שלום לך שואלת יקרה ופיקחית!
שאלת חכם חצי תשובה, אומרים חכמינו.
רואים מדברייך שממש מרגיש לך מה הדבר הנכון לעשות – לשים גבולות, לא לאפשר לפגוע בך, לא לאפשר למישהו לזלזל או לפגוע בך. כשמדברים על מידות טובות וחסד ואולי גם מוסיפים לזה כניעה של אישה לבעלה, משהו באינסטינקטים הבריאים שלך מתעורר ושואל מה הגבולות, מה נכון ומה לא נכון, ואיפה מסתיים החסד ומתחיל הדיכוי.
אז כמו שאמרתי, שאלת חכם חצי תשובה :) הבאת את אסתר המלכה ואחשוורוש בשביל להדגים איך נראית מערכת יחסים לא טובה, מערכת יחסים של בעל רודני שרואה בנשים כלי לרצונותיו וגחמותיו. רק לחשוב על כל הבתולות שהוא הזמין וניסה והחליט שלא מתאים לו איתן…
אז לאסתר יש במגילה משהו שבאופן נורמלי לא קורה: מערכת יחסים עם שני בעלים. מערכת יחסים שמאפשרת לנו לראות הקבלה מעניינת.
בעל אחד זה בעל נעוריה, מרדכי, והבעל השני הוא זה שכפה את עצמו עליה בעל כרחה, אחשוורוש.
תראי איך היא מתנהגת עם כל אחד מהם באופן שונה לחלוטין, כל אחד ומה שהגיע לו על פי מעשיו.
מצד אחד, את מאמר מרדכי אסתר עושה גם כשהיא כבר לא בביתו, ואם לא מתחשק לה היא ממש יכולה להתחמק ממנו.
מצד שני, את מערכת היחסים שלה עם אחשוורוש היא לגמרי מנהלת כפי הבנתה, לא מצייתת לפקודות מפורשות שלו (אין אסתר מגדת את מולדתה ואת עמה), עושה מה שצריך כדי להלחיץ אותו בשעת הצורך (למשל להזמין את המן למשתה הפרטי של שניהם), ולנסות לגרום לו להגיע לתוצאה שהיא רוצה בדרך המתאימה לה.
איזה ספר מוסר אסתר למדה לפני שהיא החליטה להתנהג באופן שונה עם אחשוורוש, ובאופן שונה עם מרדכי? טוב, אנשים שזכו לרוח הקודש לא צריכים ספרים בשביל לדעת איך להתנהג.
אבל את יודעת מה, גם אנשים שלא זכו לרוח הקודש לא חייבים תמיד ספרים ומקורות בשביל לדעת איך להתנהג. ‘בפיך ובלבבך לעשותו’. יש לנו קול פנימי שהוא שליח ההשגחה, ויש לנו את מלוא היכולת, הזכות והחובה להקשיב לו.
בעל ממוצע הוא לא אחשוורוש וגם לא מרדכי. לפעמים הוא צודק לפעמים הוא טועה. כדאי לכבד אותו, כדאי לפעמים לוותר לו, כדאי לא למחוק את עצמנו במערכת היחסים איתו – ואין לנו מד מצב מדויק בשביל לדעת בדיוק-בדיוק-בדיוק כמה מה ומתי. בשביל זה קיבלנו חכמת נשים…
לגבי דברי הרמב”ם, חשוב לדעת שתורת ישראל, בניגוד לחכמת אחרים, החידוש והייחודיות שבה שהיא חכמה חיה, נושמת. יש לנו חכמי ישראל בכל דור ודור שמלמדים אותנו מה נכון ומה לא נכון לפי נתוני הדור הזה.
הרמב”ם גם אומר לגברים להיות נדיבים עם נשותיהם, ולאפשר להן לצאת מהבית פעם בחודש לבקר את משפחתה או ידידותיה, ולא לכלוא אותה בבית.
ההבדל הוא כמובן הדרכה המתאימה לזמנה.
בתקופת הרמב”ם ובאזור בו הוא חי היה צריך לאפשר לאישה לצאת פעם בחודש לרחובה של עיר כדי שהיא תרגיש מספיק בנוח, עם מספיק ‘אויר’. את שאר זמנה היא בילתה בחצר המשותפת למספר משפחות, מן הסתם קרובי משפחה מצד בעלה.
בימינו שלנו, בעל שיאפשר לאשתו לצאת מהבית רק פעם בחודש הוא בעל מתעלל שצריך לברוח ממנו ויפה שעה אחת קודם.
גם בנושא הכבוד של אישה לבעלה לא נראה לי שזה יהיה נכון ללמוד מילה במילה את הנחיותיו של הרמב”ם, גם הן מתאימות לזמנו ולמקומו. עקרון הכבוד חי וקיים, היישום שלו השתנה לאורך הדורות.
איך צריכים להראות חיי נישואים בימינו? את יכולה ללמוד מספריו של הרב עזריאל טאובר, מהספר ‘שניים שהם אחד’ של הרב ירמיהו ותהילה אברמוב, מהדרכותיו של הרב וולבה לחתנים, וחוץ מכל הספרים להשתמש באינטואיציה הבריאה שלך.
אם הבעל לא מקיים את חלקו באופן הדדי, על כל אישה להשתמש בבינתה היתרה, ולזהות את החלקים ה’אחשוורושיים’ ולדעת להגביל אותם. כי לכל אדם יש נקודות חולשה, ואין שום מצווה להעצים אותן ולתת להן לגדול ולהשתלט. בדיוק כמו שלמדת מאסתר.
אני מבינה משאלתך שאת נתקלת בשאלה הזו בזירות נוספות בחייך. זה לא רק שאלה עתידית על חייך, זו גם שאלה מציאותית על החויות שלך היום, ואולי גם הדגמים של הנישואים שאת רואה סביבך במשפחתך.
את בטח יודעת שבעל “אורחות צדיקים” מסביר את המושג ‘מידות’ מלשון מדידה. אין שום מידה שהיא תמיד טובה או תמיד רעה. הכל עניין של מינונים.
אז גם חסד, ותרנות, וכל שאר המידות הטובות – הן עניין של מינונים.
הזכרת את הגישה שאומרת לראות באדם שמתנהג אלינו בצורה לא הולמת כשליח של ה’, ומה שקרה היה צריך לקרות. בואי נזכור שה’ נתן לנו בחירה, ויכולת השפעה על חיינו. אולי הוא שליח של ה’ לעורר אותנו וללמד אותנו להגן על עצמנו? גם זאת אופציה. אי אפשר לתת פרשנות חד-צדדית לדברים. תמיד יכולה להיות שה’ התכוון שנלמד מסר אחר בכלל…
לגישה שהצעת בסוף דברייך, לראות באדם השני מקל ביד ה’, יש מקור עיקרי אחד בתנ”ך, אצל דוד המלך. למיטב זכרוני, כל מי שמדבר על הגישה הזו מצטט את המקור הזה.
מדובר על דוד המלך, בברחו מפני אבשלום. שמעי בן גרא יצא לקראתו באותו הזמן וקילל אותו. בני צרויה הנלווים למלך רוצים לנקום את נקמתו ודוד עוצר בהם: “כה יקלל, כי ה’ אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשית כן… הניחו לו ויקלל…” (שמואל ב’, ט”ז, ה’)
הנה, זה המקור לגישת ‘מקל ביד ה”. הוכחה לטענתך.
כמעט.
למה רק כמעט?
כי אותו דוד המלך, שלענוותנותו לא היה אח ורע, לא וויתר לשמעי על קללתו זו. לפני מותו של דוד הוא מצווה לשלמה צוואה. בין השאר הוא מורה לו שלאחר מותו יהרוג את שמעי: “והנה עימך שמעי… והוא קיללני קללה נמרצת ביום לכתי מחניים; והוא ירד לקראתי הירדן, ואישבע לו בה’ לאמור ‘אם אמיתך בחרב’. ועתה אל תנקהו, כי איש חכם אתה; וידעת את אשר תעשה לו, והורדת את שיבתו בדם שאול.” (מלכים א’, ב’, ח’)
כמו שאת רואה, גם לגישה הזו, שהזכרת בשאלתך, יש את הגבולות שלה, ואין שום מקור יהודי לאפשר לאחר להכות בלי לעצור אותו.
איזה הגיון יש בזה שהצרכים של השני יהיו תמיד חשובים יותר? בגלל שהוא יהודי והוא בן של מלך? ובכן, גם את.
גם את בת של מלך.
הצרכים שלך חשובים לא פחות.
דווקא נשים צריכות ללמוד לא למחוק את עצמן, מקורות קבליים מדמים את הגבר לשמש, ואת האישה ללבנה.
השמש מאירה תמיד, לא מתאמצת על זה, תמיד נשארת מלאת אור. הלבנה מאירה ומאירה עד שהיא נגמרת, עד שהיא מוחקת את עצמה. ולא, זה לא מחמאה בהכרח :) מה שאישה צריכה ללמוד בחיים זה לתת מעצמה ולא את עצמה. פעם שמעתי נאה: למה אישה צריכה להסתכל במראה? כדי לוודא שהיא עדיין פה, ולא מחקה את עצמה כליל.
יש לי הרבה סיפורים ודוגמאות שמסבירים למה אם אישה מוחקת את עצמה בסוף גם בעלה וילדיה מפסידים מזה, אבל אני לא רוצה להאריך בקטע הזה – כי לאישה מגיע להיות כי לה מגיע להיות, לא רק בשביל שהילדים שלה לא יפסידו…
ברשותך, אני לא חושבת שזה רק שאלה של מקורות הלכתיים / תורניים / שכליים. יש לנו כל מיני מקורות שלמדנו בחיינו, בעשרות או במאות נושאים, ולכל אחד מאיתנו מציק נושאים אחרים. זה לא קורה במקרה, פה יש מקום גם לחלק הרגשי בחיים שלנו, לא רק לחלק השכלי. אני ממש מזמינה אותך להקשיב לו, החלק שלו בחיים שלנו חשוב לא פחות מחלקו של השכל, עם כל הכבוד הראוי לכבודו.
הקול הפנימי הזה, שלא מרשה לך להיות אסרטיבית, מאיפה הוא בא? יש מצב שהוא קשור לאבא שלך, שלא תמיד נוח לך לכבד אותו? (אגב, גם לכיבוד הורים יש גבולות ואפשר לדון בהם בנפרד…) את מכירה אותו מזירות אחרות?
אני ממש מציעה לך לערוך הכרות עם החלקים האלו, אולי מהזוית של האימון (קאוצי’נג) או מזוית אחרת.
אם מעניין אותך, יש מאמנת בשם רחל בולטון שיש לה מרכז ‘תעצומות’. עד כמה ששמעתי מנשים שהיו אצלה בקורסים או באימון שהיא נותנת דגש על השאלות שמעניינות אותך: כמה לתת, כמה לא, האם לשחרר, איך יוצרים גבולות בנתינה וכל השאר. כמובן, לפני קורסים בתשלום וכל השאר, תמיד כדאי ליהנות מהחומר החינמי הרב שכמעט כל אתר מציע, וגם האתר של ‘תעצומות’. יש שם לשונית ‘מאמרים’, ואני בטוחה שתמצאי שם הרבה חומר משמעותי וחשוב שידבר אלייך. http://www.taatzumot.co.il/articles/
בהקשר של חיי נישואים, יש מנחה ששמעתי על הקורס שלה המלצות חמות, קוראים לה זלטי רוזנטל והיא מדברת על דינמיקה זוגית. על ערך עצמי, ועל איך איך ערך עצמי פנימי משפיע על היחס של בן הזוג אלינו, על חיבור ונפרדות, על הצבת גבולות ועוד. אני לא יודעת אם זה מתאים לך כרגע, בכל אופן את עדיין צעירה והנושאים שהיא עוסקת בהם הם הדינמיקה של חיי נישואים פעילים. אני כן חושבת שכדאי שתתני את ליבך לחלקים האלו בחיים שלך עוד לפני שתבחרי בן זוג, כי דינמיקות לא בריאות של התבטלות יתר מתחילות בדרך כלל כבר בשלב ההכרות הראשונית.
ביקשת מקורות ואני מפנה אותך לקאוצ’ינג. לא התבלבלתי…
יש לזה שתי סיבות: הסיבה הראשונה היא, שכל אחת מהדוברות הנ”ל מרכזת אוצר גדול של מקורות יהודיים בדיוק בנושאים ששאלת עליהם, הסיבה השניה והיותר חשובה היא, שכפי שכבר אמרתי אי אפשר לדעתי להפריד בין השאלות שמטרידות אותנו באופן שכלי לאלו שמטרידות אותנו באופן רגשי. אנחנו בני אדם בכל החלקים שלנו, וההתיחסות צריכה להיות כוללת.
מאחלת לך הרבה הצלחה במסע לפיתוח הנפש שה’ נתן לך, לעבודת ה’ אמיתית ומתוך שמחה ואור.
דבורה.
דלג לתוכן
תגובה אחת
היי
סיפור מהמם מהרבי מליובאוויטש, בטוחה שקולע בדיוק לשאלה:
זוג שהיו לו בעיות תקשורת בא אל הרבי. האשה אמרה שבעלה שקוע בעבודתו וכשהוא מוצא סוף-סוף זמן לדבר איתה, הוא מותח עליה ביקורת או מחלק לה הוראות. הבעל אמר שאשתו אינה מכבדת אותו ואינה מקשיבה לאף אחת מהצעותיו.
“למה אתה חושב שאשתך צריכה להקשיב לך?” שאל הרבי.
“כי אשה חייבת להקשיב לבעלה”. השיב.
“אבל מדוע צריכה אשה להקשיב לבעלה?” שאל הרבי.
“כי הגבר הוא האדון בבית”.
“לא”, אמר הרבי. “הדבר הראשון שאתה כגבר צריך לציית לו הוא הציווי ש’יהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו’. ואז יהיה לאשה ישרת הדרך בעל שתוכל לכבד ולאהוב. אם הגבר אינו ממלא את תפקידו, האשה היא שצריכה להביא זאת לתשומת-לבו בכבוד הראוי”.