שואלת יקרה,

ראשית כל, אני מעריכה מאד את האכפתיות שלך, ומרגישה בהחלט את המצוקה שבה את נמצאת. הבה ננסה להבהיר לעצמנו קודם מהו תפקיד ההורה בחינוך והכוונת בנו. עד היכן מגיעה אחריות ההורה למצב הילד?

שלשה שותפים באדם: הקב”ה, אביו ואמו. אשר על כן התפקיד שלנו הוא חלקי: אל לנו לקחת את כל האחריות על עצמנו. הקב”ה גם הוא נמצא בתמונה. גם לו חלק, גדול, בהכוונת הילד ובדאגה למצבו. וכמה שניתן מקום להקב”ה להיכנס, כך הוא ישרה את שכינתו יותר.

תפקיד ההורים משתנה עם גיל הילד. גיל 6 אינו כמו גיל 20. אם בגיל הצעיר ההורה אחראי לחינוך ולהקניית ערכים, בגיל המבוגר הילד אחראי לעצמו. הוא משתמש בכלים שקיבל בגיל הצעיר, ומוציאם מן הכוח על הפועל. בתקופה זו על ההורה לצמצם את אחריותו כדי לאפשר לבן להעצים את אחריותו שלו. אם הורה לוקח אחריות על מעשה הילד, תפקידו, עתידו, הילד לא יוכל להיות אחראי על כך בעצמו.

אם את רוצה שבנייך יהיו אחראי על עתידם, הצעד הראשון שלך הוא לסמוך עליהם ולהאמין שהם יכולים, ודווקא להסיר את האחריות שלך. הם יסתדרו. הקב”ה נמצא אתם ואוהב אותם לא פחות ממך. הזכירי לעצמך כל יום שהקב”ה שותף לגידולם ורוצה בטובתם. בקשי ממנו לכוונם בעצה נכונה ולהדריכם בדרכם שלהם. הוא שותף, הוא מחכה.

כאן יש גם מקום חשוב לעידוד, ולא לביקורת. ביקורת היא חושך. תקופה קשה, “תקועה” אצל אדם, גם היא חושך, ואין מגרשים חושך בחושך. לכן אני ממליצה לך להשתמש ב”אור”. לשים לב לתכונת טובות ולמעשים טובים, לסימנים של לקיחת אחריות, ולומר להם זאת. על-ידי כך את מקנה להם את האימון בעצמם שיש להם כוח ויכולת לעשות, להמשיך ולהתקדם.

אני מאחלת לך שתזכי לראות בהתקדמות בנייך, והצלחה בכל.

תמר פ

tamarparent@gmail.com