למחפשת השלמות,
למה “מחפשת השלמות”? כי זה בדיוק מה ששאלתך מבטאת: רצון עז לעשות את הדבר הנכון, לצד מבוכה לגבי הדרך להגיע ליעד. אין לי אלא להעריך הן את רצונך העמוק והכן, הן את ההבנה של הקושי והן את האומץ לכתוב את הדברים ולשאול. תבורכי!
את נוגעת בנקודה עדינה והמבוכה שלך מובן לגמרי. לא רק שהיא מובנת, אלא שהיא משותפת לכל בני האדם שפוגשים אותה לעיתים קרובות למדי. מצד אחד אנו מוקפים במסרים המציבים רף אישי גבוה לפיו כל אדם מסוגל להגיע לפסגה וגורמים לנו לחשוב שאם לא הגענו לשם הרי שאשמתנו היא ושאין הדבר נובע אלא מעצלות או ממידות רעות. מן הצד השני ברור לכל בר דעת שלא כל אחד מסוגל להגיע להשתלמות האישית המקסימלית. ישנם אמנם אנשים שבעזרת כוח רצון עז ובנחישות גדולה חיפו על נתוני פתיחה חלשים והגיעו רחוק, אבל בדרך כלל לא כל אדם יכול להגיע לכך. סבורני שאינני מחדש לך דבר בתובנה הזו מכיוון שאת עצמך מנסחת היטב את הדילמה ומשקפת את המצוקה בה את נמצאת.
בטרם אתייחס לעניין שטורד את שלוותך, ברצוני לומר משהו שעלול בתחילה אף להחריף את התיסכול שלך, ולהתייחס לתפיסה שקנתה לה שביתה אצל אנשים רבים בימינו, תפיסה המקדשת את הבינוניות ואשר איננה מצפה מאדם להאבק, להתאמץ, להשתדל, להתגבר על קשיים ולהתרומם מעל מגבלות. התרבות הדמוקרטית דוגלת בשוויון, עיקרון לפיו אין לו לאדם להתנשא על חבירו או לשלוט בו, אלא כל אדם הוא חופשי ו”חביב אדם שנברא בצלם”. עיקרון נפלא, אבל יש שלקחו אותו למקומות הלא נכונים, וסבורים שאם כל בני האדם שווים, הרי שגם אין ערך למקום אליו האדם מגיע. לא משנה אם הוא תלמיד חכם או עם הארץ, אם הוא מנתח לב או מטאטא רחובות, כולם שווים, ואם כולם שווים באותה מידה אז למה להתאמץ? הרי חתירה להשתלמות אישית והצבת יעדים גבוהים כרוכים במאמצים גדולים, אך אם אין יתרון להישגים וכולם שווים, אז למה שאדם לא יבחר בדרך הקלה? זו גישה הרסנית שמביאה צעירים לוותר על חלומות גדולים ומשאירה אותם קטנים ומתוסכלים.
האמת היא שיש מדרג בעולם וראוי לכל אדם לשאוף להגיע גבוה. אדם שעמל, ויתר על מנעמי העולם הזה, למד תורה בעיון, השריש בעצמו מידות טובות, השתלם באמונות ודעות והפך לתלמיד חכם אמיתי, אדם כזה ראוי להערכה ולהערצה יותר מאשר אדם שויתר לעצמו ולא מימש את הפוטנציאל שלו. הדברים נכונים לא רק לגבי לימוד תורה. גם צעיר שמשקיע את חייו ללמוד רפואה והופך לרופא מומחה שמציל חיי אדם ראוי להערכה רבה יותר מאשר חבירו לספסל הלימודים שהעדיף לכלות את זמנו מול המחשב ומנע מעצמו ומאחרים הרבה טובה. כך גם בחורה שמתגברת על יצרה, שלומדת ומשתלמת, אוהבת את הבריות ומקרבת אותם לתורה ראויה להערצה ולהערכה גדולה, יותר מאשר מי שהעדיפה את החיים הקלים. ברור שצריך לכבד כל אדם ולהעריך את מה שיש בו, אבל זה לא אומר שכל בני האדם ראויים להערכה במידה זהה.
כל אדם נולד עם סל של תכונות ושל יכולות בהן חנן אותו הקב”ה. לפעמים אולי נדמה לנו שטוב היה אילו הקב”ה היה מצרף לאדם בעת לידתו חוברת המפרטת את יכולותיו ואת ייעודו של הרך הנולד (כך אגב זה עובד אצל חרקים החיים בקבוצות בהן ישנם התמחויות. מעת יצירתו יודע החרק בדיוק מה תפקידו בקבוצה), אך הקב”ה בחכמתו לא ברא כך את העולם אלא ברא את האדם לא מושלם והותיר לו לחקור ולגלות בכוחות עצמו את מקומו בעולם. גם מה שיש באדם כבר בעת לידתו זקוק לליטוש ולהכוונה למקומות הנכונים, דבר הכרוך בעמל ובהשתלמות אישית. חז”ל מספרים על טורנוסרופוס ששאל את רבי עקיבא למה ישראל מלים את בניהם, הרי אילו הקב”ה היה רוצה אותם נימולים, היה בורא אותם נימולים לכתחילה. האם אין מעשי ידיו של הקב”ה נאים מספיק? מול שאלה זו של טורנוסרופוס השיב לו רבי עקיבא שדווקא מעשי ידי אדם נאים משל הקב”ה, ומצוות ניתנו לישראל על מנת לצרף אותם בהן. רבי עקיבא מבהיר שהקב”ה אמנם ברא את האדם, אך הותיר בידיו את הדרך להשלמת דמותו האישית והרוחנית. זו אולי תמצית עבודת האדם בעולם הזה.
אני חושש שעד כאן רק הקשיתי עלייך יותר, אך חשוב היה לי להבהיר את הנקודה הזו לפיה חובת האדם בעולמו להתאמץ ולהשתלם ולא לגלות רפיון והשלמה.
שאלת השאלות היא כיצד יכול אדם לדעת שהוא אכן עושה את הדבר הנכון. חיינו מלאים בצמתים, קטנים וגדולים, בהם אנו נדרשים להחלטה. האם בכל צומת כזה עלי להתפתל בייסורי מצפון שמא אינני מכוון גבוה מספיק? האם לאחר שאני בוחר בדרכי עלי לחשוד בעצמי תמיד שאולי הבחירה נעשתה מתוך עצלות גרידא? איך אני יכול לדעת אם הליכה בדרך הפחות תובענית נובעת מהכרה ריאלית ביכולותי או שמא מדובר בכניעה מבישה ליצר הרע?
אז קודם כל עלינו להבין את העובדה הפשוטה, המשמחת והמרגיעה, שהקב”ה ברא את האדם על מנת להיטיב לו, והוא איננו שמח לראות את האדם מתפתל ביסורי מצפון תמידיים ובחוסר בטחון בדרכו. רבים הם הצמתים בחיי האדם בהם הוא חייב לקבל החלטה. האם בטוח שהוא לעולם לא יטעה? אין אדם בעולם שלא טעה פה ושם, גם לא גדולי עולם. אדם חייב לשקול את דרכיו בעזרת הכלים בהם חנן אותו הקב”ה, ולהתנהל ביושר,בשיקול דעת וביראת שמיים, אך לאחר ששקל את דרכו והחליט, אל לו לשקוע בחיבוטי נפש מוגזמים בשאלה האם ההחלטה הייתה נכונה או לא. גישה כזו מרפה ידיים ומונעת לקבל החלטות ולפנות לכיוונים הנכונים. עדיף לטעות בעשרים אחוז מהצמתים האלה, אך להצליח בשמונים אחוז האחרים בשמחה ובביטחון, מאשר לא לקבל החלטות כלל או מאשר להתייסר בחפירות עומק חסרות תכלית. גם כאשר הוא יטעה, הוא יבחין בכך במוקדם או במאוחר וילמד מהכשלון שלו עצמו. זו הדרך בה רוצה הקב”ה שאדם ילך בה.
האם לשאוף גבוה? בוודאי! אך אם לאחר זמן את מעריכה ששאיפות אלה אינם עולים בקנה אחד עם מבנה האישיות שלך, עם הכשרונות שלך, לאחר שניסית והתאמצת במידה סבירה, הרי שהקב”ה מעביר לך מסר שאת לא הולכת בדרך הנכונה, והתעלמות מהמסר הזה יכולה אפילו לבטא כפיות טובה כלפיו. חפשי את נקודות החוזק שלך ושאלי את עצמך איך את יכולה לנצל אותן לטובתך ולטובת האנשים שסביבך. זה לא אומר שבאת לעולם רק כדי ליהנות, כפי שכתבת, אלא שאת ממלאת את תפקידך בעולם הזה, התפקיד החשוב ביותר שהקב”ה הטיל עלייך, לגלות את עצמך, להבין מי את ולמה את מסוגלת, ולעשות את זה הכי טוב שאפשר.
אלה העקרונות, ועדיין טוב גם שיהיה לך אדם שמכיר היטב אותך, את שאיפתייך ואת יכולותייך, אדם שאת בוטחת בשיקול דעתו ויודעת שאכפת לו ממך, אדם שיוכל לייעץ לך בנקודות מסויימות ולעזור לך להבין, לשפוט, לברר, ולדעת את הדרך תלכי בה ואת המעשה אשר תעשי.
אסיים בראיון שנערך לפני כמה שנים עם חנניה צ’ולק, אחד מאנשי החסד הגדולים בדורנו שהקים את ארגון “עזר מציון” ומנהל אותו כבר עשרות שנים:
“צ’ולק, שכל רצונו היה ללמוד תורה ולעסוק בחסד כדבר נלווה, הרגיש שהמוסד החדש שצומח תחת ידיו מוציא אותו מן הלימוד. הוא הלך לסטייפלר, הרב יעקב ישראל קנייבסקי, וביקש רשות לסגור את הארגון. הרב השיב לו: “אם היית שואל אותי אם לפתוח, זה משהו אחר. אבל אחרי שאתה כבר עוזר, במיוחד בתקופה שלנו, שכל-כך קשה לעם ישראל – כזה דבר לא סוגרים”. צ’ולק ציית לרבו והמשיך לפתח את ‘עזר מציון’, אך לאחר פטירתו הלך לשאול את הרב שך, בתקווה שהוא יתיר לו זאת. בתגובה ענה לו הרב שך: “אני אוהב לשמוע אותך כשאתה מדבר דברים ענייניים. אם אתה מדבר שטויות, תברח מכאן מהר…” הרב שך הבין היטב שאדם שהקב”ה חנן אותו באהבת אדם, ביכולת ארגונית ובהבנת צרכי הציבור, חייב לנצל את הכישורים הללו באופן מיטבי, ואם לא יעשה כך, הרי הוא מועל בתפקידו.
אני מאחל לך המון הצלחה, שתדעי למצוא את “הוראות ההפעלה” האישיות שלך ושאת וכל אלה שסביבך ייהנו מכך.
גרשון
gporush@cisco.com
דלג לתוכן
תגובה אחת
לא!!! לא כל אחד צריך להיות ר’ חיים קנייבסקי! כל אחד צריך למצות את יכולותיו! ומה שהוא יצא זה כבר רצון ה’!
חבר כנסת הרב גפני היה ראש כולל באופקים, והרב שך זצוק”ל הורה לו להיות חבר כנסת כדי לקדש שם שמים! וכן החזון איש אמר לרב לורנץ בתור בחור! להיות חבר כנסת!
למה? כי זהו תפקידם בעולם! וזה מה שה’ רוצה מהם!
היו גם אמוראים שעסקו במלאכתם. רבי יצחק הנפח וכד.
חזקי ואמצי! מהנקודה שאת נמצאת, את יכולה לעשות רצון ה’ ולעשות נחת רוח לבורא!
בהצלחה ?