ערב טוב
אני מתנצל על האיחור בתשובתי
בכמה מילים קצרות הכנסת שאלה שמקיף עולם ומלואו, שאלה שגם מורכב לענות עליה בכמה מילים, את מתייחסת למורכבות בדעות שלכאורה הם מנוגדות, ובנושא הספציפי של ההנהגה בתחום ההיתר וההתייחסות החסידית לענין. הנושא רגיש וגם שונה מאדם לאדם, ולמרות המורכבות אני כן ינסה לכתוב ולברר קצת באופן כללי.
חשוב לי להבהיר שהנושא הרבה יותר רחב ומקיף ואיני מתיימר להציג שיטה וכדומה אך כן אני ינסה להביא טעימות מספרי חסידות כדי לשקף חלקים שהם רלוונטיים לשאלה. כמו כן ההתייחסות לחסידות כאן אינה מגזרית או קשור למנהגי קהילות אלא אך ורק לתוכן הקשור למבט החסידי בספרי חסידות.
אלו ואלו דברי אלוקים חיים – דיעות מנוגדות
בתור הקדמה וקשור למה ששאלת על הצדדים השונים ואולי גם שנראים כסותרים בנושא זה חשוב להבין שאנחנו מוצאים רבות בדברי חז”ל היבטים רבים לאותו דבר ולפעמים הם גם נראים כאילו הם מנוגדים, ובאמת שניהם אמת ובלשון חז”ל “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”, כלומר גם כשאנחנו רואים מחלוקת הלכתית יש מקום לשני הצדדים על פי תורה ואלו אלו דברי אלוקים חיים, אך יש דעה שהיא עיקרית ולכן הוכרע על פי הלכה כפי דעה זו. בקשר לשאלה שהעלית כפי שנראה בהמשך אינו בתחום שנפסק בשולחן ערוך שאסור אלא דווקא בחלקים של היתר ולכן נשארים שני הצדדים כהנהגה למעשה וכל התייחסות של רבותינו (וזה אינו קשור לחוג כזה או אחר) הינו אמת ונותן מבט על הדרך בעבודת ה’ משני הצדדים.
בענין זה אוסיף ממה שכתב אחד מגדולי החסידות ר’ צבי אלימלך מדינוב בעל בני יששכר (ממשפחתו של ר’ אלימלך מליזנסק שהזכרת), להסביר את דברי הגמרא במסכת תענית (לא עמוד א’) “אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן וכל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר (ישעיהו כה, ט) ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה’ קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו”.
וזה לשונו בספרו “דרך פיקודיך”: והנה כל אחד מהצדיקים יראה כך באצבעו, הגם שהיו דרכיהם הפכים, עם כל זה כולם כאחד טובים. ועל פי זה אמרתי שזה הכוונה שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול (דייקא) להצדיקים, רצה לומר כדרך המחול שהוא סביב סביב כמחוג סביב המרכז הוא הנקודה הפנימית, והנה נקודת המרכז הגם שמנקודה זו יוצאים הנקודות סביב סביב במחוגה זה לצד זה וזה לצד אחר, עם כל זה כולם יונקים מנקודת המרכז וכולם שבים במרוצתם למרכז כי ממנו יצאו ואליו ישובו.
וזהו שאמרו ‘עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים’ היינו סביב סביב זה לצד זה וזה לצד זה, ואף על פי כן כל אחד מראה באצבעו (כנ”ל) אשר הילוכו בקדש הוא לתכלית הפנימי, ואומר לחבירו ראה נא כי הנה אלקינו זה שהשגתי בדרכי והילוכי והיה זה כוונתי לתכלית הזה ויגעתי ומצאתי, זה מה שנראה לי. עד כאן לשונו של בעל בני יששכר זי”ע.
אנחנו רואים כאן שגם כשאנחנו רואים כמה צדדים גם אם נראים לנו שהם מנוגדים כמו המחול שתמיד יש אחש נגדך מהצד השני הרי שכולם יוצאים ממקום טהור ומכוונים לנקודה המרכזית שהיא באמצע לעבודת השם, “הנה אלוקינו זה”.
קדש עצמך במותר לך – דבר היתר
ועכשיו לעצם השאלה, ברור לחלוטין שזו אינה סוגיה שמתחילה מתורת החסידות, נושאים אלו מדוברים כבר בחז”ל והראשונים דנו בזה רבות ועוד הרבה לפני תורת החסידות.
“קדושים תהיו” זו פסוק בתורה. ובמקום יש את פירושו המפורסם של הרמב”ן על הפסוק וזה לשונו: והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף וכו’ ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.
לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי וצווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות ימעט וכו’ אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו, ויקדש עצמו מן היין במיעוטו כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה (בראשית ט כא) בנח ובלוט, וכן יפריש עצמו מן הטומאה אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה כמו שהזכירו (חגיגה יח) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן, וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס כענין שהזכיר הכתוב (ישעיהו ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו באלו ובכיוצא בהן.
באה המצוה הזאת הכללית, אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב, כי אף על פי שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים, וזה דרך התורה לפרוט ולכלול בכיוצא בזה כי אחרי אזהרת פרטי הדינין בכל משא ומתן שבין בני אדם לא תגנוב ולא תגזול ולא תונו ושאר האזהרות, אמר בכלל ועשית הישר והטוב) שיכניס בעשה היושר וההשויה וכל לפנים משורת הדין לרצון חבריו, כאשר אפרש (שם) בהגיעי למקומו ברצון הקדוש ברוך הוא. עד כאן לשון הרמב”ן.
אם נסכם את דברי הרמב”ן יש מה שאסור וזה אסור וזו מה שהתורה דיברה עד כאן , אבל לא זאת המטרה אלא העיקר “קדש עצמך במותר לך”, כלומר מה שמותר לך אינו אומר שזהו, הותר הרסן והכל מותר, כאן מתחיל העבודת השם שלך, של קדושה.
בנוסף יש עוד בתורה דיני נדרים שאוסר על עצמו דבר המותר לו וכן נזיר שאוסר על עצמו יין והרמב”ן הזכיר את זה, וכבר באותה פרשה, התורה מתייחסת למורכבות של הפרישות, למניעים של הנזיר שיכול להיות אצל אחד ענין של קדושה “לה'” ואצל השני חטא “אשר חטא על נפשו” ולפעמים אצל אותו אדם שתי הבחינות. כלומר: מצד אחד נזירות הינו ענין של פרישות וקדושה ומצד שני ענין של חטא, עד שהגמרא מספרת על שמעון הצדיק שהיה כהן גדול במשך ארבעים שנה ולמעט נזיר אחד לא אכל מקרבנותיהם של הנזירים וכפי שמבואר שם הסיפור בארוכה, איך שרק אצל אותו נזיר הוא ראה שהפרישות הוא לשם שמים.
סוגיה זו כולל המורכבות והצדדים לכאן ולכאן מובא ברמב”ם הלכות דיעות וכן בשולחן ערוך הלכות נדרים ובכלל הרבה עסקו בנושא זה. הבאתי את כל זה להסביר שבשורש הדיון אין כאן ענין של חסידות דווקא. אך כדי להבין יותר את הדיוק והחיבור שבקשת, מה כן הקשר לחסידות, חשוב שנחזור רגע לשורש ונבין מה כן החסידות דרשה.
בכל דרכיך דעהו – משמעות לכל פרט
הבעל שם טוב שהגיח לעולם באחת מהתקופות הקשות של עם ישראל בגולה לא הגיע לחדש דברים אלא להאיר זוויות ביהדות ולהכניס חיות בקיום המצוות בדרכו הייחודית ובשימת לב דווקא לעומק ולמשמעות של התורה והמצוות ובדגש על חיבור ודביקות לבורא אשר “קדשנו במצוותיו”, אותנו על ידי מצוותיו שלו. אשר “נתן לנו את תורתו”, לנו את תורתו שלו. כלומר העיקר של התורה והמצוות זה איך שמבטאים את החיבור שלנו עם הקדוש ברוך הוא.
ולא רק בתורה ומצוות. גישתו של הבעל שם טוב הוא, שאין כלל חלל ריק, אין מעשה הכי קטן אצל כל יהודי ויהודי שזה לא משמעותי, ולכן יש חשיבות ומשמעות בכל פרט בחיים שלנו, אין חלקים שאנחנו אומרים שזה חול, סתם, ללא מטרה, יש כאן סדר של דברים וכל פעולה גם צעד במשחק שחמט שיהודי עושה והוא מכוון לקדושה הרי זה משנה את העולם, וחס ושלום ההיפך, שכל פעולה שאינה בכיוון הזה יכול להרחיק את האדם מן הקדושה.
לכן הבעל שם טוב מדגיש את אחת הסעיפים בשולחן ערוך כמורה דרך בכיוון: (אורח חיים סימן רל”א) וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב: “בכל דרכיך דעהו”, ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמיים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו. (חז”ל (ברכות סג.) אומרים על פסוק זה: “איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה – בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך”).
הבעל שם טוב שם דגש רב על סימן זה בשולחן ערוך, על ה”בכל דרכיך” – עבודת השם בכל פרט ופרט ובכל שטחי החיים, ועל “דעהו” – החיבור שלך, הכוונה שלך, כחלק מרכזי ומוביל בעבודת ה’, כדרך להתקרבות ודביקות לה’. הוא ראה בכל אדם ואדם כיכול לשנות מציאות גם בעולמות העליונים (כדוגמת הסיפור המפורסם עם החצוצרה בראש השנה), בכל פרט ופרט כחלק משמעותי בבריאה, הוא דיבר על המשמעות לכל אדם באשר הוא ולאו דווקא התלמיד חכם שעטוף בטליתו בבית המדרש אלא גם האדם הפשוט והמעשה הפשוט שיש בו מן החיפוש וההתקרבות.
לכן מצד אחד הבעל שם טוב שלל את כל עניני הפרישות והסיגופים שהיו נפוץ עד אז, שהם חלק מהעיסוק בשלילי וברע שלא מביא את האדם להתקרב ולהתחבר, וכן החומרות והתוספות שבאות לטפח את הישות של האדם שגם מונע מהאדם להתבטל לה’ ולהתחבר אליו.
אך מצד שני דווקא מתוך הגישה של “בכל דרכיך דעהו” הרי הוא שם דגש על העיסוק והמשמעות בעבודת ה’ בכל פרט ופרט, כמו כן בלימוד התורה ותפילה וכן בשאר מצוות, על כל כוונה כמה היא יותר אמיתית, כמה היא יותר מכוונת להתקרב ולא מלומדה או שלא לשמה. כלומר לפני שאני חושב על הפרישות מהדבר אני קודם צריך לשאול את עצמי, איך אני מתקרב על ידי הדבר הזה, האם יש לו תפקיד בעבודת השם או רק על ידי שאני יפרוש ממנו זו העבודת השם (שלפעמים זה באמת רק זה).
תורת החסידות – מצווה, היתר ואיסור
כדי להעמיק קצת במה ששאלת לגבי ההתנהגות בדברים המותרים, רבות עוסקים בזה בספרי חסידות, גם הנועם אלימלך שהבאת ובעוד ספרים. אך כדי להבין יותר, ראוי להביא את דבריו של בעל התניא שעושה סדר בענין ולוקח את כל מה שהאדם צורך, עושה ומתעסק בעולם הזה ומחלקם לשלוש דרגות: א. תורה ומצוות – קדושה. ב. היתר – קליפת נוגה. ג. איסור – ג’ קליפות הטמאות.
נתבונן רגע בדבריו של בעל התניא:
ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה, וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה. וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני העולם הזה שאין בהם צד איסור, לא שרש ולא ענף משס”ה מצוות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן, רק שאינן לשם שמים, אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו, ואפילו הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש, אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה’ בגופו, והכל כאשר לכל נשפע ונמשך ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא, שהיא קליפה רביעית הנקראת “קליפת נוגה”, שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה, רובו ככולו רע, רק מעט טוב מעורב בתוכה. והיא בחינה ממוצעת בין שלוש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחינת ומדרגת הקדושה. ולכן, פעמים שהיא נכללת בשלוש קליפות הטמאות. ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחינת ומדרגת הקדושה, דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה. כגון דרך משל האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה’ ולתורתו, או בשביל כדי לקיים מצות עונג שבת ויום טוב. אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה’ כעולה וכקרבן. וכן, האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה’ ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה, וכמו שעשה רבא לתלמידיו, שאמר לפניהם מילתא דבדיחותא תחלה ובדחי רבנן.
במאכלות אסורות, שלכך נקראים בשם “איסור”, מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים, לעבוד ה’ בכח אכילה ההיא, וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא, אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר, מפני איסורה בידי הסטרא אחרא משלוש קליפות הטמאות. ואפילו הוא איסור דרבנן, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו’, עד כאן לשונו
אם נסכם את דבריו של בעל התניא, הוא מסביר שיש דברים שהם “קדושה”, כשהאדם לומד תורה, מקיים מצות תפילין, לולב וכדומה הוא מתעסק בקדושה ומקיים מצוה, כמובן שגם כאן יש גם עוד ועוד להעמיק בכוונה או בהידור מצוה ואז יש למצווה יותר משמעות יותר חיות אבל אלו כבר דרגות בקדושה. מנגד יש “איסור” דהיינו כל הדברים האסורים על פי תורה, אסור מלשון אסיר שנאסר בידי הסטרא אחרא ולכן אינה מכוון לקדושה.
ויש את החלק של האמצע שזו “היתר” שזה תלוי בכוונותיו של האדם – אכילה עם כוונה ומטרה שיהיה לו מזה כוח לעבוד את ה’, בדיחה לפני הלימוד כדי לפתוח את הראש קצת. מעשיו של האדם – גם אם לא כיוון אבל בכוח זה עבד את ה’. או בזמן – אכילה בשבת ויום טוב שעצם האכילה הרי הזו מצוה.
כלומר דבר ראשון צריך להיות הפרישות ממה שאסור והחובה במה שאנחנו חייבים. לאחר מכן אנחנו צריך לעבוד ולתת גם לדבר המותר ערך ומשמעות, לראות שהדבר המותר שנראה לנו כענין סתמי וחולין, יקבל משמעות עמוקה וחיבור לעולמינו הרוחני. ההתעסקות בשטח המותר אינה ענין לחפש סיגופים ותעניות, להתעסק עם השלילי אלא למקד אותנו למשמעות האלוקית שיש בדבר הזה עצמו. כמו ששאלו פעם את רבי מנחם-מענדל מוורקי: מהו חסיד? וענה: “חסיד הוא מי שיודע לצום – תוך כדי אכילה, להתבודד – כשהוא בין אנשים, ולערוך גלגול שלג – במיטה חמה ונקייה”.
איפה אני נמצא בסיפור
ומכאן לשאלתך, התורה ציוותה אותנו לקיים מצוותיו ויש כללים הלכתיים ברורים בענין, מעבר לזה זה מאוד מורכב וייחודי לכל אחד, להבין איפה אני? מי אני? מה המצב הרוחני שלי באמת? מה יותר מקרב אותו לה’? ועיקר העיסוק בעבודת השם צריך להיות בלהוסיף עוד כוונה בתפילה, עוד עומק בתורה, עוד חיות במצוה. וכן בחלק ההיתר, לחפש ולהתמקד איך זה מביא אותי ללמוד יותר טוב, לקיים את המצוות יותר טוב, לחזק את הזוגיות שלי יותר טוב, לבנות בית חם, בריא ויציב, לחנך ולאהוב את הילדים שלי יותר טוב.
רבי אברהם יהושע העשיל מאפטא מתלמידיו של ר’ אלימלך מליזנסק מדבר על ענין החיפוש להתעסק במדרגות גבוהות ממה שהאדם שייך וזה לשונו בספרו “אוהב ישראל”: ויקרא אל משה, ופי’ רש”י לכל קריאות ולכל דברות וצווים קדמה קריאה לשון כו’. דע שבא רש”י ז”ל כאן ללמדנו כלל גדול בתורה והיינו כמו שמשה לא היה נגש לדבר עם השכינה עד שקדמו קריאה. כמו כן צריך האדם הרוצה לעלות אל ה’ ממדריגה למדריגה בכל מדריגה צריך הוא שיקדימו קריאה מן השמים וליתן לו אותו המדריגה. כי העבדות האמיתית להשי”ת הוא דוקא מי שעובד את השם יתברך ואינו רוצה באמת שום מדריגה עד שקוראין לו וכופין אותו מן השמים על זה כי הוא צורך העולם. והנה בעינינו ראינו רבים מן החסידים שנעשו משוגעים חס ושלום או בעלי מרה שחורה ומאין נמצא הדבר הזה. אם מן התורה חס ושלום אדרבה התורה עוד משמחת את הלב. ולסיבה זו אסרו חז”ל לימוד התורה בתשעה באב ולאבל. אם מן המצות הלא פקודי ה’ ישרים משמחי לב. אבל הענין הוא כי האנשים ההם הם הרוצים לעלות אל ה’. והסולם נעלמה מעיניהם כי אינם עובדים את השם יתברך בהדרגה ותופסים דבר שאין שייך להם בלי שום קריאה ורשות מן השמים וגם יש אנשים שעיקר עבדות שלהם להשם יתברך הוא כדי להיות בעל מדריגה ועל זה נאמר לא תעלה במעלות על מזבחי היינו כדי להיות בעל מעלה ומדריגה. כי תגלה ערותך עליו. כמו שאנו רואין שחס ושלום נעשו בעלי מרה שחורה ולא כן דרך האנשים השלמים שהם עבדים מרוצים להשם יתברך ואינם רוצים באמת שום מדריגה. ומה שאנו רואים שיש להם מדריגות גדולות הכל הוא על ידי כפיי’ מן השמים לצורך העולם ויזהר האדם בזה. ואל יהרסו לעלות אל ה’ כי הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם. עד כאן לשונו.
חומרות ודרכו של היצר
יש מושג של אתכפיא וחומרות, אך כאן צריך מאוד לדייק האם זה לא בא על חשבון מישהו אחר או משהו אחר? האם זה לא חומרא שיביא אותי בסוף לידי קולא? האם זה לא כדי שארגיש יותר טוב את עצמי ועם עצמי? בגדול, האם ההתעסקות בחיפוש אחר חומרא או הימנעות בענין נובעת רחמנא ליצלן דווקא ממקום של היפך הקדושה? וזה צריך בירור מאוד גדול בין האדם לעצמו וביותר בין אדם לקונו.
הבני יששכר שהזכרנו למעלה מביא בספרו “אגרא דכלה” להסביר את דרכו של היצר בענין זה, וזה לשונו: “או יאמר, ויקח קרח בן יצהר וכו’ בני ראובן. יש לפרש ענין הלקיחה הוא, דהנה היצר הרע זה דרכו כל היום לפתות האדם לעשות עבירות באומרו שזה מצוה, והמשכיל יתבונן על זה שהוא מתרמית היצר ותחבולותיו, והנה המחלוקת הזה היה כפי הנראה למצוה, שהיה מתאווה קרח ועדתו לעבוד עבודת כהונה בקרבנות, והנה הסימן על זה אם הוא באמת מצוה או אם הוא מתרמית היצר הוא כשיבחין האדם בעצמו, אם גדלה תשוקתו כל כך לשאר המצות גם כן לאותן העניינים שהם בודאי מצוה כגון ציצית ותפילין ותורה, אזי הוא טוב, אך אם רואה שאינו משתוקק כל כך לשאר המצות, יבין לאשורו שהתשוקה הזאת שמדמה בדעתו לאותו ענין הנרצה לו למצוה הוא מפיתוי היצר להפילו במכמורת, ותחתיה תעמוד הבהרת, כך קבלנו, וכשיבחין האדם זה באמת, האמת אהוב יותר ויתרחק (אפילו) מהמצוה שנדמית בדעתו, כיון שמבין באמת שהוא לשם איזה פניה.
לסיום אביא שני סיפורים שבאים להמחיש את הדילמה ועצה להתמודד שכתב אחד מגדולי החסידות בדורות הראשונים, רבי משולם מזבאריז בספרו “יושר דברי אמת”, וכך הוא מביא בספרו מרבו: “עוד סיפר, שפעם אחת היה לו תשוקה גדולה להתענות תענית יחיד, ואף שהיה לו חלישות כח מאד, עם כל זה נכסוף לזה עד מאד, והגביל לעצמו זמן יום אחד שבאותו יום יתענה, ומשעה זו ואילך, היינו משעה זו שהגביל לעצמו עד יום התענית עצמו, היה בוער בקרבו אש התשוקה לשיגיע לאותו יום התענית, אז אמר עתה ידעתי מעשה יצר, דהרי ידעתי שבזמן שאני בבריאות גופי חזק ובהגיע עת התענית צבור שאז הוא מצד החיוב, עם כל זה לא בוער בקרבי תשוקה כזה, על כרחך אין זה אלא מעשה היצר כדי להחליש את גופי, וכתיב ‘ונשמרתם מאד לנפשותיכם’ על כן לא התענה, ואמר שביום התענית צבור עצמו צריכין סייעתא דשמיא מאד שיהיה שלם ונקי מכעס וכדומה, לבל יצטרך עוד להשיב תענית לתעניתו, ודי לצאת ידי חובתו בתענית צבור ולא התענה”.
ובהמשך בספרו כתב גם סימן לזה: פעם אחת בא בלבי חשק גדול שאתפלל מנחה בטלית ותפילין, ואתה ידעת שאיני חופז ומהיר במעשים עד אשר אבחון אותו בשבע חקירות ובדיקות, אולי מתגבר היצר בזה ליקח בזה חלק בראש, והמתנתי כמה זמן ביישוב דעתי בזה, עד אשר נדמה לי כי חף אנכי מכל שום פניה בזה, והכנתי את עצמי ללבוש התפילין, וכאשר רציתי לקחת התפילין ללבשם, התחיל לבי לבעור בחשקות גדול יותר מהחשק ללבוש התפילין בבוקר לתפילת שחרית, תיכף שמטתי ידי ולא לקחתים, אמרתי בודאי דברים בגו כי זה דבר שאינו, לתפילין בשחרית צריך להיות החשק יותר מלתפילת מנחה, ובודאי התגנב היצר בזה”.
ייתן ה’ ונוכל לעשות את מה שצריך כמו שצריך, שנכיר את עצמינו טוב, שנשקיע במשהו שאנחנו יכולים,
שנזכה להאיר לנו את התורה והמצוות, להוסיף עומק ומשמעות, חיות ושמחה בכל מה שאנחנו עושים.
שמעון
7636278@gmail.com
דלג לתוכן
3 תגובות
תשובה יפה, אבל יש לי עניין אחד לא ברור- למה חסידים משקיעים הרבה אנרגיה בפרישות מהאישה,
אבל בהנאות אחרות כמו שתיה ואכילה הם לא ממעטים בכלל ולהפך- זה חלק חשוב מהשיטה החסידית?
0אולי אני טועה אבל ככה הדברים נראים לי)
כמו שכתבתי חלק משמעותי בדרך הבעל שם טוב היה דווקא לקחת את דברים שנראה לנו חול ולקדש אותם, אז גם החלק של אכילה ושתיה אם זה בשבת ויום טוב או להוסיף כוח בעבודת השם כמו שהוזכר מהתניא.
בנוסף גם שמו דגש על ענינו של דיבוק חברים ואהבת ישראל, וגדולה מלוגמא שמקרבת את הלבבות כדברי חז”ל, וכן לשבת יחד בדברי תורה, שירות ותשבחות, ובכלל, כל מושג הטישים, זיצים, שבת אחים והתוועדויות שדווקא בישיבה של חברים עם אוכל ושתיה, דיבור בין חברים וקבלות טובות שמתקבלות, עד שבקרב חסידים מקובלת האימרה כי “התוועדות חסידית יכולה לפעול, אף מה שאין ביכולתו של המלאך מיכאל לפעול”.
(יש לנושא עוד משמעויות כמו טיש של אדמו”ר וענין סעודתו של צדיק ואין כאן המקום)
בנוגע למה שהגבת בקשר לחסידים שנוהגים כך.
א. כמו שהובהר בתחילתו, התשובה אינה מגזרית אלא מתייחסת לספרי חסידות. קהילות מסויימות שידוע שדוגלים בכיוון זה אני מאמין שיש להם הסבר לדרכם.
ב. בניגוד לשתיה ואכילה שזה לעין כל, בענין זה שעיקרו בצניעות הרי אין יכולת מידע כדי להבין מה קורה בחדרי חדרים, מובן שאין אפשרות להתייחס לענין.
חיפשתי את המקור לדבריה של הגברת השואלת בתוך הצעטיל קטן ולא מצאתי. כנראה הגברת לא הבינה נכון מתוך רקע והנהגות של פרישות שכתובות במקומות אחרים ואצל צדיקים אחרים, אבל אל לה לתלות זאת בכתוב בצעטיל קטן.