יש לי מכר בן 24 שלפי ההבחנה יש לו מחשבות טורדניות הוצע לו טיפול תרופתי ושיחות בשיטת קוגנטטיבי
הוא לא מוכן לקחת טיפול ולא שיחות
לפעמים אני תוהה האם הוא אוהב לסבול?
דלג לתוכן
יש לי מכר בן 24 שלפי ההבחנה יש לו מחשבות טורדניות הוצע לו טיפול תרופתי ושיחות בשיטת קוגנטטיבי
הוא לא מוכן לקחת טיפול ולא שיחות
לפעמים אני תוהה האם הוא אוהב לסבול?
שלום וברכה
שאלתך עוסקת בעניינו של אדם שאובחן כסובל ממצוקה נפשית, אך הוא נמנע מקבלת תרופות וטיפול-בשיחות כפי שהומלץ לו באבחון. אתה תוהה האם הוא אוהב לסבול?
בשאלה לא מפורטים מהם הנימוקים שלו? מה מידת השפעתך עליו? אני מבין שיש לך קושי להבין אותו, כי לא הגיוני שאדם ירצה לסבול. ייתכן שאתה רוצה לסייע לו לקבל טיפול ולהפחית את הסבל שלו.
בדבריי להלן אתייחס לסוגיית "פנייה לעזרה נפשית" העוסקת באתגרים הכרוכים בעצם הפנייה לעזרה. אתן דגש להתמודדויות ייחודיות לציבור החרדי.
להבנת מצבו של אדם בשלב קריטי של שלב ההחלטה על פנייה לעזרה, ישנה חשיבות רבה. הבנת הייחודיות של התמודדות זו חשובה הן כדי להצליח להבין אותו ולהיות עימו בכאבו, והן כדי לסייע לו להצליח לעבור את המשוכות העובדות בדרכו לפנייה לעזרה מקצועית.
חשוב להבין כי "פנייה לעזרה" אינה התמודדות הנמצאת רק בתחילת התהליך הטיפולי. מדובר בהתמודדות המלווה את האדם לכל אורך הטיפול, כאשר גורמים שונים מעלים את עוצמת ההתמודדות מעת לעת ועליו להחליט האם להמשיך לפנות ולקבל עזרה, או שמא לחדול.
באופן טבעי אנשים אינם רוצים למהר לפנות לקבלת עזרה נפשית. מחקרים שבדקו התנהגות של אנשים הזקוקים לעזרה נפשית הראו כי בראש ובראשונה אנשים פונים לעזרה עצמית, לאחר מכן פונים לעזרת בני משפחה וחברים, ורק כמוצא אחרון פונים לעזרת גורמי מקצוע מתחום בריאות הנפש. ישנם אנשים שנמנעים מפנייה לעזרה נפשית במועד, עד שהמצב מחמיר ולא נותרת להם ברירה. אולם במצבים רבים התנהגות זו מחמירה את המצב, שכן יש בעיות שכשאר אינן מטופלות במועד, הן מידרדרות ומחמירות.
האדם הזקוק לעזרה לכוד לעיתים בתוך "דילמת פנייה לעזרה". מצד אחד יש לו סיבות טובות לפנות לעזרה, למשל כדי להפחית סבל. אך מצד שני, ישנן סיבות רבות שלא לפנות לעזרה, כמו הקושי להכיר בבעיה ממנה הוא סובל, או איום על תחושת העצמאות הנובעת מהנזקקות לעזרתו של אחר.
כפי שיפורט להלן, גורמים רבים מעורבים בשיקולים האם ומתי לפנות לעזרה נפשית. חלק מהשיקולים הם תוך-אישיים, כמו השלכת הפנייה על דימוי העצמי של האדם, וחלקם בין-אישיים, כמו היחס שהחברה תתן לו אם ייוודע שהוא "מטופל נפשית". לסביבה החברתית של האדם יש השפעה רבה ואחריות לסייע לאדם בשעת דוחקו זו. החברה הסובבת היא "חדר מיון": לפעמים הסביבה היא הגורם הראשון שמזהה את המצוקה ומפנה את תשומת לב האדם לצורך והאפשרות להיעזר בטיפול.
להלן אציג כמה חסמים העומדים בדרכו של הזקוק לעזרה. כמובן שלא כולם נמצאים אצל כל אחד, אך רשימה זו יכולה לתת לנו מפה כללית להבנת אדם בשעתו זו ולהעלות רעיונות כיצד לסייע לו.
א. הכרה בנזקקות ובחוסר מושלמות
עצם הפנייה לעזרה היא הכרה בכך ש"אני לא יכול לבד" וזקוק לעזרה מבחוץ, כי "אני לא מצליח להתמודד בכוחות עצמי". לא זו אף זו, עצם הפנייה לטיפול יכולה להיתפס כעדות לכך ש"אני לא שלם" וזקוק לתיקון. הפנייה לעזרה ותהליך קבלתה מזכירים למטופל את נזקקותו וחולשתו לכאורה. הסיבה בגינה פנה לטיפול טופחת על פניו של המטופל ומזכירה לו כל העת שהוא איננו שלם. הכרה בנזקקות דורשת מהמטופל להודות שהוא איננו סובייקט בלתי מוגבל וכי המציאות האובייקטיבית חזקה ממנו. אין הוא מצליח לפתור בעצמו את בעיותיו והוא זקוק לסיוע חיצוני. הקושי להיפרד מאשליית המושלמות יכול להתעצם בחברות המסתייגות מבינוניות וחותרות למצויינות. הפנייה לעזרה יכולה להיתפס כמי שממקמת את האדם בעמדת "מקבל", בעוד אדם מטבעו שואף להיות "נותן", או לפחות נוח לו יותר בעמדה זו.
השאיפה להיות שלם ולהיות נותן, היא ביטוי של הכמיהה להידמות לבורא. בתורה מופיעים שני תיאורים על בריאת האדם, והם מלמדים אותנו על המורכבות של המציאות וחווית הקיום האנושית. בתיאור הראשון מודגש הפן של האדם שנברא בצלמו של הבורא, ובדומה לו הוא שולט בבריאה, "כובש ורודה" ומעצב אותה על פי רצונו: "ויברא אלוקים את האדם בצלמו, בצלם אלוקים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם… ויאמר להם אלוקים: פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ"'. בחלק זה אין מובלטת בריאתו של הגוף – המוגבל מעצם טבעו החומרני.
בתיאור השני התורה מפנה את הזרקוק גם אל החלק החומרי והמוגבל שבאדם. תיאור זה מבליט את היותו נברא מעפר – נזקק שצריך להתמודד עם המציאות "לעובדה ולשומרה": "וייצר ה' אלוקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה… ויקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה".
המילה אדם יכולה להיקרא בשני אופני ניקוד ולהישמע מלשון דמיון – "אדמה לעליון", או מלשון אדמה – ממנה לוקח (של"ה חלק א תולדות אדם כג). אפשר לראות זאת כשני חלקים המתפקדים בנפש האדם בו-זמנית: החלק הרוחני והחלק החומרי, כאשר האדם עלי אדמות הוא שילוב של שניהם. האופן שבו שני חלקי האדם נקשרים למציאות אחת, הוא דבר פלא (רמ"א, אורח חיים, ו,א).
שני המימדים הללו שבאדם יוצרים מצב פרדוקסלי לכאורה: מחד גיסא, האדם שואף להיות נותן. כמו שהבורא במהותו הוא נותן ואינו זקוק לקבל מזולתו מאומה, כך האדם שנברא בצלם שואף להדמות לבורא ולהיות בעמדת הנותן. מאידך גיסא, האדם הוא נברא, ונברא מעצם טבעו הוא בעמדת נזקקות ושאיפה לקבל. מתקיימות אפוא באדם שתי שאיפות מנוגדות: שאיפה לתת ושאיפה לקבל. הוא בו זמנית גם מקבל וגם נותן, ובלשונו של הרב דסלר: כאשר ברא אלקים את האדם עשהו לנותן ונוטל… שני הכוחות האלה – הנתינה והנטילה – הם שורשי כל המידות וכל המעשים (מכתב מאליהו, קונטרס החסד, עמ' 32).
מתוך השקפה זו ניתן להתבונן בתגובות האדם כלפי הצורך שלו להיות בעמדת מקבל, ולראות אותם כביטוי לחלק גבוה שבאדם. ייתכן כמובן שתגובות אלו מחבלות בטיפול, אך ממקום של אמפתיה וראייה מעצימה זו, נוח יותר לסייע לו להרפות ולעבור בעת הצורך גם לעמדת המקבל.
במחקרים נמצא כי ככל שאדם רואה עצמו קשור לחברה ותורם לה, כך הוא ייטה לבקש עזרה. עזרה זו תיתפס על ידו כגמול של החברה כלפיו או כהשקעת החברה בו. במילים אחרות, ככל שהאדם חש יותר "נותן" כך הוא פחות יחשוש להיות "מקבל".
לאור זאת, ניתן לחשוב על דרכים לסייע לאדם לפנות לעזרה. כאשר מזהים שהקושי או חלקו נעוץ בעצם הנזקקות, יש להבחין האם עיקר הקושי הוא כלפי עצמו או כלפי נותן הטיפול. יש לזכור ולהזכיר שגם עמדת המקבל היא לגיטימית וטבעית לאדם. מהנהגת ה' למדנו להתייעץ באחרים [רש"י: "נַעֲשֶׂה אָדָם" – אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן], גם למדנו לתת לאחרים לתת ["תנו עוז לאלוקים", כביכול האדם 'עוזר' לקב"ה להטיב לעולם, ראו נפש החיים א, ג-ד].
אפשר כמו להזכיר למטופל הפוטנציאלי ש"גלגל חוזר הוא בעולם", שרוב האנשים מגיעים בשלב זה או אחר למצב של צורך בקבלת עזרה מאחר. שאפשר שזה צורך זמני, עד שיצליח לעמוד על רגליו. ניתן להזכיר לו שהוא לא רק נעזר מהמטפל, הוא גם עוזר לו! הוא מסייע לו להעמיק את הבנתו, הוא מפרנס אותו (גם אם זה בשירות הציבורי), הוא עוזר לו למצוא משמעות וסיפוק (הרי המטפל בחר במקצוע כדי לעזור לאנשים, המטופל מאפשר לו זאת).
ישנם שני ביטויים בחז"ל על יחסי נותן מקבל: "יותר ממה שהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק" (פסחים קי"ב, על יחסי רב ותלמיד) ו"יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית" (מדרש רבה רות, ה,ט, על יחסי בעל ממון ועני. וראו חובת הלבבות בהקדמה לשער שלישי). כלומר, לא בהכרח מי שנראה באופן שטחי כ"נותן", הוא אכן נותן, ולהיפך.
ב. הנגדה – זה אני או זו בעיה?
"ישבה לה התולעת בחזרת – וחשבה שמתוק ממנה אין". בשביל שהיא תרגיש שהיא שורה בסביבה חריפה, היא צריכה להכיר מצב אחר…
את האופן שבו אנחנו חווים מצבים נפשיים ניתן להגדיר כנקודה על פני רצף שבין שתי קצוות: בקצה האחד ישנה חווית הלימה עם המצב הנפשי, הוא נתפס כחלק מהאדם ולא כבעיה שהיא זרה לו. הוא והמצב חד הם (זהו מצב "אגוסינטוני"). בקצה השני של הרצף קיימת הזרה והנגדה – זה לא אני, זו מחלה או בעיה שיש לי, אני רוצה להיפטר ממצב זה (מצב "אגודיסטוני").
היחס לקטבים אלו אינו דיכוטומי (שחור-לבן), אדם לא נמצא פה או פה. זהו איזון על פני רצף, זהי נטייה, והיא דינאמית ומשתנה מעת לעת. לפעמים אדם נוטה יותר להבנה שהמצב הנפשי/תפקודי שלו אינו נכון עבורו, שההתנהגות שלו לא משקפת את מה שהוא רוצה. לפעמים הוא מתרחק מתפיסה זו (זו יכולה להיות התרחקות והתקרבות שכלית או רגשית. למשל, מבחינה רגשית אדם יכול "להשלים" עם המצב ולחוש אותו כחלק מעצמיותו, למרות ששכלית הוא לא חושב כך). לדוגמה, כאשר אדם דאגן וחרדן, הוא יכול להתייחס לדפוס זה כסגנון אישי שלו ולומר "אני דואג כי באמת יש סכנות", או "אני דואג יותר כי אני אוהב/רגיש יותר", והוא יכול לראות מצב זה כבעיה שמעיקה עליו ומצירה את צעדיו, ולקוות להיפטר מנטייה זו.
למעשה כאשר אנחנו נותנים תיאור והגדרה כלשהי למצב נפשי, אנחנו הופכים אותה ממצב סובייקטיבי למצב אובייקטיבי. אנחנו מכניסים אותה לפרופורציה ולגבולות תחומים. כאשר רגש מוגדר, קל יותר לשלוט בו, לדבר עליו, לאמוד אותו, להשוות אותו למצבים אחרים. באותה מידה ההגדרה גם מכהה את החוויתיות שבו, "מחפצנת" אותו. היא הופכת אותו מחוויה שהיא חלק בלתי נפרד מהאדם עצמו – מצב של "מובן מאליו" בתוכו האדם שרוי, למצב מובחן שאפשר להתבונן בו מבחוץ ולדבר עליו, לתהות על קנקנו, לערער עליו או להציב לו חלופות. "דאגה בלב איש – ישחנה", כמו שהשיחה אודות הדאגה גורמת לה להיחלש, כך הדיבור אודות כל רגש – נעים או שלא – גורם לו להיחלש. זה מה שעושות המילים. מילה מלשון חיתוך, כמו ברית מילה. מילה בעברית היא גם "תיבה" – כשמדברים על דבר, מלים אותו ודוחקים אותו למידותיה המוגבלות של "תיבה".
עצם ההגדרה וקיטלוג של מצבים נפשיים שנוי במחלוקת. הגישה הפסיכיאטרית שואפת להפוך את הפסיכיאטריה למדע אובייקטיבי: להגדיר מצבים נפשיים, לקבוע להם דירוג חומרה ואמות מידה, לחתור אחר אטיולוגיה פזיולוגית ולהציע להם תרופות וטיפולים נוספים. יש לכך יתרונות רבים, למשל, כך מעבירים את הבעיה מהחולה למחלה. כך גם אפשר להסביר לאדם למה הוא סובל ובכלל הדבר מאפשר קיום שפה-משותפת דרכה ניתן לתאר את מצבו הנפשי של האדם, ופיתוח ידע אודות דרכי טיפול.
הגישה האנטי-פסיכיאטרית מתנגדת לכך. היא טוענת שהפיכת החוויה הנפשית-פנימית לאובייקטיבית-חיצונית, נוטלת ממנה את הסובייקטיביות והמשמעות האנושית. האנטי-פסיכיאטרים טוענים שמצבים נפשיים הם תכנים הקיימים בעולמו הפנימי של האדם, והנסיון לתת להם הגדרות אובייקטיביות, מעוות אותם, נותן להם איכות חיצונית, בעוד הם פנימיים במהותם. לטענתם הגדרת מצבים גורמת לכך שאנחנו מדברים על קודים סטטיסטיים ולא על החוויה הפרטית של האדם שאיתנו. תארו לעצמכם שרגש האהבה שלכם ליקיריכם יהיה מוסבר רק כתגובה של חומרים מסויימים הפועלים במוחכם בשעה שאתם חושבים עליהם. חלקם טוענים שהגדרות פסיכיאטריות הן דרך לשלוט בחברה, למשמע אנשים ולנדות את מי שאינו הולך בתלם ה"נורמלי".
כשאדם פונה לעזרה הוא מחליט בעצם "לוותר" על המצב הנפשי הפרטי שהוא חלק ממנו, ולהפוך אותו ל"בעייה" מוגדרת. הוא "מודה" שמצבו לא תקין, שאולי יש כאן כשלון אישי שלו, אולי של הוריו…
הוא מוותר על משהו מהייחודיות שלו ופונה לאיש מקצוע שאולי יאמר בליבו "אה… מה שהוא מתאר זה דיכאון… ראיתי הרבה כאלה", אבל המטופל אינו חווה את ההגדרה דיכאון, הוא חווה רגש קשה וכואב. בתחושתו "חידוש כמוהו לא היה לעולם", והוא עכשיו נדרש לפנות לממסד שיטפל בו. זה יכול להיות קשה.
במקרה כזה יש לעזור לאדם לחשוב עם עצמו עד כמה הוא חושב שהבעיה היא הוא, אפשר אפילו להציע לו לדרג 1-10, כמה המצב שלו משקף את רצונו האמתי וכמה הוא עושה דברים שאינו רוצה לעשותם. לפעמים יכול להיות קושי הנובע מתפיסה שאומרת שאם זו בעייה נפשית, אזי אני לא אחראי למעשיי, אני כמו "שוטה" ולכן אדם יעדיף לחשוב שהתנהגותו משקפת את רצונו האמתי. במצב כזה אפשר לחשוב עם האדם על כך שיש דירוג ברמת האחריות. אחריות על המעשים היא לא דיכוטומית, אלא היא עומדת ביחס ישר עם מצבו השכלי והנפשי של האדם.
ג. דבקות בבעיה – לא מוכנים לוותר עליה
אם נתבונן במסע שמשה הנהיג בו את עם ישראל מיציאת מצרים עד שערי הכניסה לכנען, נראה שאנשים יכולים לדבוק בבעיות. משה רבינו הוציא אותם ממצב בו הם סבלו כעבדים, סבלו מהתעללויות והתעמרויות, וכעת הם הולכים קוממיות לארץ המובטחת, תוך שענני כבוד מגנים עליהם. אבל, כמה קשה היה להם להיפרד ממצרים! וברגעי משבר הם קראו "ניתנה ראש ונשובה מצרימה!"
מה גורם לאנשים לדבוק בבעיות שלהם? זו לא שאלה רק בנוגע לטיפול, היא רחבה יותר. מה גורם לאנשים להיצמד להרגלים רעים? לחברויות מזיקות? או מדוע הם לא פותרים בעיות שלהם, ייתכנו סיבות רבות, בין היתר:
"מי הזיז את הגבינה שלי", או היצמדות למוכר וחרדה מפני הבלתי ידוע. אדם מתקשה לדמיין את חייו ללא הבעייה, תחושה שאין המשך בלעדי הבעייה. זו למשל תחושה של מעשנים רבים, הם לא מצליחים לדמיין קפה של בוקר בלי סיגריה.
"רווחים משניים", מצבי מצוקה נפשיים יכולים לספק לאדם רווחים משניים מגוונים כמו התענגות על הסבל; עמדת מסכנות וקרבנות שנותנת לו חופש מאחריות; רחמים מהסביבה; פטור ממשימות או סלחנות כלפי כשלונות.
במקרים כאלה יש להסיט את השיח מהיעד הסופי, ולמקד את האדם בשלבים הראשונים של הטיפול. לא בשינוי המיוחל. המטרה של הסביבה היא לגרום לו להגיע למפגשים הראשונים, מכאן עובר עיקר התפקיד לידי המטפל.
ד. ייאוש, חוסר אימון וחוסר פניות נפשית לטיפול
ייאוש כללי מהמצב (יכול להיות גם חלק ממצב נפשי חמור המצריך פנייה דחופה לעזרה רפואית). ייאוש יכול לנבוע מאמונה שהבעיה בלתי פתירה. לפעמים אדם מתהלך בתחושה שבעייתו כה עמוקה וארוכה/תורשתית, כך שאין סיכוי להיחלץ ממנה. ייתכן שתפיסה זו נובעת מחשיבה דיכוטומית (שחור-לבן) או פרפקציוניזם וחוסר נכונות לקבל גם הצלחה חלקית של הטיפול. לפעמים צודק הפונה בכך שלא ניתן לשנות את המציאות, אך הטיפול יכול לעזור ולשכלל את ההתמודדות עם המציאות.
ייתכן שהאדם חסר אימון באנשי הטיפול או בשיטות הטיפול. מצב כזה יכול לנבוע מעמדות אנטי-פסיכולוגיות שונות, או מתוך כשלון של נסיונות טיפול קודמים (לא מעט בשל "טיפול" על ידי אנשים חסרי ידע והסמכה מתאימה).
ישנם מצבים בהם אדם מחזיק בעמדת חוסר אימון בעצמו. הוא לא מאמין שיש לו הכוחות להתמודד עם אתגרי הטיפול, להתמיד בו ולהצליח לעשות שינויים בחייו. לפעמים החשש יכול לנבוע מתוך היכרות עם הכאבים הרגשיים שעשויים לצוף במהלך הטיפול, "לב יודע מרת נפשו".
לפעמים אדם יודע שיש לו משימות "בוערות" יותר לטפל בהן בתקופה הקרובה ולכן אינו יכול להרשות לעצמו להפנות משאבים (כלכליים, רגשיים, או משאבי זמן) הנדרשים לטיפול.
עיסוק בדברים ומשימות רבות יכול להסיח את דעתו של אדם מפנייה לטיפול, או לגרום לו להתייחס אליו בדחיינות ובגרירת רגליים. לפעמים מדובר בהתמודדויות ובעיסוק בצרכים בסיסיים, עד כי לא נשאר לאדם פנאי נפשי לעסוק בתכנים הקשורים לעולמו הפנימי וחזון של שינוי, בבחינת "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".
חוסר אהבה עצמית יכול לגרום להזנחה והתעלמות של האדם מצרכים שלו עצמו. לפעמים זה יכול להיות אצל אנשים שקיבלו יחס כזה בילדותם. לפעמים אדם יכול להזניח ולהתעלל בעצמו ברמה של אכזריות בבחינת "גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו (-עצמו) – אכזרי".
זיהוי נקודת הקושי הספציפית של האדם יכול לסייע בהצעת עצה הוגנת לו. למשל, לערוך יחד סדרי עדיפויות. להבדיל בין משימות דחופות למשימות למשימות חשובות ולעזור לו לתת מקום לשניהן.
ה. חשש מעצם הטיפול
מסופר בגמרא (ירושלמי, סנהדרין, פ"י, ה"ב. בתרגום לעברית): בשעה שבא דוד לחפור היסודות של בית המקדש, חפר חמשה עשר מאות אמה ולא מצא את התהום. לבסוף, מצא עציץ חרס אחד וביקש להרימו. אמר לו החרס: אינך יכול. אמר לו: למה? אמר החרס: שאני כאן כבוש על התהום (פוקק אותו). אמר לו ומאימתי אתה כאן? אמר לו משעה שהשמיע ה' קולו בסיני "אנכי ה' אלקיך", רעדה הארץ ושקעה, ואני נתון כאן, כבוש על התהום. אף על פי כן, לא שמע לו דוד והרימו. כיון שהרימו, עלה התהום וביקש להציף את העולם.
לפעמים תחושתו של המטופל היא שאם הוא רק יסיט את עציץ החרס המכסה על בעיותיו, אזי מצוקות וכאבים יעלו מן התהום וישטפו אותו במבול של פחדים/עצב/בלבול/תשוקות. הוא יכול לחשוש מפני איבוד שליטה על עצמו, שקיעה בעצמו או ערעור היציבות שקיימת בחייו.
לפעמים קשה לכונן מערכת יחסים עם מטפל. לסמוך עליו, להיפתח בפניו. ואפילו לבטוח בו שישמור את הטיפול בסודיות. הדבר מחמיר כאשר המסגרת הטיפולית נתפסת כמנוכרת. למשל, ההקפדה על עמידה בכללי הטיפול (מקום, שעה, תשלום) יכולה ליצור תחושה מסויימת של חוסר איכפתיות, משום שעולם החסד החרדי והמוכר נושא אופי של עזרה פחות פורמאלית.
הסיטואציה הטיפולית בה אדם נדרש לשים עצמו במרכז, לתת לרגשותיו ומחשבותיו מקום כה מרכזי, יכולה להיתפס כזרה למטופל. יש שאפילו יתפסו אותה כנהנתנות יתירה, כהתבהמות ואגואיסטיות. קושי זה עשוי להחריף כאשר המשפחה מתמודדת עם בעיות נוספות והמטופל "מבזבז" משאבים עבור עיסוק ברגש חמקמק ובשיחות על עניינים שלא ברור לו כעת איך הם ישפיעו על התנהגותו.
בכלל בחברה שמקדשת את שלטון הדעת, מעשיות, עמידה בכללים וציות, יש קושי (במיוחד עבור גברים) לתת מקום נרחב לעיסוק ברגשות.
לעתים עולה קושי לקבל את שאיפתה של הפסיכותרפיה להיעדר שיפוטיות – מה שנתפס כמנוגד לערכי היהדות, המבוססים על ערבות הדדית ו"מצוות תוכחה". "מרחב הספק" האופייני לטיפול וההזמנה לשאול שאלות, עשויים להיתפס כמאיימים על ערכי ציות ו"אמונה תמימה"; מצב זה מעורר גם חשש להתפרקות ערכית.
במצבים בהם יש ירידה רוחנית זמנית בשל הטיפול הנפשי, האתגר מתעצם שבעתיים. קחו למשל אדם שנהג להקפיד מאוד במצוות וגם סבל מכפייתיות, ייתכן שהפחתת רמת החרדות והכפייתיות תדרוש ממנו להתארגן מחדש ולהקפיד במצוות מתוך מניע בריא ונכון. אבל מצב הביניים יכול להיחוות כמלחיץ מאוד.
הטיפול מעלה שורה של שאלות הלכתיות. למשל, על המטופל להתמודד עם השאלה האם דבר שאסור לעשותו – אסור גם לחשוב עליו, להרגיש אותו או לדבר על אודותיו? האם מותר לו לבטא רגשות שליליים או כמיהות אסורות, כגון: רגשות כעס וטינה, תשוקות מיניות, קשיים ביחסים עם ההורים וכדומה? גם כאשר הוא יקבל היתר מרבו, הפונה עלול לראות בדיבורים כאלו ביטוי למידות רעות, הפרת מצוות כיבוד הורים או הפרת איסור לשון הרע. הבעת תסכול על קשיים בחיים יכולה להיתפס על ידו כדבר בעל סיכון מיסטי – כפירה בטוב של ההשגחה העליונה ו"פתיחת פה לשטן". לדוגמה, הפוסקים קבעו הלכה ביחס למותר ואסור בכיבוד הורים בטיפול נפשי, ועדיין זו התמודדות לא פשוטה למטופל לדבר על הוריו.
ו. הבנייה תורנית לבעיה נפשית
לעיתים הקושי להכיר במצוקה נובע מתוך הבנייה תורנית לבעיה, כך נוצר מצב של אי הכרה במצב כ"מצוקה נפשית" אלא כ"מצב רוחני" כלשהו. יש מצבים בהם ההתנגדות להכיר בבעיה "מתעטפת בטלית" ומתורצת על ידי אמתלות ותירוצים תורניים שונים ומשונים.
"אמונות שגויות". דוגמאות: אמונה – סמויה או גלויה – שזו גזירת שמים ואין דרך לשנות אותה, או שהפעולה לשינוי צריכה להיות רק ברובד רוחני ולא גשמי ולכן יש לקבל את הדין באהבה; אמונה שאם בעיה זו תיפתר אולי תגענה בעיות חמורות יותר, לכן "צריך לומר תודה על מה שיש" ולהמשיך הלאה; אמונה של האדם שהוא לא ראוי לחיות חיים נעימים, שמגיע לו עונש ושזה רצון ה' שהוא ימשיך לסבול; תפיסה לפיה כל האנשים סובלים וזה התיקון שלהם, "זה נסיון/אלו החיים".
"הבניות תורניות". לדוגמה, בלבול בין "מידות רעות" שזקוקות להתערבות תורנית-מוסרית, לבין ל"מצוקות נפשיות" שהרבה פעמים זקוקות דווקא לעזרה מקצועית. לפעמים מצבים נפשיים מוצגים כ"מידות", דוגמאות שכיחות: דימוי עצמי נמוך – ענווה; כפייתיות – צדיקות; חוסר תפקוד – ביטחון בה'; מיניות/תוקפנות לא מותאמות – יצר הרע.
ז. חסמים על רקע תרבותי
ישנם אתגרים הנובעים מסגנונה של הקהילה החרדית ומיחסיה עם שאר חלקי החברה הישראלית.
חברת אנשים בוחרת לעצמה נקודת איזון כלשהי במתח שבין קהילתיות (קולקטיביזם) לבין פרטניות (אינדיבידואליזם). ככל שהחברה נוטה יותר לכיוון הקהילתי, כך היא זקוקה למכנה משותף רחב וחזק יותר והפרט צריך לוותר על הייחודיות שלו לטובת הידמות לרוב האנשים. הגברת ערך הקהילתיות טומן בחובו ציפייה לאחידות גבוהה בין חברי הקהילה, לצד חשש מפני שונויות אנושיות באשר הן. עצם קיומו של חבר קהילה שאינו הולך בתלם, ולו רק מבחינה נפשית, נוגס באחידות הקהילתית. זו אחת הסיבות לכך שיש בחברה החרדית חשש גבוה מאוד מסטיגמה פסיכיאטרית. סטיגמה כזו יכולה לפגוע בהשתלבות של האדם בקהילה, למשל ביכולת שלו או של קרוביו למצא שידוך. כאשר אדם עומד בפני מצוקה נפשית, הוא ירצה לעשות הכל כדי למצא לה פשר כלשהו, העיקר שלא יהא זה פשר פסיכיאטרי. למשל, הורה אינו צריך "על הראש" ידיעה אותה יצטרך להסתיר ממחותנים לעתיד, הפיתוי להכחיש את המצוקה הוא עצום.
חשוב להבין כי עצם הרעיון של מתן מקום לטיפול פסיכולוגי, אינו מובן מאליו בחברה קולקטיביסטית. היסוד הקולקטיביסטי מדגיש את הממד האובייקטיבי-מעשי של החיים, את מה שמתרחש ברשות הרבים, ומקנה פחות מקום לתחום הטיפול הנפשי שמתרש במרחב סובייקטיבי-אינדיבידואליסטי. למשל, הפניית הזרקור לייחודיות של הפרט יכולה להציף חשש מפריצת גבולות הנורמה ואיום על ה"סדר הטוב" הכרוך במתן מקום לשונות-ייחודיות נפשית.
כיום יותר ויותר אנשים חרדים פונים לעזרה נפשית, והקהילה מתגוונת ויש בה יותר ויותר מקום לאינדיבידואל. גם הסטיגמה הולכת ופוחתת והזרות כלפי עולם הטיפול הנפשי הולכת ודוהה. עם זאת, חשוב להבין שיסודות החברה החרדית בנויים בצורה שונה מיסודות עולם הטיפול. בנוסף, ישנם חלקים בחברה החרדית המסתייגים מאוד מעולם הטיפול והחברה בה הוא התפתח.
זרות – כאשר יש צורך בפנייה לטיפול על ידי מישהו שהוא מחוץ לקהילה, עולים חששות שונים, כמו חשש לא להיות מובן נכון על ידי המטפל שתרבותו שונה; לפעמים ישנו חשש מפני "חילול ה'", כי המטופל חושב שעליו להציג את ציבור החרדי כלפי חוץ כמי שאין בו התמודדויות ומצוקות, בבחינת "אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותינו".
לפעמים ישנה דאגה מפני תחושת זרות וניכור וחשש מיצירת יחסי אימון עם מישהו מחוץ לקהילה. כאשר המטפל מתוך הקהילה יכולה לעלות דאגה מסודיות וחסיון, ממפגשים מביכים בעתיד וכדומה.
ח. הסתייגות תורנית מהפסיכולוגיה
בתחילת דרכה הפסיכותרפיה והדת היו צרות זו לזו. עם השנים הלכו הפערים והצטמצמו, אך עדיין נותרו גם הדים מן העבר וגם הסתייגויות מן ההווה, והם יכולים להשפיע על ההחלטה לפנות לעזרה נפשית.
"אין מתרפאין באיסורין". ראשית קיים החשש שהמטפל ישפיע לרעה על מצבו הרוחני-תורני של המטופל. השפעה זו יכולה להיות באמצעות מתן עצות שנוגדות את רוח התורה, או באמצעות השפעה של דוגמה אישית ומסרים סמויים. בכלל, החברה החרדית מדגישה את עיקרון "תיבת נוח" המגן מפני המים הזדונים של המבול, ובפנייה לעזרה המטופל נדרש לפתוח את דלתות ליבו בפני המטופל ולהיות חשוף מולו ונתון להשפעתו. זה מעורר חשש. דאגה זו תיתכן גם כלפי מטפל מתוך הקהילה שהלך ללמוד את תורת הטיפול "בחוץ".
"חכמה בגויים ותורה בגויים". דרכי העבודה של הפסיכותרפיה התפתחו על רקע תרבות המערב והיא – בדעת ובבלי דעת, משמשת כ"נשאית" של עקרונות וערכים מערביים. ככל שמדובר במינות, הלכה ערוכה היא ש"אין מתרפאין" מהן (עבודה זרה, כז). אך גם אם אין הדברים מגיעים כדי מינות ואפיקורסות, חז"ל קבעו: "אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים — תאמן […] יש תורה בגוים — אל תאמן" (איכה רבה ב, יג). אמנם "חכמה בגויים – תאמן". ברם, קשה מאוד לדעת היכן עובר הגבול בין ה"חכמה" שבפסיכותרפיה, לבין ה"תורה" שבה. ככל שהפסיכותרפיה מגלמת פרקטיקה של ערכים לא-תורניים, אזי היא בבחינת "תורה בגויים אל תאמן". כך שעצם הפנייה לטיפול נפשי מקצועי על ידי מי שקיבל הכשרה בשיטות טיפול מערביות, מהווה מקור דאגה.
"נפש רוחנית או גשמית". קיים בלבול בין בריאות ה"נפש" העוסקת בחלקים הפסיכולוגים גשמיים של האדם, לבין המושגים "נפש ונשמה" שהם רוחניים-תורניים. מכך נובעת לפעמים הציפייה שהתחזקות בתורה ומצוות היא הפתרון הבלעדי לתחלואה נפשית. יש הבטחות בתורה ששמירת מצוות מביאה מזור וא"כ מדוע יש לפנות לטיפול (רמב"ן, ויקרא כו, יא). בנוגע לרפואת הגוף כבר הוטמע היטב לאורך הדורות שיש לפנות לרופא, אך לא כן לגבי טיפול נפשי, שם עומדת לה לעיתים התהייה האם יש רשות לרופא לרפא? האם יש הצדקה לפנות לטיפול רפואי או שמא רוחני-תורני?
"גירוש מגן עדן". במחקר עלה כי כאשר אדם אינו מצליח למצוא מזור בעזרת התחזקות, אזי הוא יכול לחוש שיש בו פגם רוחני. היציאה לקבלת טיפול "חילוני" בנפש שהיא מושג קדוש, יכולה להיחוות כגירוש מגן עדן. "רופאי הנפשות" הם חכמי התורה (רמב"ם שמונה פרקים, ג). העובדה שהאדם לא הצליח למצא מזור בין כותלי בית המדרש, יכולה ליצור תחושה מאוד קשה של החמצה וגירוש ממקור החיים.
"חדש אסור מן התורה" – בדורות הקודמים אנשים הסתדרו לכאורה ללא טיפולים פסיכולוגיים בצורתם המוכרת לנו כיום. הדורות הקודמים חיו חיים נעלים יותר ביחס לדורות האחרונים. יכולה להתעורר הציפייה, מדוע אפוא כיום אדם זקוק ללכת לטיפול נפשי?! אולי זו רק הטמעה של תרבות הגויים: "עובדה – אבותינו לא הכו לפסיכולוגיים".
ניתן להציע לפונה תמיכה משפחתית/חברתית לאורך הטיפול, להזכיר לו שהוא לא לבד. אפשר לכווין אותו להיות בקשר עם רבו ולהיעזר בו בדילמות שעולות במהלך הטיפול. הרב גם יוכל להסביר לו על חשיבות העיסוק ברגש ועל הנחיצות בשיתוף פעולה עם המטפל. הרב והמטפל יכולים לייצר שיתוף פעולה חשוב לטובת המטופל ולסייע לו כל אחד ממקומו, בהתאם לסמכות והמיומנות של כל אחד. הרמב"ם באיגרת הבהיר את חלוקת התפקידים בין איש המקצוע לבין הרב[1]: תפקידו של איש המקצוע הוא להציג פתרונות ברמה הטקטית; לעומת זאת, תפקידו של הרב לקבוע אסטרטגיה לחיים. איש המקצוע מצופה להציג בפני הפונה את תמונת המצב והחלופות השונות, ובאחריותו של המטופל לבחור בדרך ההתמודדות, בהתאם לאסטרטגיית החיים שהוא מאמין בה.
…
למעשה הסיבות לא לפנות לעזרה כה רבות, עד כי יש אומרים שאדם פונה לעזרה רק כאשר מחיר אי הפנייה גבוה ממחיר הפנייה עצמה. האתגר הוא כפול, היות שרבים מהתפקודים הנפשיים הנדרשים להביא את האדם לפנות לעזרה, פעמים רבות הם בעצמם חלקים הזקוקים להתערבות טיפולית, בבחינת "ערבך – ערבא צריך".
הבנת האתגר הייחודי של האדם שאיתנו יכולה לסייע לו לפנות לטיפול, לפעמים הוא עצמו מבין את המצב לאשורו, אבל "אין חבוש מתיר עצמו", והוא זקוק לדחיפה מבחוץ. זו תפקידה של הסביבה, להשכיל על מצבו ולהנחותו ליציאה מאפלה לאורה.
בברכה
חיים
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
