תלמידה יקרה ואהובה,

 דומני שיש ביכולתי להבין לליבך, גם כתלמידה בעבר וגם כאם בהווה. אני מעריכה את אורך רוחך, לא לומר דברים העומדים על קצה לשונך, שכן אם יש ספק אז אין ספק, וככל הנראה את עשויה להתחרט על אותם דברים שייאמרו בשעת עלבון וחודם יכהה כאשר כעסך ישכך.

 אולי אתחיל מהסוף.

לא, אינני חושבת שאורך העגיל משקף את מלוא איכותה של בת, ולא באביזר כזה או אחר נבחנת מלוא אישיותה.

צניעות בלבוש- הינה פן אחד חשוב של מידת הצניעות, מצווה המכוונת הן לגברים והן לנשים, ומלווה את כל סדר יומו של היהודי בכל התנהלותו במישורים רבים בחייו, כמו שכתוב בפסוק  “הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה’ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם- עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט, וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ“ .

 הדרישה להתהלך בצניעות מייקרת ומאדירה דווקא את מי שלא רואה בה נטל ומעמסה. ההסתייגות מהחצנה וראוותנות המאפיינים כל כך את החיים המודרנים, מאפשרים לנו להקשיב לצלילי הנשמה, ולהתבונן בענווה ובתשומת לב במשמעותם של חוויות החיים עבורינו, ולהחכים מהם. יחד עם זאת, לא אכביר מילים בנושא זה אודותיו שמעת רבות ממורותייך, ולא שיעור נוסף ממני- הוא זה שיקל על התמודדותך.

 אחלק את דברי לשלושה חלקים, ואפתח דווקא בשולי ובטכני לכאורה מביניהם:

 תקנון הצניעות – דרישות המסגרת

 לתקנון הצניעות, כמו לכל יתר הדרישות הטכניות של מוסד חינוכי, יש בראש ובראשונה מטרה ‘טכנית’, והיא לקבוע כללים שיתחמו את סמכותו של המוסד ויקבעו את גבולות גיזרתו. כל מסגרת נדרשת לעמוד בכללים בעצמה, וצריכה היא גם להציב כללים לבאים בשעריה. הרחבתי על כך בתשובה שכתבתי לשאלה שעסקה בנושא ‘חינוך שחור לבן’.[https://akshiva.co.il/?p=265]הכללים קובעים את המותר ואת האסור, את הזכויות והחובות, את המצופה והראוי ומה “בל יראה ובל ימצא”. גם המדינה מתנהלת על ידי חוקים ותקנות, הצבא על פי פקודות , וארגונים ומוסדות לפי תקנון ונהלים. גם התלמידה, וגם הצוות החינוכי, צריכים לדעת להתנהל בתוך המסגרת, ואין ברירה אלא לקבוע כללים גם בתחום  זה של ‘קוד לבוש’. התלמידה יודעת איך היא צריכה להופיע לבית הספר, והמורה יודעת מתי עליה להעיר או להעניש את מי שלא ממלאת אחר הדרישות. לתלבושת האחידה יש ערך מוסף מעבר לסוגיית הצניעות. היא יוצרת שוויון ואחידות בין הבנות, מנטרלת קנאה ותחרות  ביניהן בגין הבגדים וקישוטיהם, דבר המאפשר לכולן להרגיש בנוח עם הופעתן, ללא השוואות שעשויות לגרום לאי נוחות. לכן, ניתן לקבל בהבנה את ההכרח של בית הספר לקבוע כללים בנושאי לבוש, ואין סיבה לגנותו, אף מבלי שנייחס לכללים הללו ערך דתי. זוהי מסגרת, מסגרת זמנית בחיי הילדה, הנערה והאישה, שחובה לכבד את כלליה בין אם הם נושאים חן בעינינו ובין אם לאו. אוסיף ואומר שגם לאחר צאתך מבית הספר אל העולם הגדול, תגלי במהרה שאין מסגרת המתנהלת ללא כללים, וכללי הסמינר, לא שונים מדרך פעילותן של מערכות רבות אחרות שהחיים יזמנו אותך להתנהל בתוכן.

 מחיר התקנון והמסגרת

 אמנם כן, המציאות היא מגוונת ולה פנים רבות, ולעיתים יש מי שהפסדה יוצא גם כנגד שכרה.

ולכן, גם אם לא ניתן להתנהל ללא הכללים, ואפילו הם נחוצים וחיוביים, הם הופכים את המסגרת, לעיתים מבלי שנשים לב, לתבנית קשה וקשוחה  המבקשת להוציא את כל הבנות כיציקת ברזל אחידה וזהה, בצלמה ובצורתה של המסגרת. במרוץ החיים והתהליך החינוכי נשכחת מטרתה האמיתית – שהיא, רק להעמיד את הטיל ולכוון אותו כך שברגע שיצא לדרך, ויעזוב את המסגרת, הוא יסע בכיוון הנכון מעצמו ובעצמו לעבר יעדו ויעודו. למרבה הצער, קורה שההתעסקות עם פרטי הכללים הטכניים משכיחה את המטרה הגדולה והחשובה: לכוון אותנו לחיים של צניעות וענווה בכל הליכותינו, חיים של התבוננות פנימית ולמידה תמידית בהדרכת התורה המאירה את דרכינו כמגדלור. מבלי לזלזל בחשיבות היות התלמידה צנועה בלבושה, הרי שזו רק אבן דרך זמנית, כשהעיקר הוא לראותה צומחת להיות אישה צנועה במובן האמיתי והעמוק של ביטוי זה על כל היבטיו.

 ההקפדה על כללי האחידות, שכוונתם הטובה היא להציב את כל התלמידות באותה נקודת פתיחה שוויונית, מתנגשת עם הרצון האנושי והכוחות הנפשיים שטבע הבורא בכל אחת מאיתנו, להביע את יחודינו, ולא להרגיש כמו בורג זהה נוסף על אותו פס יצור. כל אחת היא עולם ומלואו, שואפת להרגיש ייחודית ומיוחדת, ובעלת ביטוי אישי לכישוריה ואישיותה. רצון זה הוא לא רק טבעי ובריא, אלא מהווה גם מנוף רב עוצמה להתקדמותינו הרוחנית. הוא מסוגל להניע אותנו לפעולה, למחוייבות אישית, ולמיצוי הפוטנציאל שלנו. לא יפלא שיש מי שמרגישה שהרצון לבטא את השונות ואת הייחודיות שלה נמחק במידה מסוימת בשל המדים האחידים שהיא נדרשת ללבוש, והעמידה של הצוות החינוכי על כל פרט חריג ושונה.

 ישנן מורות רבות המודעות לקושי שיש בכך בעבור תלמידותיהן הצעירות, ולכן גם משתדלות להעלים עין מחריגות שאינן מתנגשות עם דרישות ההלכה. אך גם מורות שנתפסות לפרט חיצוני זה או אחר, לא תמיד מודעות לכך שהן מעבירות מסר סמוי לתלמידותיהן, המדגיש ומחשיב לעיתים באופן מוגזם, את מקומו של הביטוי החיצוני בחיינו, גם אם הוא נעשה בשפת הצניעות והכיסוי. ניתן ללמד על מורה כזו זכות, שכן, כל קישוט או עגיל באורך שונה, בולט יותר לעיניה דווקא על רקע ההופעה הזהה של התלמידות, ובהערתה אין משמעות של “לא צנוע”, אלא “בולט”, דווקא בהתחשב בנסיבות.

 הבוגר/ת הראוי/ה

 החינוך החרדי חרט על דגלו את הרצון להעמיד ‘בוגרים ראויים’ בדמות תלמידים ותלמידות עדינים בהופעתם, ביישנים בהליכותיהם, וכל הופעתם משדרת עדינות נפש ועוצמה שקטה. ערכים אלו הוא משתדל להקנות גם לבנותיו וגם לבניו, והם אלו שמעצבים את הדמות האנושית החרדית כפי שהיא מבקשת לעמוד ולהתנהל בעולם.

בן התורה החרדי איננו שופע גבריות במובנה המודרני, הוא מתחנך להיות ‘יושב אוהלים’ ונושא בכבוד את הכינוי ‘תולעת יעקב’. כפי שתולעת, עם כל רכותה ועדינותה, מכרסמת את הארז ומצליחה להפילו, כך גם כוחו של בן ישיבה הוא בפיו, בתפילה ובלימוד תורה, עובדה הנותנת את ביטויה גם בשפת הגוף שלו ובדרך שבה הוא מתחנך להתהלך בעולם. גם הבת החרדית מתחנכת ודמותה מתעצבת דווקא בשל עדינות הופעתה והליכותיה.

עדינות זו, כאשר היא מיושמת הלכה למעשה, זוכה להערכה רבה גם מחוץ למחוזות החרדיים, ולא היינו רוצים לוותר עליה כל כך בקלות.

אז נכון, את צודקת, לא עגיל כזה או אחר הוא המפקיע מבת את הזכות לשאת את נזר הצניעות על ראשה. יחד עם זאת אני לומדת ממכתבך כי הינך בחורה ביקורתית היודעת להתבונן בתוכה פנימה באותן משקפיים בהירות-עדשה שבה את מתבוננת על סביבותייך. עם יכולת מפליאה זו להתבוננות וריסון עצמי שהשתקפו בשאלתך, בטוחני  שתשכילי לבחור מתוך מגוון האפשרויות לביטוי אישי הקיימים כיום בעולמנו הססגוני, דווקא את אלו ההולמים ביותר, בסגנון ובמינון, את הדמות הנשית הראויה שאת מבקשת להיות, ולצמוח לאורה.

 מקווה שדברי התיישבו על ליבך והביאו מזור לסערת לבבך.  

ורדית

yvradv@gmail.com