לשואל היקר, שלום וברכה

נהניתי מאד מבקשת האמת הניכרת מתוך מכתבך.

סערת הנפש של בירור האמת היא דבר נפלא, שיכול להביא את האדם למחוזות הטובים ביותר, אשריך שחוננת באהבת האמת. ואפשר אף לומר על כך: “אשרי רבו שלמדו תורה” (גם אם הרב עצמו עדיין לא הבחין באמת שבוערת בך).

לפני שאשתדל לגעת בגוף השאלה, אתייחס על רגל אחת לשאלה החברתית שהעלית בדבריך. כאשר אנו מתבגרים, אנו נוכחים לראות כי כל חברה באשר היא, מגבילה אותנו בדברים רבים (חלקם לאחר זמן מתבררים כמוצדקים, חלקם פחות, וחלקם בכלל לא). אולם ההזדמנות שלנו בהתבגרותנו היא, להכיר בכל המעלות הרבות שרכשנו רק בזכות החברה, ולנסות כבוגרים למצוא בעצמינו את הדרך האישית שלנו לרכוש גם דברים טובים וחשובים שחסרו לנו.

לגוף שאלתך בדבר מחקר המקרא:

בקריאה ראשונה אכן נראה כי יש סתירות, אולם כאשר אנו קוראים היטב את כל החומש (והנ”ך), רואים כי הספר כולו, גם בכל פסוק ופסוק נכתב בסגנון שירי של “הנגדה”.

החוקרים שהמשיכו בעקביות את קו המחשבה האומר לחלק את הפרשיות בין הסתירות השונות שביניהם, הגיעו להכרח לחלק כמעט כל פרשה, ואפילו פסוקים, לשברי שברים ממש, עד לאבסורד שלא יעלה על הדעת. לא זו בלבד, אלא שבהמשך המחקר הוברר, כי ישנם שיטות והסתכלויות שונות ורבות מאד כיצד לאבחן את הסתירות של תכנים וסגנונות שונים, וממילא נוצרו אין ספור אסכולות של חלוקה, בכל פסוק ופרשה, שמאלצות אותנו לחזור להבנה הפשוטה יותר כי יש כאן פשוט סגנון של הקבלות, שצריך לעמוד עליו, כלומר לנסות ולהבין את הסגנון המיוחד של התנ”ך, שמטרתו היא להעביר מסר מורכב הנבנה מהקבלה והנגדה של ההסתכלויות השונות הקיימות בעולם כפי שהוא.

סגנונות כאלו קיימים בכתיבה השמית העתיקה, כפי שהראה בבהירות מ”ד קאסוטו. בשונה מהכתיבה המקובלת בד”כ אצלנו. ולאמיתו של דבר אלו הם המידות העתיקות שהתורה נדרשת בהם: “כלל ופרט” (המתחלקים לכמה מידות, כמו כלל ופרט וכלל, דבר שיצא מן הכלל, וריבוי מיעוט וריבוי, ועוד רבות כמו שהאריכו בברייתות). לסגנון “סתירות” אלו מקבילות רבות מאד במחקר, ואין כוונתי כאן להביא את כל המובאות המחקריות הארוכות, אלא רק לנסות לפתוח כיוון ללימוד ומחשבה.

ההבדל בין מה שנקרא “סתירות” או “הבדלים”, לבין מה שאני קורא “הנגדה” או “הקבלה” (ובלשון חז”ל כללים ופרטים וריבוי ומיעוט), הוא בתפיסה העולה מקריאת החומש כולו, המבחינה כי כולו בא בעקביות להראות נקודות מבט שונות במציאות ובנפש האדם, המתלכדות למערכת אחת עקבית, במהלך ההיסטוריה האלוקית.

למשל, מי שאינו מכיר את סגנונם של חז”ל, יאמר כי לא יתכן שאמורא אחד יאמר “עם הארץ מצוה לקרעו כדג”, ומאידך יסופר עליו שהקדים שלום לכל אדם ואמר “חביב אדם שנברא בצלם”. אולם אנו יודעים כי דווקא זהו סגנון ה”אגדה”. כי אכן מחד יש על העם הארץ ביקורת חריפה, ומאידך חשוב להתייחס למעלות הנמצאות באדם הפשוט. גם אצל כל אדם ישנם ניגודים ובחינות כאלו, מחד הוא יגדיר את מלחמת יוהכ”פ כניצחון, אולם בהקשר אחר הוא יגדיר זאת כמפלה, וכן רבות. מה שאצל חוקר הנעול על שיטתיות וסכמתיות ייקרא סתירה, ייקרא אצל האמורא בחינות שונות (בשפת הישיבות קוראים לכך “שני דינים”).

גם בפן הפשוט של המסר התנכ”י, ההבדל בין השקפת האלילות לבין המסר של התורה (שיסודו הוא המאבק באלילות). מתבטא בדיוק בנקודה זו. השקפת האלילות רואה בעולם ובאדם כוחות ותופעות שונות שאינם מתאחדים לתפיסת עולם מאוחדת ומורכבת. ולעומת זה מעמידה התורה ביסוד דבריה את ההבנה כי כל שלל הסתירות שאנו רואים בתמונת העולם, מתאחדים ליצירת פסיפס של תכנית אלוקית בבריאה ובהיסטוריה.

מכיוון שכך, ברור כי אכן גם בממד הפשט הפשוט אין אפשרות לכתוב את התנ”ך בכתיבה של פרוזה חד ממדית המתארת את הבריאה וההיסטוריה בהסבר אחד מתמשך. רק ההבנה כי אכן ישנם בעולם נקודות הסתכלות שונות, אולם הם מתאחדים למהלך המהווה חלק מן התכנית האלוקית בעולם, היא היא הפלטפורמה המאפשרת את המסר התורני כולו.

להבהרת הדברים, אנסה לגעת בקצרה בדוגמה הנפלאה שהבאת מפרקים א’ וב’ של בראשית.

אכן בפרשה זו הראה קאסוטו ברורות כי לפנינו סגנון מקובל של כלל ופרט. אבחנה זו מהווה יסוד למדרשי חז”ל רבים בפרשה זו, המבארים כי אכן המבט במושכל ראשון על הבריאה הוא כפי פרק א’, אולם מבט עמוק יותר מזהה בבריאה את התמונה העולה מפרק ב’. וכמובן שיש משמעות רבה לשניהם ואי אפשר לוותר על אחד מהם.

אולם אם נתבונן יותר על משמעותם של כלל ופרט אלו, ועל הסתירות שבהם, נראה כי ללא האבחנה היסודית שהתורה העמידה כאן כפתיחה לכל דבריה בהמשך, לא נוכל להבין את כל המשך התורה.

ההבדל היסודי של הבריאה בשם אלוקים מול הבריאה בשם הויה. מפנה אותנו לנושא של שמות ה’. נושא זה נראה לנו כשולי מאד. אנו מתעניינים בו רק כאשר אנו צריכים לדעת מה “לכוון” בקריאת שמע…

אולם אם נחדור לפשט המקורי של שפת התנ”ך ומושגיו. נבחין כי מערכת מושגים זו מהווה מושגי יסוד בתורה (רק לדוגמה: השאלה הראשונה שמשה רבינו שואל את ה’ בבשורת הגאולה היא “מה שמו”). אולי אפשר להגדיר כי המושג המרכזי בתנ”ך הוא המהלך בו משמעותו של שם הויה נהפכת ל”אלוקי ישראל” ולאחר מכן לאלוקי כל העולם (ה’ הוא האלוקים, והיה ה’ למלך על כל הארץ). המתח של הסיפור התנכ”י סובב והולך סביב נקודה זו.

מושגים אלו בנויים על ההכרה כי ההתגלות הפשוטה הניכרת בבריאה הפיזית משקפת מידה נמוכה הנקראת “אלוקים”, ורק בהתגלות עמוקה יותר ניתן להשיג את משמעות העולם בממד הגבוה המתבטא בשם המפורש שהוא שם הויה.

סתירה זו בין העולם כפי שהוא במהלכו הטבעי, לבין התגלות של ההנהגות הגבוהות, מהווה את היסוד לכל פשוטו של מקרא בתהליך ההיסטורי של האבות ויציאת מצרים והלאה. גם תפיסה זו מתבטאת רבות במדרשי חז”ל על הפסוקים הללו. וכמובן נמצאת לרוב במחקר.

תקצר כאן היריעה להראות בפרוטרוט כי פרשיות הבריאה השונות אכן בנויות כמערכת קוהרנטית של התפיסות הללו וכפי שהם משתקפות במהלך הסיפור המקראי. אולם עכ”פ הספרים שנכתבו על כך הראו כי אין כאן לא דרוש ולא פלפול, אלא האפשרות להיכנס לשפתו ומושגיו של המקרא, ושם אנו נוכחים במערכות אחידות ומורכבות, המסודרות להפליא בסגנון ההקבלה וההנגדה.

נמצא א”כ כי אם אין אנו רוצים לקרוע פסוקים לשברי שברים, עד כדי זרות שאין הדעת סובלת. נכון והגיוני לפענח את החוקיות התנכי”ת. ועל ידי כך להבין את המסר הרבגוני.

(ואגב, זהו בדיוק אחד הקשיים הגורם למיעוט העיסוק בפשוטו של התנ”ך, כי בלתי אפשרי לקרוא אותו במושגי ושפת החשיבה של היום, ויש קושי רב לאנשים להיכנס לעולם המושגים התנכ”י).

להשלמת היריעה הן בפרשיות הבריאה, והן בכל החומשים, כדאי לעיין בסדרת הספרים של הגר”ל מינצברג “תורה ודעת” ו”בן מלך” ובעיקר בהקדמה ל”בן מלך” על התורה. בבית מדרש זה עסקו בכך רבות, חלק מן הדברים נמצאים בין הכתבים שנדפסו. ואפשר גם לשמוע רבות בעל פה מתלמידי החכמים שבבית המדרש הנ”ל, וכמו”כ להתוודע שם לבתי מדרש נוספים רבים שעסקו וכתבו ספרות רבה על נושא זה (לדוגמא נוספת הרב סולובייציק ב”איש האמונה הבודד” ניתן לקרוא חלק כאן: http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/shana/bdiduto-4.htm).

בברכה היוצאת מן הלב, שתזכה לקיים בהידור “אמת קנה ואל תמכור”

אוריה