שלום לך אדם יקר,
שמחתי לשמוע שאתה וחבריך נהנים ומוצאים תועלת מהתשובות ב’אקשיבה’.
אני קורא את מכתבך, מתמלא הערכה כלפיך ומתפעל מגילוי הלב והכנות שלך. ניכר שאתה אדם אמיתי, שיש בך את היכולת להשקיף על עצמך “מבחוץ”, להיות מודע למה שעובר עליך, ולנסח את הדברים בצורה בהירה וברורה.
אפשר להבין ולהזדהות עם ההתמודדות שאתה מתאר. התמודדות זו (או לפחות חלקים ממנה) נראית כמו חלק מתהליך התפתחותי טבעי ומוכר. כמובן שחשוב לדעת כיצד לעבור את התהליך בצורה נכונה ובריאה, ועל כן אתה עושה בחכמה שאתה שואל ומתייעץ. התמודדות טובה עם תהליך זה יכולה לבנות בך בניין איתן של אישיות רוחנית גבוהה ויציבה.
בדעתי עולה כעת הסיפור על רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו – ששהו במערה שתים-עשרה שנים, ובצאתם ממנה הם מופתעים לגלות ש”עולם כמנהגו נוהג”, והמפגש הזה עם העולם, החומרי כל כך, הופך לתאונה. הם שורפים במבטם את כל מה שהם רואים. יש כאן פער עצום בין הדרגות הרוחניות העצומות שאליהן הגיעו במערה, חבוים מעין כל, ובין העולם הפשוט והגשמי שהולך ומתגלגל לו בלי חשבון. הם הולכים ושורפים את הכל – עד שיוצאת בת קול בתוכחה: “להחריב את עולמי באתם?”, ובעקבותיה צריכים רשב”י ובנו לחזור אל המערה בכדי לשוב ולצאת ממנה באופן אחר של הסתכלות.
יתכן ובהקשר שלך זהו משל שאינו דומה כ”כ לנמשל, ובכל זאת – אתה מתאר כמין יציאה ממערה מוגנת ועוטפת, אל החיים במלוא עוזם, אל העולם הזה בכל צבעוניותו, אל המציאות השוצפת שזונחת את כל האמיתות הגדולות ופשוט “זורמת” בלי חשבון. המעבר בין העולמות הוא אכן קשה ודורש הסתגלות, ובעיקר – שינוי מבט.
למעשה, היציאה מן המערה היא תהליך שכל אדם עובר בשלב מסוים, במידה כזו או אחרת, והשאלה הגדולה היא: כיצד מתמודדים עם תהליך זה בלי “להחריב את העולם”? כיצד יוצאים מחיקה החם והבטוח של המערה מבלי להרוס את העולם הפנימי והעדין ואת הערכים שעליהם גדלנו והתחנכנו.
לפני שאפנה אל החלק התיאורטי והרעיוני, אני רוצה להקדים ולהציע לך הצעה מעשית: מאחר ומדובר כאן בתהליך עדין, שתלוי בנטיות נפש דקות ובאופי האישי, אני ממליץ לך לקבל ייעוץ מפורט מפי אנשים מנוסים. אם תרצה, אשתדל בעז”ה לחבר אותך עם אנשים טובים, בעלי חכמת חיים, ניסיון והיכרות קרובה עם רקע דומה לשלך, אשר יוכלו ללוות אותך ולעזור לך לנתח את הדברים, וכן לסייע לך בעצה טובה ובמישורים נוספים.
כעת אנסה לכתוב קצת הסבר תיאורטי, בתקווה שהדברים יהיו לך בינתיים לעזר. תחילה אכתוב על הגישה הנכונה להתמודדות עם היצר באופן כללי, ולאחר מכן אנסה להתמקד יותר בסיפור שלך.
בגמרא (סנהדרין קז, ב) מופיעה הדרכה מעניינת מאת רבי שמעון בן אלעזר: לפי דבריו יש לנהוג עם היצר הרע בדרך של “שמאל דוחה וימין מקרבת”.
כשחושבים על כך – יש כאן אמירה די מפתיעה. אנחנו רגילים לחשוב שהיצר הרע הוא דבר שעלינו לדחותו מכל וכל, שעלינו להלחם בו, למגר אותו כליל ולגרש אותו מחיינו. כאן כתוב שהדבר לא נכון. למעלה מכך, המשקל בין הריחוק לקירוב נוטה באופן מפתיע דווקא לטובת הקירוב: עם יד ימין (החזקה) יש לקרב, ורק עם שמאל (החלשה יותר) לרחק.
הדרכה זו של רבי שמעון בן אלעזר צריכה לימוד.
די ברור שאין כוונתו לומר שהאדם צריך להיכנע ליצרו, לוותר, ולהשקיע פחות מחמישים אחוז (יד שמאל) במאבק ביצר.
אז מה ההסבר כאן?
כמדומני שאת המסר שבדברי ר”ש בן אלעזר, ניתן לנסח כך:
א. ההתמודדות עם היצר היא עניין מורכב ועדין. זה לא עניין של “שחור ולבן”, וצריך לנהוג בחכמה ובתבונה במלחמה זו. חלק מהחכמה היא לדעת כיצד לוותר על קרב בשביל לנצח את המלחמה.
ב. מדובר ב”מערכת יחסים” (השווה לדוגמאות האחרות בדברי רבי שמעון שם). היצר הולך להישאר אתך עד סוף ימיך, ועל כן עליך ללמוד כיצד מתנהלים אתו. אתה לא הולך “להכריע” אותו או לגרש אותו, ולכן במקום זה עליך ללמוד לחיות אתו.
ג. כהמשך וחידוד לסעיף הקודם – לא זו בלבד שעליך להסתגל וללמוד לחיות עם היצר – אלא שהיצר הוא למעשה חלק ממך ולא משהו זר וחיצוני שמלווה אותך. בצורה קיצונית יותר: היצר הוא אתה!
אנסה לבאר יותר את הדברים:
ההתמודדות עם “היצר הרע” היא למעשה התמודדות עם כוחות שטבועים בך, דהיינו – התמודדות עם חלקים (בגוף ובנפש) שהם חלק מעצמך. מדובר בכוחות גופניים ונפשיים, חזקים ועמוקים, שמבקשים לפרוץ ולקבל ביטוי. אמנם, בשלב הראשון של החיים הם רדומים, וטוב שכך. בגיל צעיר האדם גדל בדרך כלל בתוך חממה מוגנת. יש בכך הרבה תועלת, הדבר תורם רבות לבניין היסודות הרוחניים והתמימים (במובן הטוב) שבאדם; אך בשלב מסוים מתחיל תהליך של יציאה מהחממה. תהליך זה, שמכונה “גיל ההתבגרות” (אך מופיע כיום בתקופות שונות בחיים, לעתים גם בגילאים מתקדמים), הוא השלב בו האדם מקבל את העצמאות לחייו ובמקביל מתחיל לראות את העולם בצורה מורכבת יותר. בשלב זה מתעוררים באדם אותם כוחות גוף ונפש במלוא עוזם. בשלב התעוררות הכוחות האלה יש בהם עוצמה מהפנטת ומסנוורת והם עלולים לבלבל את האדם ולהוציא אותו משיווי משקל. השלב הראשון של ההתמודדות הוא הכרה בעצם מציאותם של כוחות אלה, השלב השני הוא למידה כיצד להתמודד איתם.
ההתמודדות עם היצר היא אמנות. היא מערכת יחסים עדינה. היא כמו ריקוד – צעד קדימה ושני צעדים אחורה. שמאל דוחה וימין מקרבת. האדם צריך להכיר את מגבלותיו ולדעת שאינו יכול להילחם “ראש בראש” ביצר הרע. אדרבה, סופה של כל מלחמה חזיתית – כשלון. צריך כאן חכמה גדולה כיצד “ללכת מסביב”, כיצד להימנע מגירוי היצר מצד אחד, ומאידך כיצד להשביע את היצר בדברים מותרים. לדעת מתי יש לזרוק לו שוחד או מתנות (כעין “שעיר לעזאזל”) ומתי להתחשל בדחיית סיפוקים.
בפרפראזה על מאמר חז”ל הייתי אומר (באופן הפוך מההסבר הרגיל של המשפט): “קדש עצמך במותר לך” – עשה עצמך קדוש באמצעות המותר לך. האדם יכול לגדול ולצמוח מבחינה רוחנית כשהוא יודע את האיזון העדין בין הדרישה וההחמרה העצמית לבין היכולת להשתחרר ולהנות במסגרת המותר והאפשרי. כשהאדם הולך בעולם בהרגשה של התנזרות ובתחושה של חסך וחוסר, כאשר הוא מרגיש מוגבל ומדוכא תחת העול הדתי, היכולת להתמודד עם נסיונות ועם גבולות הולך ונחלש. ולהיפך, אם הוא מרגיש שסך הכל טוב לו, נעים לו וטעים לו. הסיכוי לנפילה יורד. זו לענ”ד המשמעות של גישת “שמאל דוחה וימין מקרבת” כלפי היצר. כדאי לחזור ולומר שזו אמנות וחכמה גדולה, וכמובן שיש כאן הרבה מקום לטעות ולהטעיה עצמית, אבל זה גופא הניסיון הגדול, עץ הדעת טוב ורע. נראה שאי אפשר שלא לטעות בכך, אך “אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם”.
לסיכום חלק זה, ההתמודדות עם היצר צריכה להיות בצורה חכמה ומותאמת לנפשו של האדם. עליו להכיר את עצמו ולנהל את מערכת היחסים עם יצריו בדרך שתביא אותו להתקדמות ועלייה ולא להיפך ח”ו.
ברצוני להוסיף נקודה עמוקה יותר:
יש לשאול: האם כוחות אלה שתיארנו, שנקראים בפינו “היצר הרע”, הם בהכרח דבר רע?
חז”ל דורשים את הפסוק (בראשית א, לא): “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד”: “והנה טוב – זה יצר טוב, מאד – זה יצר הרע” (קהלת רבה, ג).
המדרש שואל שם מיד: “וכי יצר הרע טוב מאד? אלא ללמדך שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים, שכן שלמה אומר כי היא קנאת איש מרעהו”.
כתוב כאן שאותם כוחות של היצר אינם בהכרח “רע”, אלא יכולים להפוך גם ל”טוב מאד”. אותם כוחות שיכולים לשמש לרע יכולים גם להביא את האדם להישגים חיוביים. בעצם זה כמו מנוע, או שמא יש לומר “כור אטומי”, שניתן להשתמש בו בכדי לזרוע הרס וחורבן, אך אפשר להשתמש בו גם “לצרכי שלום”. כמו קנאה – שיכולה להביא את האדם לפגוע בחבירו, אך יכולה להיות גם בבחינת “קנאת סופרים” ולגרום לו לעלות ולהתעלות. אותם כוחות עצמם הם למעשה מנוע רב עוצמה שיכול להביא את האדם להישגים חיוביים נפלאים (לא לחינם דווקא הצעירים הם המנוע של המהפכות בעולם והם אלה שמגיעים להישגים הגדולים ביותר).
הזכרת בדבריך את דברי חז”ל “כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו”. ההבנה הפשוטה היא שמי שהוא “אדם גדול”, אז הוא מקבל משמים נסיונות גדולים יותר. כלומר בגלל שהוא גדול לכן גם היצר שלו גדול. אבל אפשר לומר את המשפט הזה בצורה הפוכה והוא יהיה לא פחות מדויק: בגלל שהיצר שלו גדול – זה הופך אותו לגדול.
מדובר, אם כן, על התמודדות עם כוחות כמוסים וחזקים שמצויים באדם, והשאלה היא לאן הוא מפנה ומנווט אותם. האם הוא משתמש בהם כמנוע לצמיחה או להיפך.
גם כאן מדובר במשהו מאד עדין, שאי אפשר ללמוד בו “גזירה שוה” מאדם אחד לשני. לכל אחד יש את כוחות הנפש שלו, את האופי והרגישויות שלו, ולכן ההתמודדות היא עדינה ולעתים גם מסובכת ומורכבת.
ברצוני להמחיש את הדברים עם סיפור ידוע שמופיע בגמרא ולפרש אותו ברוח הדברים דלעיל:
הגמרא (נדרים ט, ב) מביאה את דברי שמעון הצדיק:
“אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד.
פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?
אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה, העבודה שאגלחך לשמים!
מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר (במדבר ו) איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה’”.
אינני בטוח שהפירוש שלי נכון, אבל אשתמש בו כבדרך “דרוש” לחיזוק הדברים דלעיל:
שמעון הצדיק הקפיד שלא לאכול אשם שמביאים נזירים (ראה את הסבר הגמרא בהמשך שם מדוע נמנע מכך), ואולם פעם אחת יצא מגדרו, כי ראה נזיר “אמיתי” – לשם שמים.
אותו צעיר מן הדרום – בחור יפה ונאה (עד כדי כך ששמעון הצדיק מתפלא ושואל אותו “מה ראית להשחית שערך זה הנאה?”) רואה את בבואתו במים ומבין שיופיו עלול להובילו למעשי עבירה (וכלשון רש”י שם: “מתוך שראיתי צורתי כל כך נאה נתגבר עלי יצרי ובקש להביאני לידי מעשים רעים”).
לכאורה, הדבר המתבקש היה שאותו צעיר יתמודד עם מקור העבירה, יגיב מיד, וב”זריזות דקדושה” יגלח את שערו באותו רגע ויגמור עם העניין. הלא שערו הנאה הוא זה שעלול להחטיאו, ומדוע קיבל על עצמו נזירות – שלפי דיניה הוא צריך דווקא להשאיר ולגדל את שיערו (לעוד שלושים יום)?
התשובה לכך היא שאותו נער צעיר – אך חכם מאד – הבין היטב שבתגובה מהירה של חיתוך השיער לא ישיג דבר, ואולי אפילו להיפך. הוא יודע שהשיער יחזור ויגדל ושוב יעמוד בפני אותו ניסיון. כיצד הוא יכול להיות בטוח שאז יהיה חזק כמו עכשיו? אולי יתפתה ויחטא? מי אמר שגם אז תפקוד אותו רוח טהרה?
הוא מבין שהוא צריך להיות מתוחכם, הוא מבין שהוא לא יכול לדחות את היופי שלו ולהתכחש לו, הוא צריך לרתום אותו לקדושה. הוא מבין שהוא צריך דווקא לשמור על השיער ולגדל אותו, אך להפוך אותו לכלי קודש ול”חפצא דמצוה”. הוא ישתמש עם השיער שעומד להחטיא אותו – לצורך גבוה. כך יש סיכוי שהשיער היפה יהפוך אצלו ממקור פיתוי למקור התעלות – ליופי של קדושה. אני לא מתכחש ליופי או מדחיק אותו, אני אפילו נהנה ממנו, אבל אבל אני עושה אותו כלי למצוה – מנוע להתקדמות.
לסיכום חלק זה, אותם כוחות של בקשת חיים ותענוג שקיימים בבן אדם, אותה חיוניות, אותה אש ובעירה, אותו רצון לפרוץ החוצה ולפעול בעולם, יכולים להיות “יצר רע”, אך גם יכולים להיות “טוב מאד” – תלוי בצורת השימוש שעושים בהם.
כל מה שכתבתי עד כה הוא ברמת התיאוריה. הרגשתי צורך לכתוב זאת מפני שהדברים נראים בעיני נכונים, חשובים וראויים להיכתב, אך אני חושב שאפשר לגזור מכך תועלת מעשית. מאחר וכבר הארכתי מספיק – אכתוב כאן רק ראשי פרקים, ו”תן לחכם ויחכם עוד”:
א. ההבנה שמדובר בתהליך התבגרות והתפתחות טבעי חשובה, בעיקר כדי לא להתבלבל ולאבד את העשתונות.
ב. חשוב לטכס עצה כיצד תרגיש טוב ונעים בחיים שלך כעת, ומהם הדרכים שבהם תוכל להרגיש כך – מבלי לשבור את המסגרת. בהקשר הזה יש חשיבות גדולה שהדבר ייעשה במעגל המשפחתי והחברתי שלך, ובעיקר בשיתוף זוגתך לחיים. יש מקום רב לעבוד על הזוגיות, לשפר אותה ולהפוך אותה למשמעותית, עמוקה ואיכותית יותר. הדבר בהחלט אפשרי, ולמרות הפסימיות הראשונית – פעמים רבות מגלים הפתעות לטובה.
ג. המבט על חיים של אחרים יש בו מקום גדול להטעיה ולדמיון, אפילו כשמסתכלים על אנשים שחיים בסמוך אליך – וקל וחומר כשמדובר על אנשים ממגזרים אחרים. פעמים רבות מה שנראה בעינינו מבחוץ כאידיליה קסומה ואוטופית, מכסה על אותם פגמים וכשלים שיש במסגרת החיים שלנו. במקרים גרועים יותר, המעטפת החיצונית הנוצצת מכסה על תהומות של עצב ואומללות. לעתים, החיים המערביים המחוייכים והעליזים מסתירים בחובם לא מעט חרדה, ייאוש ודכאון. מאידך גיסא, לתרבות החרדית (והחסידית) יש יתרונות מובהקים ואובייקטיבים שיכולים לתרום לאושר ולהנאה של האדם. כדאי להיות ערים לכך ולקחת זאת בחשבון.
ד. חשוב למצוא מטרות חיוביות שילהיבו ויתאגרו אותך, אם זה בתחום לימוד התורה, עשיית חסד, או מצוות אחרות – מטרות שהיכולות שלך והכשרון שלך יכולים לבוא בהם לידי ביטוי מיוחד, ובכך לרתום את כל אש הנעורים ובקשת החיים לעלייה ומנוע של התקדמות.
לסיום, אני חוזר וממליץ לך להמשיך את הצעד החשוב שעשית בפנייה ל’אקשיבה’, להמשיך להתייעץ (וכאמור – אשמח לחבר אותך עם האנשים המתאימים לכך), להמשיך להתקדם ולהתפתח, לבנות בניין אישיות גבוה ובוגר יותר, תוך ניצול כל הכוחות המתעוררים בך כעת באופן הטוב והמועיל ביותר.
מאחל לך הצלחה מכל הלב,
אלי
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
היי.
רציתי לומר לך משהו …
הקב”ה ממש שמח בשמירת המצוות שלך.
אשריך ! ה’ מכין לך שפע גדול בעולם הזה ובעולם הבא.
שתדע לך שאין לך מה להצטער על המצוות שאתה מקיים בקפדנות כזו. כי זה הכי קרוב לדרך ה’.
ויהיה לך אושר אינסופי בעולם הבא יותר מכל תענוגי העולם הזה.
חזק ואמץ !!! תזכור ששמירת המצוות היא המבחן האמיתי שלנו. ומי שעובר את המבחן בציון שקרוב ל100 . אז מה יהיה השכר שלו ??
תמשיך ככה. ה’ נתן לך זכות להיות כך מבטן ולידה.
ככל שאתה קדוש כך הנסיונות גדלים
והיצר מתגבר.
אז אל תתן לו.
רק בבקשה , תכבד את אשתך ותתן לה הרבה כבוד ואהבה.
שלא להיות שקוע במצוות על חשבון הקשר עם האשה.
אלא בזמן שהיא לא זקוקה לך אז תקיים הכל בצורה הכי טובה שאתה יכול.
בהצלחה !!
תדע לך שה’ ממש גאה בך. ומתפאר.