שואלת יקרה מאוד,
קודם כל, אני מוכרחה לומר לך שאת מדהימה, באמת. איזו התמודדות! איזו עקשנות דקדושה! בעצם שאילת השאלה את מבקשת לשמור עליך, לא להתפשר ולתת משמעות לקושי איתו את מתמודדת.
מהדברים שהעלית, נשמע שאת מאוד כאובה לראות את עצמך הולכת לאיבוד. איבוד שהוא לא מתוך בחירה מושכלת, אלא מתוך קושי נפשי. כאשר הנפש חווה משבר, המקום הדתי חייב לקבל תגובה: או שהוא נחלש, או שהוא מתחזק. מהצומת אליה הגעת כעת, יש לך הזדמנות לגדול או לחדול וכאן, למרות הקולות המחלישים והכאב, את פונה לברר עם עצמך: לאן ממשיכים מכאן? רצונך מעיד על חיפוש כנה של אמת פנימית.
כמוך, יש אנשים רבים המצפים שתפילתם תענה. לאחר זמן כשהדבר לא קורה, הייאוש נכנס לתמונה ומביא אותם להאמין ש”לא צריך” ו”זה בכל מקרה לא עוזר”. השאלה שלך נוגעת במקום הכי עמוק שלנו כיהודים: באמונה. זו לא שאלה שהיא רק שלך, אלא של כל מי שקם ונופל ועוד פעם קם ועוד פעם נופל ואז אומר: אולי מספיק??????
אז דעי לך שישנה מעלה גדולה יותר בעבודת ה’ למי שבא מתוך לב נשבר. עד לזמן הנפילה, אנחנו יכולים להרגיש ”משהו”, בזכות מה שיש לנו בסל אבל יש מצבים שעבודת ה’ מתוך מקום נמוך, שבו אנחנו מרגישים פחות חזקים ומסוגלים, הוא גבוה יותר כי הוא נעשה ללא שום פניות, מתוך ענווה. ה’ זימן לפתחך הזדמנות נדירה-לעבוד אותו כי הוא רוצה. ככה פשוט. מניסיון, זה מקום שיכול לנחם. ותאמיני לי שהוא יקבל אותך כמו שאת, למרות מה שתספרי לעצמך על עצמך. סתם כי הוא אוהב אותך, לא בשביל משהו… את זוכרת את זה לפעמים-שאת הבת שלו?
תיארת שאת עושה את כל ההשתדלות ומעבר לה. אם כן, העיכוב בשידוך, לא תלוי בך אלא ברצון ה’ בלבד. העבודה שלך היא להתפלל ולקבל את רצונו יתברך וחלילה לא להתייאש. מותר לך גם להרפות קצת מההשתדלות שתיארת אותה כעודפת ולהשתדל יותר בכיוון הרוחני של צמיחה מתוך הניסיון והתחזקות באמונה. מבין השורות קראתי גם את תחושת השייכות העזה כלפי השיעור אליו הפסקת ללכת. מה דעתך לחזור אליו? לבקש לדבר עם הרב ולשאול אותו את השאלה שהעלית כאן? האם שיעור תורה נועד רק ל”חתיכים רוחניים”? (אם כך, לרבנים לא יהיה את מי ללמד(…J חושבני שמאחר וכבר יש לך מסגרת תורנית טובה, שאת מחוברת אליה ויכולה להעלות בה את לבטייך התורניים כדאי שתשתמשי בה.
כאשר את מרגישה שאת פונה ופונה והתפילה במקום תקוע כמו שכתבת ”נעל בפה”, לימוד של סוגיות בתפילה יכול לנחם ולעודד את נפשך. למשל, מהי מטרת התפילה? סיפוק צרכים? חיזוק האמונה? קשר עם ריבונו של עולם? הידיעה שתפילה היא גם דרך לקשר (אני מגלה לך חלק מהתשובה על רגל אחתJ) יכולה לעזור לך לקבל כוחות ומשמעות. מעצם השיחה עם אבא, מעצם זה שאת אומרת לו: קשה לייייי!!!!! כך בפשטות. לכן לקבוע חברותא עם חברה בספר על תפילה או לשמוע שיעור קבוע בנושא יכול מאוד להרים ולתת תקוה וחיבוק אלוקי.
2 ספרים שעולים בדעתי כרגע הם “השתפכות הנפש”, שהוא ספר קליל יותר לקריאה ויש בו דברי נחמה ועידוד לכולנו וכן הספר ”נפש החיים” חלק ב’, שהוא יותר עיוני ומדבר על המתח שבין תפילה ככלי שדרכו יורד אלינו השפע, לבין האמונה שזה רצונו ולכן לא תמיד מה שנרצה זה מה שיקרה במידי או בכלל. תבדקי למה את מתחברת ויש בוודאי עוד ספרים באוצרותינו, שאני לא יודעת כרגע לומר.
אם אסיים את התשובה כאן, אפספס את העיקר-את נפשך היקרה. ולמה? כי מתוך מה שאת מספרת, אני מבינה שהשאלה שלך היא לא רק האם ללכת לפי ההלכה, או להיות מעבר לזה, הביטוי הרוחני הוא רק סימפטום להתמודדות נפשית לא פשוטה סביב התפקיד המשפחתי שלך, כרווקה בבית ברוך נשואים ועם אב שמעלה על נס את חסרונך הכואב .
וכאן רציתי לשאול אותך שאלה.
את מתארת את עצמך כדמות כל כך חיובית. בעצם השאלה שהבאת יש כל כך הרבה ”יש”, כל כך הרבה אור, תקוה, אמונה ותפילה. בחרת במקצוע שבעצמו מייצג את טוב הלב והנכונות שלך להיות למען האחר, את כל כך שומרת על עצמך, מבקשת את ההכי טוב ומעבר לו ומחפשת לעלות להישמר ולהיות טובה. איך יתכן ש”אף אחד לא ירצה אישה כמותך?” את מבינה שיש כאן פער?
זה כל כך עצוב לקרוא שככה את חושבת על בחורה מלאת אור אמונה וטוב. איך זה יכול לקרות?
אולי בלימודייך שמעת פעם על כך שישנו הבדל מהותי בין אלימות פיזית למילולית; באלימות פיזית, פעמים רבות הפצע כואב, אך עובר בתום המכה. באלימות מילולית לעומת זאת, הפצע יכול לדמם מבפנים, גם כאשר הדמות שפגעה כבר לא נמצאת. אנחנו לא שופטים חלילה את אבא, בוודאי גם לו יש איזה ”חור” בנחת המשפחתית כאשר הוא רואה את כל ה”יש” בדמות הנשואים והנכדים לעומת ה”אין” שאת מייצגת עבורו, כמו שאת כותבת: אין לך ”הישגים” נראים לעין בדמות ילדים או בן זוג ובכל זאת, מילותיו אין מן הראוי שיאמרו והן מהדהדות ומכות בך ללא רחם.
בזמן אמת את מצליחה להדוף את הקול של אבא, אבל מה קורה אחר כך? הוא מחלחל בך, במסתרים. הוא הופך ל”קול פנימי”. ה”אין” החיצוני שבך שמועצם כל כך ומונכח כל כך במפגשים המשפחתיים על ידי דמות שהיא לא סתם דמות, אלא דמות הורה, שבאופן טבעי אנו מקשיבים לו ורוצים ללכת אחריו. הקול הזה החיצוני, מביא אותך להאמין לו, להאמין לקול שהוא מייצג עבורך. בתוך תוכך. להאמין שאין בך כלום! הוא נוכח ומצליח להיכנס אליך ולקבל את התעוזה לזרות בך ייאוש, חוסר מסוגלות וחוסר תכלית. המילים ממשיכות להכות בך, הרבה אחרי שהן דעכו בחוץ, ודרך הקול הזה, את שואלת: למה לי להמשיך?
אז איך מנטרלים את הקולות הללו שבאים ממקור לא חיובי , מצד ”עצת היצר”?
כיצד חוסמים את דלתות חדרי הלב להשפעה של של קולות היאוש שמתגנבים לליבך?
כאמור, לימוד והתחזקות באמונה, בתפילה ובעליה מתוך הניסיונות. בד בבד, צריך לתת את הדעת גם לפן הרגשי-נפשי. תיארת את האלימות הפיזית שכ”כ כואב לשמוע שהיתה בבית ומשמח לשמוע שהיא ב”ה כבר מאחוריכם. יחד עם זאת, מתוך העיסוק שלך, אני מניחה שאת יודעת שלא בקלות משתחררים מההשלכות של אלימות. בפרט שאלימות מילולית עדיין מתקיימת כלפייך בזמנים מסוימים. המקומות הללו, שהיו זקוקים נואשות לחום של גבר, שספגו השפלה וניכור, צריכים לקבל מענה על מנת לבנות אישיות בריאה ולנקות את המשקעים שהם הותירו בך. ואת אותו מענה ניתן לקבל בטיפול.
נקודה נוספת שמשליכה על העתיד היא הזוגיות. מודל הזוגיות הראשון שאנחנו רואים הוא זה של ההורים. כאשר המודל הזה לא מייצג זוגיות בריאה, הדבר יכול להשפיע, בצורה לא מודעת על הזוגיות בעתיד. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בתצורות שונות למשל, מישהו שאומר: “כמו אבא שלי-אני לא אהיה”, מביא אתו בעצם ההצהרה, משהו טעון לחיי הנישואין ולמה? כי אנחנו צריכים להיות מי שאנחנו ולא להיות השלילה של מי שאנחנו לא רוצים להיות. אם אנחנו מגיעים עם הפנמות שליליות, עם כל הרצון הטוב, לא קל להקים זוגיות מאושרת, נטולת חרדות ואותנטיות. לכן גם מסיבה זו, הייתי ממליצה לך ללכת לטיפול, לנקות את הלב, לקבל כוחות ולשמוע קולות נוספים שיענו לקולות הכל כך לא נעימים שאת שומעת מבחוץ ומבפנים.
הניסיון שלך לא פשוט ואת עומדת בו בגבורה. חזקי ואמצי. אל תוותרי ואל תתייאשי. ברור שעצם ההיות במקום שואל יביא אותך לאמת הטהורה שלך ואיתה עוד תגיעי רחוק. יש לך הזדמנות להכשיר את עצמך לזוגיות הכי מאושרת בעולם שתצמח להיות מתוך קרקע מעובדת ופוריה. . אני מאחלת לך להכיר את מי שיהיה בעלך בקרוב ממש ושיהיה איש אמת עם רצונות טובים וקדושים כמו אלו שלך ושיהיה ראוי לך. כמו שאת מתחזקת ושומרת עליך, כך גם הוא ישמור על עצמו כדי לזכות בך ותזכו להקים בית של תורה, מלא באהבה, נעימות ואור
אני מוכרחה להקדיש לך את השיר של שולי רנד: “דע בני אהובי” שמדבר על ה”קולות” הללו, החיצוניים ובעיקר הפנימיים, שמחלישים כל כך הרבה נשמות טובות,
אז ”אל תקשיבי להם!”
“אל תאמיני להם!”
באהבה,
תמר מ.
tamarmoshe91@gmail.com
דלג לתוכן
