שואל יקר

שאלתך נוגעת ברבדים היותר עמוקים במחשבת היהדות ובכלל בהבנת החיים ומשמעותם, שאלה שבהחלט רחבה וגדולה מהפורמט הזה, אשתדל לענות תשובה מפורטת, אך תשובתי לא תהיה אלא בבחינת מראה מקום ופתיחת כיוונים. זה לא באמת משהו שניתן לענות עליו תשובה ברגל אחת, במיוחד לאור זאת שיש הרבה כיוונים ושיטות בנושא במחשבת היהדות, המצריכות לימוד ועיון עמוק. אני מתבסס בתשובתי, על תורת הקבלה ועל דברי המקובלים, בעיקר האר”י והרמח”ל, המציעים את התשובה שהיא בעיני העמוקה, המקיפה והרצינית ביותר, כמובן לפי הבנתי.

המובאה שאתה מתבסס עליה היא של הרמח”ל והיא מהווה אבן יסוד בשיטתו, האומרת שהקב”ה לא ברא את העולם אלא בשביל להיטיב לבריותיו, שמדרך הטוב להיטיב. שים לב לדיוק, הוא לא אומר שצורך הטוב להיטיב, הוא אומר שמדרך הטוב להיטיב. אנסה להסביר זאת מעט תוך שים לב לשאלתך, האם אין זה אומר שלקב”ה יש איזשהו צורך, בעולם ומה זה אומר על הקב”ה.

איננו יודעים לאמיתו של דבר כלום על הקב”ה, הוא נעלם מהשגתינו ומושגיו אינם מושגינו

דבר אחד יודעים אנו, שהקב”ה רוצה בעולם ובחיינו. או בשפה עממית יותר, לקב”ה איכפת מהעולם, מעניין אותו מה שקורה כאן

וזאת משתי מקורות: מעצם קיומה של הבריאה המעידה על רצונו, שזה גילוי עקיף יותר שגם המשמעויות שלו מוגבלות.

וגם מתוך שהוא דואג באיזו דרך נעלמה להתגלות אלינו במהלך הדורות ולהודיע לנו את רצונו מאיתנו ומהעולם, זהו הגילוי מהתורה, שעיקרו במעמד הר סיני אך אין הוא היחיד, ישנו מושג כללי של התגלות ה’ בעולם, שגם איננו משיגים מהי משמעה המדוייק, אך אנו יודעים שהקב”ה דואג באיזושהי דרך לפגוש את האדם ולהתוודע אליו בכדי שיבין ויישם את רצונו מהעולם, ורבות הדרכים להיוודעות הזו.

אך כל זה אינו השגה של הקב”ה, אלא של רצונו. זהו אחד מעמודי היסוד של היהדות ושל אמונת האחדות, אין להשיג את הקב”ה אלא דרך מידותיו, קרי: דרך הופעתו בעולם וגילויו עבור העולם.

אבל בכל זאת, האם עצם העובדה שהוא איכפתי כלפי העולם לא מעידה על חיסרון? שהוא זקוק לכך שהעולם ינהג באופן מסויים? לא בהכרח, ובמובן מסויים, בדיוק להיפך.

האם איכפתיות כלפי משהו אומרת שחסר לי משהו? האם זה שאני דואג למישהו במצוקה אומר שיש בי חיסרון, להיפך, האיכפתיות מעידה על מלאות, על רצון להעניק מבפנים החוצה, אני מעוניין שלמישהו אחר יהיה טוב, האם זה ביטוי של חסר מסויים אצלי?

אם נתבונן בחיינו שלנו, נראה שדווקא מי שמסוגל להעניק ולרצות בטוב של האחר הוא זה שלא חסר לו, כמובן שכולנו חסרים לנו דברים מעצם היותינו בני אנוש, אך המקום של הנתינה מגיע מאי הצורך בלקחת משהו מהעולם, מהיעדר של דאגה ולעצמנו וחרדה לקיומינו, שככזו לא מאפשרת לנו להיפתח אל צרכיו ורצונותיו של האחר.

אהבה היא בעצם היעדר של דאגה לעצמנו, ואין הכוונה להזנחת הקיום האישי, אלא תשתית של אהבה ומלאות עצמית אינסופית, שאינה מאויימת על ידי שום דבר, אינה מפחדת על קיומה, ולכן גם מאפשרת פניות לצרכי העולם והאחרים.

ואהבה זו של הקב”ה, כלומר רצונו לאהוב, היא המחשבה שעומדת בבסיס בריאת העולם.

היה אפשר לפתור את שאלתך בהסבר הזה, משום שאתה הצבעת על הצורך של הקב”ה בבני האדם מכח האמירה שמדרך הטוב להיטיב, ואכן, דרכו של הטוב להיטיב אינה מחייבת בהכרח צורך. אך יש עוד פנים להתגלות הקב”ה, שגם הם נאמרים כהסבר לבריאה, למען כבודו שנאמר “כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ובשביל שיתגלו מידותיו, יש להבין מה מיקומם של הסברים אלו ביחס להסברו של הרמח”ל, וגם חשוב להתייחס לשאלתך, האם צורך לקב”ה בנו ובעבודתינו, דווקא לאור הסברים אלו שאלתך מקבלת יתר תוקף כפי שאסביר כעת.

כאמור ההסבר שהעליתי אינו פותר באמת את כל הבעיה, הרי הקב”ה איכפת לו לא רק מעצם קיום העולם, אלא גם שהעולם יהיה נאמן אליו, יכיר בכך שהוא הבורא והאל האחד, ובמפורש נאמר בתורה “כי ה’ אלוהיך אל קנא” קנאה אינה רק לטוב של מישהו אחר, קנאה פירושה שיש התנהגות המהווה פגיעה, ככעס הבעל על אשתו הבוגדת, גם הנביאים מתארים את יחסי הקב”ה לישראל בחטאם כיחס הבעל הכועס ומקנא לאשה הבוגדת בו. הרי שהאהבה שהקב”ה אוהב אותנו אינה רק אהבה של נתינה, אלא יש בה דרישת נאמנות בדיוק כמו באהבה שבין איש לאשה, שאינה אהבה אלטרואיסטית ונטולת גמול, אלא אהבה שיש בה יחס הדדי ודרישה חמורה לנאמנות. זה כבר לא מסתדר לכאורה עם מה שתארתי כאן כאהבה שבאה רק ממלאות, כאן בעצם ניכר שהקב”ה זקוק לנו ולנאמנותינו אליו, לכבוד שאנו נותנים לו. וכך גם אמרו המקובלים, שעבודה צורך גבוה שנאמר “תנו עוז לאלו-הים”.ושמטרת בריאת העולם היא כבוד ה’ והתגלות מידותיו כלפי חוץ.

איך יכול להיות שהקב”ה זקוק לכבוד? וכי זקוק הוא למה שנתפס שפלות אף בעינינו? אך למדנו כי רדיפת הכבוד אינה ראויה לאדם, משום שהיא סתירה לכבוד אלוהים, אך לקב”ה, לו יאה הכבוד, לך נאוה תהילה. אך מהו הכבוד, זה שיש לאישיות מסויימת ביטוי מחוצה לה. גם באדם זה לא בהכרח שלילי, הכבוד שיש לאדם ממשפחתו שהקים, ממעשיו הטובים, אינו כבוד שלילי, הבעיה היא כשאדם מתחיל לנסות לקחת כבוד שאינו שלו. אך האם אין עצם ההזדקקות לביטוי מחוצה לו גנאי לשלמות האלוקית?

אך העניין הוא כך, הקב”ה צמצם את עצמו-כך לימד האריז”ל- בבוראו את עולמו, כביכול רוקן חלל שפנוי מנוכחותו בו ייברא העולם. מה משמעות הדבר? כדי לברוא עולם שיש לו עצמאות ממציאות ה’ האינסופית דרוש שהקב”ה כביכול יוותר על נוכחותו המלאה בכל, ויאפשר למציאות עצמאית להתחולל. ומה מרכזה של העצמאות הזו? מה ביטוי השיא שלה? זו הבחירה האנושית, שמצד אחד היא דווקא הנכחה של מציאות נעלה ואלוקית בשורשה-צלם אלהים בתוך העולם, אך מצד שני מתן הצלם לאדם שחי בעולם נפרד מה’ הוא בעצם מתן האפשרות לעשות במודע ובבחירה פעולות בעולם שיהיו נגד הרצון האלוקי. המטרה האלוקית היא שהאור האלוקי יתגלה גם בעולם הזה, כי בסוף ה’ הוא מקור הקיום והחיים, ואין באמת חיים שינותקו מאיתו לחלוטין, ולכן העולם מוכרח להגיע להתגלות ה’ מכח עצמו, כשהעולם יבין בסוף שאין חיים מבלעדיו ושהאופציה השנייה היא רק להיהרס ולהיחרב.

כעת, בתוך הצמצום, בתוך אותו מרחב איך יכול הקב”ה לבטא את רצונו? הדרך היחידה היא בכך שיבטא את זאת שהוא נזקק לעבודה שלנו, נזקק לנאמנות שלנו, הוא נזקק לנו משום שהוא בחר להשעות את נוכחותו הממשית בכדי לתת מקום לנו, ולפיכך במערכה זו הוא אכן נזקק, נזקק לעבודתינו, נזקק לנאמנות שלנו, לכבוד שהוא בעצם התגלות של נוכחותו כלפי חוץ, כי בלעדינו לא יהיה כאן כלום “אין מלך בלא עם” אך אם אנו מסתכלים בשורש של הרצון הזה, הרצון לכבוד, מתגלה כי הקבה רוצה בס”ה להשפיע את החיים ואת החסד, לגלות את דרכו דרך הטוב והחיים בעולם, וכל הדרישה והבקשה שלו מאיתנו זה שורשה ויסודה.

הצמצום-העולם הוא רק רובד אחד במציאות, שבקבלה נקרא שמו “זעיר אנפין” אך ישנם רבדים גבוהים ועמוקים מהנהגת ה’ הגלויה בעולמינו, שבהם מתגלה ההזדקקות הזו כביטוי של האיכפתיות האלוקית, אותה איכפתיות שאינה חיסרון, כלומר הקב”ה מבקש את נאמנותינו ותובע מאיתנו וכביכול זקוק לנו כאשר בעומק של אותה בקשה נמצאת האיכפתיות העמוקה שלו עבורינו, הרצון להשפיע בנו חיים וחסד, אותה איכפתיות שבמקורה אינה חסר, אלא אדרבה, מהווה ביטוי של חסד נצחי ומוחלט, הנקרא “אריך אנפין” זה הגילוי האלוקי שנגלה בלוחות השניות, המגלה כי יש לקב”ה רחמים ורצון וחן בעם ישראל שהם מעבר לשאלה אם הם אכן עומדים בתביעתו.

אחד מהתובנות העמוקות של תורת הקבלה שחכמי החסידות האריכו בה מאוד היא הבנת העולם כמורכב מרבדים, מהרובד השמיימי והאלוקי הנעלם ועד הארצי ביותר המשתלשלים זה מזה, כאשר בכל רובד התגלות ה’ היא באופן אחר, אך אינה פחות אמיתית, כל רובד יש לו פשוט את המציאות שלו-הוא עולם בפני עצמו והתגלות ה’ בו היא בהתאם לרמתו שלו ולצורך שלו. עצם התובנה הזו, היא כבר תשובה מסויימת לשאלתך, שכן זה שיש רובד בו הקב”ה זקוק לנו, אין זה בהכרח אומר שזה הכל, זה רובד השייך להוויה מסויימת ולעולם מסויים, כאשר ברבדים יותר גבוהים אותה הופעה עצמה היא בעלת משמעות אחרת.

אז בנוגע אלינו, יש את הרובד בו הקב”ה נזקק לנאמנות ולכבוד, כלומר הוא מעוניין בביטוי כלפי חוץ, יש רובד עמוק מזה שהקב”ה רוצה להוציא לפועל את מידותיו, זה הרובד של האיכפתיות, שכבר אינה מבטאת חסר, אך היא כן מדברת על רצון להביא את נוכחותו למרחבים נוספים, זו האהבה הטהורה, שעמוקה מהשאלה אם אכן האדם נאמן לייעוד שהאל ייעד לו. שתי ממדים אלו נאמרים בתפילה יחדיו, “למען שמו באהבה” שכן הם שתי צדדים של מטבע אחד. הכבוד האמיתי כאמור הוא בעצם ביטוי של חיים וטוב כלפי חוץ, ובעצם התגלות של מידותיו ושל טובו של השי”ת. אותו רובד של אהבה, הוא הסיבה הגבוהה יותר של בריאת העולם, הקרוב לאמירתו של הרמח”ל שמדרך הטוב להיטיב והבריאה נועדה להוציא טוב זה לפועל ולהיטיב לבריות.

אך גם הרובד של “אריך אנפין” יש בו עדיין רצון, רצון בהוצאה של נוכחות ה’ למרחבים נוספים מעין מה שאנו רגילים להגדיר כ”מימוש עצמי”. כמו שפתחתי, כל התגלות יש בה אמת אך היא ברובד מסויים של נוכחות ה’ וככל שעולים לרובד גבוה יותר כך הקב”ה נעלם יותר ובלתי מושג, בלי שום מניע, אך אין זה סותר את האמת שבהתגלות ברובד מסויים. יש את הרצון הטהור להשפיע שהוא למעלה מרצון, למעלה מאיכפתיות, שהוא כבר מקום שכמעט איננו יכולים לתפוס בו בחינה של אישיות, אלא רק את ההשפעה עצמה, רובד זה נקרא בקבלה “עתיק” ויש גם את הרבדים הנעלמים שאיננו יכולים לתפוס אותם בכלל, שהם חומקים מתודעתינו באופן עקרוני, הנקראים “רישא דלא איתיידע” או “עולם הספיקות” הקב”ה בסוף יש לו מציאות נעלמת שאיננו יכולים להשיג בכלל ברמה העקרונית, זה בסוף השורה התחתונה שהיא לכאורה מובנת מאליה, אך שלא כמו המחשבה הפשוטה, זה לא מבטל את הגילויים שכן יש כגילויי אמת באותם עולמות שהם מתרחשים. ובכך יכול להתקיים הפרדוכס בו שוכנים שתי האמיתות יחדיו, שהקב”ה צריך משהו מעולמינו, ושהוא אינו זקוק באמת לדבר, שבעצם הוא באופן ההפוך גם התשובה לשאלת הידיעה והבחירה.

אני מקוה שתשובה זו תהיה בבחינת פתח להעמקה בשבילך, היא באמת פתח צר מאוד לנושאים העמוקים ביותר ששאלתך נוגעת בהם, ומטרתי בכך לא לתת תשובה חד משמעית אלא לעורר אותך להעמיק יותר בנושאים שאולי מטרידים את מחשבתך, ואם כך הרי שזו הזמנה להתייחס לנושאים חשובים אלו ברצינות

בברכה

אריה מ.