‘התפעלות’ והתחדשות. ‘צדיק בן צדיק’ זה יותר מורכב מבחינה זו כי ‘מצפים ממנו’- אף אחד לא מוחא לו כפיים כאשר הוא עושה ‘מה שצריך’ ולמרות זאת הוא עושה פעולות בכוונה תחילה.
שלב זה מביא לסינרגיה- השלמה ושלב זה עובדתית שונה מאחד לאחד. אין קו מאחד של בעלי תשובה. (המליצה טוענת שבעל תשובה מתחיל להיות חרדי אמיתי כאשר הוא מתחיל לדבר ב’חזרת הש”ץ…’) איפה תהיה הסינרגיה של בעלי התשובה? אצל אחד זה יתבטא בכך שהוא עדיין מרשה לעצמו ‘לחטוא’ ב’שירים מעבר’, אצל השני בחגיגות יום העצמאות ואילו אצל השלישי זה יתבטא דווקא בלא לחגוג יום העצמאות בקנאות רבה.
החיבור של עם ישראל כאשר יצאו ממצרים אף הוא לא היה לינארי ורציף. זה התחיל באורות וברקים של התחדשות, אח”כ היו הרבה מסעות וגעגועים לקישואים והבצלים, 42 מסעות- חלקם ב’רוורס’. גם בארץ ישראל לא היה הכל בבת אחת “מעט מעט אורישנו מפניך”. זה כלל גם עליות ונפילות, בדיוק כמו ב’מודל הפרסה’.
חשוב לדעת שזה בשלבים. חשוב לדעת לא ‘להיתקע’ בשלבים. זה לוקח זמן ויש תנועתיות רבה.
מקווה ומאחל לך למצוא בקרוב את אותם האיזונים שאתה כה מחפש ומשתוקק להם, להכיר ולשמוח בתהליכים שאתה עובר כאמצעי לגדול ולצמוח בצורה המיטבית לך בע”ה.
בידידות, אבי [email protected]
דלג לתוכן
