דלג לתוכן
שלום,
השאלה שלי די מוזרה. אני אפילו לא בטוחה שיש לה תשובה. ובכל זאת אני שואלת:
מפריע לי שאני מתפללת לה’, לומדת עליו והכל, אבל למעשה אני לא יודעת עליו שום דבר! אין לי אפילו איך לדמיין אותו. אני לא יודעת איך קוראים לו. מי הוא? מה הוא? מה המטרות שלו? הרצונות שלו? למה הוא עושה את מה שהוא עושה? האם יש לו רגשות, מחשבות ודברים כאלה? איזה רצונות בכלל יכולים להיות לכוח שיש לו הכל והוא כל יכול? כל העניין לא מובן לי, אני מתפללת למשהו שאין לי שמץ של מושג מהו! איך אפשר?
לשואלת היקרה שלום רב,
התפעלתי מאד מהשאלה שלך. נערה צעירה מאד מחפשת משהו אמיתי. “אני מתפללת למשהו שאין לי שמץ של מושג מהו. איך אפשר”? נכון, באמת איך אפשר? אבל את לא מוותרת. את שואלת ומחפשת. ומי ששואל ומחפש, לבסוף מקבל תשובות ומוצא את האמת, ומגיע לשמחה עמוקה מאד.
השאלות שלך בכלל לא מוזרות. אדרבה, הן מעידות על רצון פנימי ועמוק שלך לקשר אמיתי עם ה’. נכון, זה מפריע לך. החלק הפנימי שלך לא מרוצה. עמוק בפנים את רוצה קשר עם הבנה ועם משמעות. את רוצה להרגיש שאת מחוברת לה’ בצורה משמעותית – לא חיצונית ובלתי מובנת.
התפעלתי גם מעומק המודעות העצמית שלך, והיכולת שלך להקשיב לקולות העדינים של הנשמה. הנשמה שלך (ושלי, ושל כולם) מחפשת משהו אמיתי. הנשמה משתוקקת וצמאה לקשר אמיתי עם השורש שלה – בורא העולם. את מרגישה את התשוקה הזאת, שאינה מגיעה לסיפוק אמיתי.
למעשה את צועדת במסלול של אברהם אבינו – המחפש הראשון בעם ישראל, חיפוש האמת, וחוסר סיפוק בתחליפים ודברים שאינם מובנים בשכל וברגש. אני שמח לחשוב ביחד איתך על המסלול של החיפוש. כמובן, שכל מה שאני כותב מובא במקורות, אחרת לא הייתי יודע…..
מסלול ראשון: מי זה ה’? מה הוא רוצה?
ה’ הוא בורא העולם – בורא של כל המציאות ובורא האדם. כל המציאות קיימת רק כיוון שבורא העולם ברא אותה. ה’ ברא את העולם ואת האדם עם מחשבה, למטרה מסויימת – לא סתם כך. ה’ רוצה שאנחנו נשיג קשר ודבקות איתו. קשר ודבקות עם בורא עולם מביאים אותנו להנאה ותענוג עצום מעבר לכל ההנאות שאנחנו מכירים בעולם הזה. למה? כי כאשר דבוקים בשורש של הטוב – מרגישים רק טוב, הנאה, רוגע, שלווה ושאר רגשות מתוקים ונעימים.
להגיע לקשר ודבקות עם בורא עולם זה לא דבר פשוט. לכן ה’ נתן לנו ‘ספר הוראות’ שנכתב ע”י היצרן בעצמו – בורא עולם. ספר ההוראות נקרא תורה – תורה מלשון הוראה. יש בספר התורה הוראות מפורשות (מצוות, תפילה, הלכות בין אדם לחברו וכד’), כיצד מגיעים לקשר ודבקות עם בורא עולם.
בורא עולם רוצה שאנחנו נרגיש רק הנאה, מתיקות, שלווה, בקיצור – שיהיה לנו ‘כיף’ בחיים. לכן הוא נתן לנו ספר הוראות כיצד מגיעים לקשר ודבקות בבורא עולם, וכתוצאה מכך להרגשה של נעימות אין סופית.
מסלול שני: ה’ הוא לא בנאדם
ה’ הוא לא בנאדם – הוא בורא העולם. לכן אנחנו מבינים שאין לו רגשות כמו שלנו, מחשבות כמו שלנו ושאר תכונות אנושיות. אז מה כן? בורא עולם הוא כמו אור אין סופי (זה רק משל בלבד!) שיש בו רק חמימות, טוב, מתיקות, נעימות, רוגע, שלווה ושאר דברים טובים ונעימים. אנחנו עושים טעות גדולה כאשר אנחנו ‘מורידים’ את בורא עולם לדמות אנושית. הרי הוא בורא עולם ואנחנו הנבראים.
מסלול שלישי: ה’ הוא אבא שבשמים
ברשותך, שואלת יקרה, אני רוצה במסלול הזה לנסח את השאלה שלך מזוית אחרת: במקום – אני מתפללת למשהו שאין לי מושג מהו, אפשר לשאול – איך אני יכולה להרגיש שאני מתפללת ובאמת קרובה לבורא עולם. התוצאה היא אותה תוצאה – תפילה שיש בה חיבור אמיתי והרגשה של מציאות ה’. הדרך היא במסלול אחר לחלוטין.
אין קשר יותר חזק ועמוק מאשר קשר בין אמא לבן הקטן שלה. האמא באמת לא צריכה לדעת הרבה פרטים על הבן שלה. היא צריכה לדעת רק דבר אחד – זה הבן שלי! הוא חלק ממני. כל השאר לא באמת משנה. הידיעה הזאת בלבד, יוצרת קשר של אהבה, קרבה, ודבקות בין שתי הנשמות. גם כאשר הבן שלה מאד רחוק, אפילו במשך ימים רבים, הקשר והאהבה לא נפסקים.
גם הילד הקטן באמת לא צריך לדעת הרבה פרטים על האמא – איך קוראים לה, מה המטרות שלה, מה הרצונות שלה, מה היא חושבת, איך היא מחליטה מה לעשות וכד’. כל זה באמת לא משנה. הילד הקטן צריך לדעת רק דבר אחד – זאת אמא שלי! היא הביאה אותי לעולם ואני חלק ממנה. הידיעה הזאת בלבד יוצרת קשר של הכרה ברורה במציאותה של אמא, הרגשה עמוקה שהיא אוהבת, דואגת ומסורה, וקשר של אהבה, קרבה ודבקות של הילד הקטן באמא שלו. הפרטים לא באמת משנים. מה שחשוב זאת המהות – זאת אמא שלי ואני חלק ממנה.
גם ביצירת הקשר שלנו עם בורא עולם – ה’ הוא בורא העולם. הוא ברא אותנו. אנחנו חלק מהבריאה שלו. אנחנו הבנים שלו והוא אבינו שבשמים. אנחנו צריכים לדעת רק דבר אחד – זה אבא שלנו! הוא הביא אותנו לעולם ואנחנו חלק ממנו. הידיעה הזאת בלבד יוצרת קשר לש הכרה ברורה במציאות ה’, הרגשה עמוקה שהוא אוהב אותנו, דואג לנו ומסור בלי גבול. הידיעה הזאת יוצרת קשר של אהבה, קרבה ודבקות בבורא עולם. בדיוק כמו הקשר של בן לאבא שלו. כל שאר הפרטים באמת לא משנים. מה שחשוב זאת המהות – ה’ הוא אבא שלנו ואנחנו חלק ממנו.
דוד המלך מתאר את הרגשת הקשר שלנו עם ה’ (תהילים, קלא): “כגמול עלי אמו”, כמו תינוק קטן המתרפק על אמו האוהבת בבטחון ושלווה, ומקבל ממנה את כל מה שהוא צריך.
כתוב בזוהר הקדוש (שמות, חלק ב, דף ה): “אילו ישראל היו יודעים את גודל האהבה שאוהב הקב”ה את עם ישראל, היו שואגים כמו אריות ורצים אחריו להדבק בו”.
בהרבה מקומות בדברי חז”ל, בתפילה, ובספרים מוזכר הענין שה’ הוא אבינו שבשמים, אבינו האב הרחמן, אבינו מלכינו וכד’.
סיכום המסלול: שאלנו: איך אני יכולה להרגיש שאני מתפללת ובאמת מדברת עם בורא עולם. התשובה: לא להתעסק בפרטים. זה באמת לא משנה. מה כן? לחזק את ההכרה בשכל, וההרגשה בלב, שבורא עולם הוא אבינו שבשמים ואנחנו הבנים האהובים שלו. לדבר עם ה’ ולהתפלל אליו כמו שהבן מתרפק בשיחה עם אבא, וכמו שהבת מתענגת מעצם הקשר של אהבה ודבקות עם אמא, כגמול עלי אמו.
מסלול רביעי: ה’ נמצא בלב (לא רק למתקדמים)
האדם בנוי מגוף ונשמה. הגוף הוא הלבוש החיצוני והנשמה היא המהות הפנימית. החלק העיקרי שלנו זאת הנשמה. היא המהות האמיתית שלנו. הנשמה נקראת ‘חלק אלוקה ממעל’. היא החלק האלוקי שלנו. והיא נמצאת בתוכינו ! הנשמה היא המקום שבו אנחנו מרגישים את מציאות ה’. לכן היא נקראת ‘חלק אלוקה ממעל’ – היא החלק בתוכינו המרגיש את מציאות ה’. זה החלק האלוקי שנמצא בתוכינו. הוא שלנו ואנחנו יכולים להגיע אליו ולגעת בו.
אדם המכיר רק את הגוף שלו – החלק החיצוני, יתקשה להרגיש את מציאות ה’ בתוכו. אדם עם מודעות עצמית, המכיר את החלקים היותר פנימיים שלו, את המהות האמיתית שלו, ימצא שם את ההכרה וההרגשה של מציאות ה’. צריך רק לקלף את כל השכבות החיצוניות. אני – זה לא צבע השיער, מספר הנעלים, ומבנה הגוף. אני – זה גם לא הכשרונות שלי, ההצלחות שלי או הכשלונת שלי, וגם לא מה שחושבים עלי בחברה. אני – זה משהו הרבה יותר פנימי והרבה יותר מהותי. אני יציר כפיו של בורא עולם. אני חלק אלוקה ממעל. אני נשמה אלוקית הנמצאת בתוך לבוש של גוף גשמי.
ככל שנכנסים יותר פנימה, ככל שמפתחים יותר את המודעות העצמית, ככל שמצליחים להתחבר ולגעת בחלקים הפנימיים שלנו כך נרגיש יותר את מציאות ה’. שהרי באמת ה’ נמצא בלב. ההרגשה של מציאות ה’ נמצאת בנשמה, בחלק אלוקה ממעל, הנמצא בתוך הלב פנימה.
כתב רבי נחמן (ליקוטי מוהר”ן – מהדורא בתרא סימן נו):
כְּשֶׁיֵּשׁ לְהאָדָם לֵב, אֵין שַׁיָּיךְ אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ’. כִּי הָאֱלֹקוּת הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים ע”ג): “צוּר לְבָבִי”.
ביאור דבריו: כאשר יש לאדם מודעות עצמית והוא מכיר את החלקים הפנימיים שלו, את הנשמה שהיא חלק ה’ ממעל, אז נקרא שיש לו לב. וכאשר יש לאדם לב, אז באמת לא משנה לו באיזה מקום הוא נמצא. כיוון שהאלוקות הוא בלב, כלומר ההכרה וההרגשה של מציאות ה’ נמצאת בלב ולא במקום אחר מחוץ לאדם. ואם כן, ה’ נמצא עם האדם תמיד בתוך הלב, בתוך הרגשת הלב. במצב כזה באמת לא משנה לאדם באיזה מקום הוא נמצא, כיוון שבכל מקום שהוא נמצא, ה’ תמיד נמצא איתו בלב פנימה.
לשואלת היקרה. עשינו סיבוב אחד של מסלולים בדרך לחיפוש של מציאות ה’ והרגשה של קשר אמיתי עם בורא עולם. עכשיו את צריכה לצעוד בתוך המסלולים האלו ולחפש את הקשר האישי שלך עם ה’.
אשמח גם לחשוב ביחד על מסלולם נוספים, ולשמוע על תהליכם שעברת בתוך המסלולים.
בהצלחה רבה,
ישראל ל.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
