דלג לתוכן
שלום,
לגבי שידוכים, אני יודעת מה לחפש באופן כללי,
אבל יש נקודות ספציפיות שאני עוד מבולבלת לגביהם.
כמו עובד/לומד, סגנון ליטאי/ספרדי, מראה כללי וכו’…
איך מבררים מה חשוב יותר, מה פחות מה צריך ומה לא?
ובנוסף, כל המחשבה אודות “בית של תורה” וחיים עם אדם שמקדיש את כולו ורובו ללימוד, זה אחרת ממה שמדברים בסמינר ומה שרואים בפועל אצל משפחות… (קושי כלכלי, אי הגשמה פוטנציאלית אצל האישה/הגבר וכו’…) אז איך אפשר להחליט על חיים שלמים שכאלו?
אשמח לעזרה והכוונה,
מעריכה מאד!
שלום לך נופר יקרה!
קראתי את השאלה שלך כמה פעמים, ושמתי לב שכל השאלה שלך מתייחסת רק לעתיד – מה יהיה, מה צריך, מה חשוב, איך מסווגים ומחליטים, ואיך לך בשאלה אף מילה על עצמך היום.
הרי לשידוכים לא מגיעה איזו דמות אלמונית תאורטית להיפגש עם עוד דמות אלמונית.
מגיעה את.
איפה גדלת?
איפה את היום?
מה הדגם של הזוגיות שראית בבית?
מה את רואה בסביבתך הקרובה?
מה את רוצה לשמר מהבית שגדלת בו, ומה את רוצה לשנות?
רמז אחד נתת לי, שקוראים לך נופר , נופר ולא שרה או רחל או תמר או אפילו שני.
אז אני מנסה לדמיין איפה גדלת, מי ההורים שלך, והאם אבא שלך אברך היום או היה אברך פעם, ומה הרקע שלך, ומה הרקע שלהם.
ואיזו מערכת יחסים זוגית את מכירה מבית?
האם מערכת הדדית של שניים שעומדים על אותו מישור, או מערכת של היררכיה?
ולמה את מצפה אצלך בבית?
אני חושבת שאני יכולה להמשיך את רשימת השאלות שלי, על כל מילה שלך לשאול שתיים :)
אבל היות שפנית בבקשה לעזרה ולהכוונה, בואי נאסוף לרגע את כל השאלות ביחד, אלו שלך ואלו שלי, וננסה להתחיל לנסח משהו.
כפי שציינתי, שידוכים לא באים על לוח חלק תאורטי שבו מחברים את שני המועמדים המוצלחים ביותר במדינה.
שידוכים באים על רקע של התאמה.
יש אותך.
נופר
בחורה בשידוכים, עם ראש על הכתפיים (אני יודעת, רואים מהשאלה :) ). נעים מאד.
מי את?
מה את מביאה איתך?
באיזה בית תרגישי הכי ‘בבית’, הכי את שבעולם?
מזמינה אותך לעצור ולחשוב על זה רגע.
—
שאלת שאלה מאד יסודית: אם יש פער בין החיים שמתכננים לפני למה שקורה בפועל, איך בדיוק אפשר לתכנן מראש תכנית אחת ולהתחייב עליה לכככככללללל החיים?
ככל שהשאלה יסודית יותר, ככה התשובה צריכה להיות חזקה ומקיפה בהתאם.
והתשובה, לדעתי:
אי אפשר.
אפשר להתחתן עם מי שמתאים לך עכשיו, עם מי שרואה את החיים ואת המטרות שלו בחיים עין בעין איתך. מה הלאה? איש אינו יודע.
פעם דיברתי עם אישה שנישאה בתחילת שנות השבעים של המאה הקודמת (תש”ל והלאה). בדור שבו היא גדלה, בתים של אברכים לא היו בכלל משהו שהוא מובן מאליו. עד גיל 17 היא אפילו לא הכירה מושג כזה. (והיא גדלה בבית ירא שמים ומקפיד על קלה כבחמורה). רק בגיל 17, בכיתה י”א, היא שמעה חברות בכיתה מדברות על הרעיון להתחתן ‘עם מישהו שיושב ולומד’. בהתחלה היא אפילו לא הבינה למה הכוונה. ברור שיושב ולומד, כל גבר ירא שמים יושב ולומד. לפני העבודה או אחריה. רק בהדרגה היא הבינה שהכוונה להקדיש את היום כולו ללימוד תורה, וזה ממש מצא חן בעיניה.
בסביבות גיל 20, כשהגיעה בעצמה לשידוכים, כבר היה לה ברור שהיא רוצה בעל שיישב וילמד, והיא חיפשה בהתאם, בעולם הישיבות הליטאי המתפתח.
בחור אחד שהוצע לה ביקש ממנה התחייבות לכל החיים. זה לא מצא חן בעיניה. ‘לא הבנתי: איך הוא חושב שאפשר להתחייב על העתיד?’ הסבירה לי, יותר מ- 40 שנה לאחר מכן. ‘מה אני יודעת על איך נסתדר עם זה בפועל, על פרנסה, על גידול ילדים ועל כל השאר?’
בחור אחר, לעומתו, אמר שהוא רוצה בהתחלה ללמוד בכולל, זה מאד חשוב לו, אבל הוא לא יודע להגיד מראש מה יהיה בעתיד. זה כבר היה נשמע לה יותר נכון.
הם באמת נישאו, לפני 45 שנה, והוא עדיין בכולל. עד מאה ועשרים…
בלי החלטות חד משמעיות והתחיבויות על דברים עלומים. שנה שנה, פרק חיים אחד אחר פרק חיים אחר, והחלטות שמתאימות כל פעם מחדש.
אני מציעה שתחשבי מה מתאים לך כרגע, ועולה בקנה אחד עם השאיפות שלך הנוכחיות: האם מתאים לך מישהו שלומד כרגע שני סדרים מלאים ביום? האם מתאים לך שמיד אחרי החתונה הוא ימשיך כך? האם במבט קדימה את מצפה שהוא זה שיפרנס, או שאת חושבת לצאת ולפרנס לבד את המשפחה? האם את מרגישה בנוח יותר עם מה שאת מגדירה ‘סגנון ליטאי’, או ש’סגנון ספרדי’ הוא עולם החיים המוכר לך והיותר קרוב לליבך?
בבית, דבר ראשון, צריך להרגיש בבית. לא מתחתנים עם מי שמתאים למה שלמדת בשיעור, אלא למי שנוח לך לחלוק איתו את מחשבותייך האמיתיות, ולתת לעצמך ולאישיות שלך להתבטא כפי שהיא.
אחר כך, במבט קדימה, מקבלים את ההחלטות ביחד. כל שלב בחיים ומה שיתאים לכם אז.
לא כל מי שמתחתנת עם בחור ישיבה לומד ברצינות נשארת נשואה לאברך גם בגיל 30. אנשים משתנים, צרכים עולים מחדש.
ציינת בסוגריים ‘אי הגשמה פוטנציאלית של הגבר/האישה’ כקושי משמעותי העומד בפני חיי אברכות. מאד מאד מצא חן בעיניי! יש לך רגישות וערנות יוצאת מגדר הרגיל אם שמת לב לזה כבר כעת, עוד לפני נישואייך.
נכון, קשה מאד להרגיש סיפוק בעולם האברכות לאורך זמן – במיוחד בשנים האחרונות שמשרות תורניות הפכו ליקרות המציאות, ואברכים מרגישים ‘אחד מכולם’ בלי שמישהו יכיר בערכם ויטפח על שכמם. וזה באמת משהו שאי אפשר לתכנן אותו מראש. הרי ברור שאם לאדם אין סיפוק בחיים, אם הוא לא קם בבוקר כי אין בשביל מה, או לא יוצא מהבית למשך תקופה ממושכת, זה ברור שהוא חייב לעשות שינוי ויפה שעה אחת קודם. ועל זה, משום מה, לא כל כך מדברים כשמכינים ל’בית של תורה’. את זה לומדים בדרך כלל בבית הספר של החיים.
מעודדת אותך לבחור עכשיו מישהו שמתאים לך, לנופר הנוכחית. מישהו שההוויה שלו דומה להוויה שלך, התפיסות שלו דומות לתפיסות שלך, והחלומות שלו דומים לחלומות שלך.
ביחד, בעזרת השם, תעדכנו את החלומות לפי קצב החיים עצמם. ואני מברכת אותך מכל הלב בששון ובשמחה, גילה רינה דיצה וחדווה, אהבה ואחווה ושלום ורעות, עם חתנך המיועד לך.
בהצלחה רבה,
דבורה.
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
תגובה אחת
תשובה קולעת ואמתית:)
אהבתי את הרעיון של המשיבה שיש להתחתן עם מי שאת מרגישה איתו בבית- שאת פתוחה וגלויה איתו במחשבות ובמעשים. זה די עוזר לי להפחית במעט את הפחד ורגשות האשמה ,שיש לי ,על כך שאני חושבת לבחור בבחור שלאו דווקא יהיה אברך כולל…