שלום וברכה

אני שותף איתך לתחושת הזעזוע

גם אני מוצא את עצמי חושב, מה קורה לנו פה??

אינני מכיר את פרטי האירוע, ודברי אינם מכוונים כלפי אדם מסויים, אינני יכול ואינני רוצה לשפוט. זוהי שעה קשה עבור כל הצדדים, ההורים והרבנים.

אני מקווה שהם נתנו את המענים הנדרשים במידה והיה צורך בכך. עם זאת, אירוע כזה מחייב אותנו להתבונן פנימה, הוא אינו יכול לעבור מבלי שנקדיש מחשבה.

***

ישנם אירועים שמתרחשים בשוליים, חברתיים או נפשיים. שוליים חברתיים הם קבוצות של אנשים שאינם מצליחים/רוצים לעמוד בנורמות חברתיות.

שוליים נפשיים הם אלו אנשים שלא רוצים/מצליחים לתפקד ולעמוד בסטנדרטים נפשיים או התנהגותיים.

הם מוגדרים שוליים היות שהם לא מייצגים את הממוצע, את ההתנהגות של רוב האנשים.

אבל טעות היא לחשוב שהשוליים מתנהלים כיחידה עצמאית המנותקת מקבוצת הרוב.

ראש הישיבה היה אומר שהשוליים נמצא בזיקה עם המרכז. מרחב השוליים משפיע ומושפע מהמרכז…

הייתי קצין מבחן לנוער בהליכי מעצר, פגשתי אי-אלו אירועים פליליים, ועדיין, יש “ציפייה” שאירועים מסוג זה לא יזלגו לתוך בית המדרש

מראה בן תורה מובל בנחושתיים על עבירת אלימות, נתפס בעינינו כחריג וכמפתיע, כל פעם מחדש. משהו בנו מסרב להאמין.

אנחנו מזוהים עמוקות עם הארכיטיפ של “קרנות המזבח”, מקום שמבודד מאלימות, אקס-טריטוריה שבה אסור להניף ברזל “כי חרבך הנפת עליה ותחלליה”…

אין חדש תחת השמש, וכזה היה לעולמים, וכה סיפרו חכמינו:

מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו.

עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל שמעו הרי הוא אומר ‘כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך’ אנו על מי להביא עגלה ערופה, על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה

***

מצוות עגלה ערופה היא סמל של רגישות לחיי אדם ומאבק בכהות החושים. טבע העולם שאנשים מתרגלים גם לגרוע מכל. לשיגרה שיני ענק הטוחנות אל קירבה את המחריד שבמעשים.

אדם נמצא הרוג. לא נודע מי הכהו. ושוב ושוב. וכך, אט אט יכולה לחלחל אדישות כלפי שפיכות דמים. השוליים מחלחלים למרכז, והוא נע לאיטו אל עבר השוליים, כמו קרחון ההולך ונמוג

התורה מבקשת להיאבק בתהליך שחיקה-ערכית זה. מצוות עגלה ערופה מכוונת לשם: מהלך החיים נעצר. השופטים והזקנים מבית הדין הגדול שבירושלים יוצאים למקום האירוע.

נערך טקס רב רושם ולא קונבנציונאלי, לא מקריבים קרבן כרגיל, כביכול “משחזרים” הרג חסר תועלת, עגלה, זה מזעזע.

והמקום, מקום הפשע, נותר שמם לעד. אנדרטה של ריק לדראון עולם.

כוחה של מצוות עגלה הוא בחריגותה ונדירותה. ואולי זו אחת הסיבות ש”משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה”

הזעזוע שאת מתארת, העובדה שהנושא תופס אצלך מקום, היא רגש נכון ומתוקן. את אינך נכנעת בנקל לשיני השגרה

***

לעניין האחריות. את מציינת כי גם אם הדוקר אינו בריא בנפשו, הרי שחומרת העבירה אינה מאפשרת לתת מקום למצבו הנפשי הקשה (בהנחה שזה המצב).

את מציינת את האופי של הדקירה המלמד על ידע להרוג ואולי כוונה לפגוע.

שוב, אינני מכיר את פרטי המקרה ולכן השיח שלנו על בעיית אלימות באופן כללי. ללא ספק הנקודות שאת מעלה מעורות דאגה וזעזוע.

אדם שסובל ממצוקה או ממחלה נפשית, על פי הדין הוא אחראי למעשיו. ייתכן שתהייה לו אחריות מופחתת בגלל ירידה ביכולת הפעלת שיקול הדעת, אך עדיין יש לו אחריות על מעשיו. מחלת נפש איננה שיגעון.

לעומת זאת, אדם שאינו בר דעת, “שוטה”, מי שנמצא במצב פסיכוטי, המנותק מהמציאות, הרי הוא פטור מכל הדינים שבתורה, ומעשה שעשה נחשב למעשה בבלי יכולת בחירה

כאמור, לא נכון להישאב לתוך מקרה ספציפי, עלינו לחשוב על שורש הבעייה ובעיקר על האחריות שלנו לתקן ולשפר

***

במצוות עגלה ערופה אנחנו רואים שהאחריות שנוטלים הזקנים על עצמם היא רחבה מאוד.

הם רוחצים ידיהם ומבהירים שידם לא שפכו את הדם, גם לא בגרמא ובעקיפי-עקיפין.

על המילים “ידינו לא שפכו את הדם הזה”, אמרו חז”ל “וכי עלתה על ליבנו שזקני בית הדין שופכי דמים הם? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוייה”

זהו אירוע שנעשה בשוליים, אבל למרכז החברתי יש אחריות גם עליו, גם אחריות עקיפה ביותר

האירוע הזה, אף שהוא קיצוני וחריג, מציף סוגיות שונות, בניהן את הצורך במתן מענה מוקדם לאנשים הסובלים ממצוקות חברתיות או נפשיות.

יש מצבים בהם די במענה חינוכי, מצבים בהם נדרש מענה פסיכולוגי או פסיכוסוציאלי, ומצבים בהם נדרש מענה פסיכיאטרי או התערבות בסמכות החוק.

אני רוצה להדגיש את חשיבות העלאת ידע ומודעות למצבים פסיכוסוציאליים בקרב מסגרות הישיבתיות.

הרב וולבה כתב: “יש צורך דחוף בארגון קורסים לרבנים בפועל ולמחנכים, במטרה להפיץ ידע בסיסי על הסימפטומים של נוירוזה ופסיכוזה ודרכי הטיפול בהן בקווים כללים ע”מ שידעו להפנות חולים אל הרופא”

ישנן מחלות סוציאליות כמו אלימות, עבריינות וישנן מחלות נפשיות כמו דיכאון, פרנויה או אף מצבים אבדן שפיות שונים, וחשוב שראשי ישיבות, רמי”ם משגיחים מנהלים/משפיעים רוחניים ילמדו אותם ביסודיות

ירידת הדורות והשתנות הטבעים מחייבת היערכות מחודשת. מי שעושה “העתק הדבק” מהדור הקודם, הוא הרפורמטור הכי גדול, היות שההנהגה בדור הקודם נקבעה עבור מציאות שונה לחלוטין

היום המצב מצריך השתלמות מעמיקה ושיטתית בתחומים אלו, והדבר אכן נעשה במסגרות שונות ובעידוד גדולי התורה, ויש לחזק מגמה זו ולהעלות אותה על נס.

יש ישיבות שעושות זאת בהסתרה, כביכול עליהן להתבייש בכך שהן נוהגות באחריות ובמוסריות כלפי הבחורים שהופקדו בידיהם.

נאמר בחז”ל שנעץ חזיר טלפיו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ת”ק פרסה על ת”ק פרסה, “באותה שעה אמרו ארור אשר ילמד בנו חכמה יוונית”. זכורני שבנעורי מישהו שאל בישיבה, מדוע אמרו את “באותה שעה”?

אם סברו חכמים שיש לקבוע גדר בעניין, למה חיכו לשעת קלקול זאת?

אכן בשעה שיש קלקול, נפתח פתח לגדר ותיקון, הלבבות נפתחים לשינוי, בבחינת “פעל ה’ למענהו וגם רשע ליום רעה”, כלומר גם מעשה הקלקול יכול להיות גורם הדוחף לשיפור ותיקון וזהו חלק מהתיקון והתשובה

זו אינה רק אחריות של המנהיגים והעומדים בראש, זו נורמה חברתית ולכן מוטלת אחריות על הציבור כולו, על כל יחיד

הציפיה מאנשי חינוך להכיר יותר לעומק סוגיות נפשיות וחברתיות טומנת בחובה הכרה בכך שיש ציבור מגוון, שיש אנשים מסוגים שונים, וכן, לא כולם באותו מצב נפשי, וגם להם מגיע מענה

הִנְנִי מַעֲלֶה לָּהּ אֲרֻכָה וּמַרְפֵּא וּרְפָאתִים וְגִלֵּיתִי לָהֶם עֲתֶרֶת שָׁלוֹם וֶאֱמֶת

בברכה

חיים

haymdayan@gmail.com>