The Butterfly Button
למה לי חיים אם אין לי משפחה משלי?

שאלה מקטגוריה:

היי
אני בחורה שמתקדמת לגיל 30 בצעדי ענק.
בחורה חרדית, גדלתי בסביבה חרדית ויחסית שמורה כל חיי.
יודעת ומאמינה שיש אלוקים והוא כאן, שומע ואוהב. אבל לא מרגישה את זה.
היו ימים ותקופות לא קלים בחיי שהרגשתי את אהבתו ודאגתו אלי, הרגשתי שאני לא לבד.
והיום שאני אחרי תהליך ארוך ומתיש עם עצמי והנפש לי. וכן, התקדמת. מרגישה את זה על עצמי מאוד,
דווקא כאן, אחרי הכל שיש לי כבר עמוד שידרה והבנה והתבגרתי במובנים שונים- אני מרגישה עוד יותר לבד. מרגישה שזה שהוא נמצא זה בשכל יושב טוב אבל לא ברגש.
לא רוצה להשמע כפויית טובה כי בתכלס הוא מחזיר לי את הנשמה כל בוקר ומאמין בי ונותן לי עבודה ופרנסה ודברים בסיסיים ופינוקים להם אני זקוקה ואפילו מעבר.
אבל בהרגשה מרגישה מאוד מרוחקת ושגם הוא רחוק.
זוכרת את עצמי שעל דברים קטנים הייתי משתפת אותו, מדברת אליו, פונה, בוכה, מודה, מתעצבנת.
ועכשיו- כמין אדישות כזאת למצב. כלום. רק כאב על הריחוק וזהו.
ואני מוצאת את עצמי פעם אחר פעם ברגעי יאוש ומשבר שמשום מה בזמן האחרון תוקפים אותי יותר ויותר שואלת למה לי החיים?
בשביל עוד יום לקום, לעבוד, להרויח כסף, להוציא אותו על לימודים, מגורים, מחיה ועוד יום לקום ולעבוד ולטפל בעצמי ובדפקטים שבי ואז ללכת לישון לבד. עצובה. רק אני ועצמי וועוד יום רק אני ועצמי ועוד יום…
אז בשביל מה ומי זה טוב?
מרגישה שלמרות שעובדת בעבודה סופר חיונית- אין לי סיפוק.
שלמרות שמוקפת חברות ואנשים- מרגישה תלושה ובודדה.
למרות שיש לי כמעט הכל- מרגישה כל כך חסרת כל.
וכל זה בגלל מה?! שאין לי עדיין משפחה משלי, אהבה, מישהו שבסופו של יום נתעניין אחד בשניה, קשר אמיתי.
אני שנה אחרי שנה מתרוצצת מהצעות לפגישות ובאמת האמנתי שיום אחד זה יקרה, שמשהו ישתנה.
ושואלת את עצמי- איך זה יכול להיות שבנא”ד מחפש את הדברים הבסיסיים הנצרכים לכל אדם: בית, יציבות, קשר, אהבה, שיכות. והוא כבר 30 שנה לא מוצא את זה.
ועד שהוא חושב שיש כאן משהו שאולי יהיה עבורו- זאת אשליה שמתנפצת פעם אחר פעם….
מרגישה שכוחותי הולכים ואוזלים, משהו בתוכי הולך ושוקע- זה כבר לא השמחת חיים הזאת, האמונה, הדברים שעושים לך טוב. כלום כבר לא נוגע בי, לא מרגש אותי.
רק הרגשה חזקה של כאב עמוק ובדידות תהומית. חלל שנפער ונפער ומאיים לבלוע אותי, חיה.
זאת התחושה שלי.
ואני מוצאת את עצמי פעם אחר פעם מהרהרת על משמעותי בעולם. למה זה טוב, למי? לזה שאולי יום אחד יבוא מישהו שיהיה בעלי, איכשהו?!
אז. לא.
אני מוותרת כבר מעכשיו. על הכל.
לא מרגישה שזה שאלה, זה יותר בשביל שארגיש שעשיתי בסוף הכל. אבל הככלל!! כדי לעזור לעצמי.

תשובה:

בחורה קדושה ומיוחדת,

קראתי את המכתב בכאב, חשתי רצון לחבק אותך ולדבר איתך פנים אל פנים.

הרגשתי את הבדידות, הכאב, איבוד הדרך והיעד, חשתי את התמיהות, את הרצון למשמעות ולגעת בסוף. בתכלית.

הבדידות העמוקה שזר לא יבין זאת: ‘להיות מוקף- ובודד’, הרצון למשמעות ‘למה לי כל אלה’, התחושה שיש עומק לחיים וניתן למצוא זאת, מסיבה הקיימת ואת לא שייכת.

הבדידות הקיומית בעומק היא נחלת בני האדם, כמו גם השאיפה למלא אתך בדידות הזה

ולפני שנדבר עליה כמושג, אני רוצה לומר לך: מותר לך קצת להרפות. אני מרגישה שאת מאד דרוכה להיות מכווננת לדבר האמיתי והנכון שכבר יקרב אותך לגאולה. לפעמים כל מה שנדרש מאיתנו זה פשוט לשחרר. לשים את הראש על אבא ולהגיד נגמרתי, כואב לי עד הנקודה הכי עמוקה חסר לי בטירוף, אני לבד. להיות שם, להתגבר על הפחד להתפרק, אחרי שבר גאון, אחרי ההתפרקות תגיע השלימות הפנימית, הודאות המוחלטת בטוב האינסופי. הפוזה החזקה (הפנימית) לא מאפשרת לנפש שלנו להתקפל אל תוך עצמה בזעקה שתשמע מסף העולם ועד סופו, זה מפחיד. זה מאיים. זה בלתי נסבל. אז יש הגנות וחומות על הלב שלך, לב שורד, שמרגיש שהגיע לקצה גבול היכולת שלו..

הרי משו בך מתנגד בכל הכח למציאות הזו, בעומק יש כעס גדול שלא מתורגם, בלי שם, בלי מקום. קשה לנו להיות במצב חלש בתקופת זמן ארוכה, להשאר בהכנעה זה אומנות. אומנות של ממש לדעת ליחל להתפלל לבקש להשאר כעלה נידף בשעה שכל כולנו מבקשים רק להאחז במוכר והידוע ולשעוט במעלה המציאות הבטוחה. חני ויינרוט שהחודש היארצייט שלה כתבה: הלואי שנדע שתפילה זה לא כספומט, תפילה שזה לפרוק את הלב ומה שאבא יחליט זה לא משנה. בעומק של הדברים, זה היכולת להיות ‘מבקש’ נכנע בלי קבלות. תודעה של ‘כספומט’ מייצרת רגשות קשים כעס והאשמה, ולהיות כל הזמן בהשפלה של העצמי זה יותר מדי בשבילנו, אבל לעומת זה יש את ההכנעה, שזה לא למחוק את מי שאני את הרגשות שלי, גם הקשים והכואבים, זה פשוט להרגיש אותם, לתת להם מקום לפני ה’, זה לא סותר את האמונה. אבא שלנו בשמיים גדול ואינסופי כדי להכיל רגעי כעס עוברים, הרי בעומק של העומק גם את יודעת בשכל, כמו שכתבת, מה נכון וטוב לחשוב.

ואחרי זה, ויחד עם זה,

האם יש משמעות לבדידות? מהי? האם המשמעות היא החתונה? מה רצון ד’ בבדידות? ב ניתוק מהמלך הנורמלי של החיים, בתחושה של ההמתנה בתחנה? והשאלה למה??

התשובות נמצאות אצלך, מתחת לערפל. ועולה מתוך המכתב- הבדידות מול המשמעות. זוהי הנקודה.

פתרונות- יש בך. אני יכולה להצביע על הדרך. לנסות לסייע לך לפתח את הדברים..

בהבנת והרגשת המשמעות- הבדידות תהיה קלה יותר ותשקע. וההרגשה כי את לא לבד- תגדל. הדרך תאיר והמטרה תהיה ברורה.

חושבת שיש לעמוד על מס’ נקודות המובילות ליעד אחד- שינוי תפיסה, הענקת משמעות ושמחה.:

1. הסתכלות פנימה לנושא הזוגיות והתפיסות סביב זה: תעמיקי ותבררי עם עצמך: מה קדם למה: הכאב או התפיסה ‘שלא שווה את זה’? מה חשבתי בעבר? מה הניע אותי להתחתן, לחיות ולעשות? האם כל חיי נבנו למען החתונה? החתונה היא שתפסה את היעוד והתכלית? האם ישנה תכלית אחרת? מרוממת יותר?

חשבי על הנקודות הללו. העמיקי בתוכך.

אני יכולה רק להציע תפיסה אחרת, של הסתכלות על חתונה כענין חשוב, ממלא ומעמיק. אך ‘תכלית קטנה’. השווי שלך אינו נמדד בהגעה לזוגיות. היא חשובה בהחלט. אך, ישנה תכלית גדולה, גבוהה ועמוקה יותר, בעבורה נבראנו- להייטיב. לעשות את רצונו. לתקן עולם במלכות ד’, לכבוש שטחים נוספים ולמלאם בכבוד שמים. בעשית. משמעות עמוקה יותר.

ותמיהתך: ‘למה כל זה, בשביל בעל’?? לא. בשביל חייך. את מרגישה את החוסר, מתוסכלת באי יכולת למלאותו, ומתקשה להבין מדוע זהו המסלול: התסכול והכאב בדרך, וההשלמה- בבעל.

?

יודעת שהדברים קשים לעיכול.. וקצת לא נתפסים. אך זוהי אמת הבריאה. תזכי בעז”ה ל’תכלית הקטנה'( כלשון המפרשים). וכעת את מבצעת את התכלית הגדולה… מייטיבה ועושה את רצון ד’. כיצד?

מוביל לנקודה השניה והמשמעותית ביותר:

2. משמעות- האם ישנו משהו נעלה יותר ששווה לחיות בעבורו? האם ישנה משמעות לחיים שלי? מהי? מה המקום של ד’ בחיי? האם ניתן להעיר את רגשת הלב שוב?

הנקודה העמוקה ודורשת הבירור..

סיפור חסידי על האחים ר’ זושא מאניפולי ור’ אלימלך מליז’נסק שנגיעו לעיירה למטרות רוחניות. אך, חשדו בהם כי הם הגיעו לקבץ נדבות. מה שהיה נגד ההנהגה המקומית לאפשר קבצנות חיצונית. לא ידעו מה לעשות בהם והניחו אותם בבית הסוהר עד לבירור העיניינים. יושבים ר’ זושא ור’ אלימלך בחדר, ובהגיע הבוקר- הם רוצים להתפלל. אך מבחינים בדלי הצרכים המונח בחדר. הם לא יכולים להתפלל לידו.. הצטערו מאוד. לא די במצב שלנו, גם להתפלל אנו לא יכולים??

לפתע, מתוך הצער, אחד מהאחים קורא: מי שהניח לנו את הדלי בחדר הוא זה שציווה עלינו להתפלל. וכעת מצוותו היא שלא להתפלל. אז למה אנחנו עצובים? אנחנו מקיימים את מצוות ד’. הוא רוצה שנעבוד אותו בכל האופנים.

שמחו והתחילו לרקוד. הצטרפו ייתר האסירים לריקוד. באו הסוהרים ושאלו לפשר הריקודים. ענו להם האחים- בגלל הדלי.

מיד הוציאו את הדלי.’

לכולנו יש דליים בחיים, שנכנסים ויוצאים. ד’ מכניס לנו אותם, באהבתו האין סופית, והרצון שלו הוא ש’נעבוד אותו בכל המצבים’. להקדיש ולהרבות כבוד שמיים. גם מהתחתית. תחתית המצבים. רוצה שתעבדי אותו בכל המצבים. למרות ,עם ובגלל המצב. בתחתית המצב הזה. נבחרת לכך.

ואינך יודעת כמה כבוד שמים יוצא מההתלבטויות, הנסיון לתפוס ולהתעורר למרות ועם הכל, לנסות, להפגש, לצאת, לברר, להתחבט ולהתברר. ולהאמין באהבתו. למרות שהלב לא מרגיש זאת.

יש משמעות לקושי, הרבות כבוד שמיים.

מהי המשמעות העמוקה של הסבל? על מה אהבת ד’? ממליצה לך ללמוד ולהעמיק בכלל ובספרים המדברים על כך. יש בלימוד כדי להעיר, לזכור לשם מה באנו, מי אנחנו באמת, לחוש את יד ד’ התומכת, המלטפת והסוללת דרך. גם שם ידך תנחני. ותאחזני ימינך.

(ממבחר הספרים הקיימים מציעה לך לעיין בספר ‘פרקי מחשבה\ אמונה ובטחון. של הרב טואבר. לקוראו בעיון, על הסדר. בו הוא מדבר על מקום דורנו ביחס לתכלית הבריאה, רצון ד’ בדורנו, התפיסה היהודית של ‘מי אני’, ומשמעות הסבל והיסורים. או 48 קניינים לחכמה\ הרב נח וינברג: גישה אוהבת ומעשית להתקדמות ולסיפוק פנימי, ב’נווה התלאות’ בו אנו חיים.)

מדובר על מסע עמוק, משמעותי וחזק יותר מכל. משנה חיים בכל ההקשרים ושווה את זה. מסע ארוך טווח. צריך לעבוד קשה, מסע חיים, אך השמים יראו בהירים והחיים צלולים יותר..

כפלסטר ולהתמלאות באנרגיות כדאי שתשאלי את עצמך:

מה מילא אותי בעבר? מה גרם לי לצחוק, להרגיש שאני רוצה לחבק את העולם? מתי הרגשתי טוב עם עצמי? מה היו הגורמים לכך? מה גורם לאנשים אחרים שמחה וסיפוק?

רשמי את הדברים. תשתדלי להרבות בהם.

מאחלת לך שד’ יוציא את הדלי מחייך ותגלי את עצמך קרובה יותר אליו, חזקה ומחוזקת, שמחה יותר ומלאת משמעות כללית ובלתי מותנת לגבי מקומך בעולם…

וממילא תענה התמיהה ‘למה כל זה, בשביל בעל’?? לא. בשביל חייך. את מרגישה את החוסר, מתוסכלת באי יכולת למלאותו, ומתקשה להבין מדוע זהו המסלול התסכול בדרך וההשלמה- בבעל.

אל תפחדי. את לא לבד. אל תתיאשי.

הייאוש הוא הנשק העתיק והמשומש ביותר של היצר הרע. כדי להרפות ולחדול. לעזוב את השאיפות (שמכוונות אותנו), את הרצונות (שמתדלקים את המאבקים הפנימיים).

ד’ אוהב אותך, באמת, נותן בך אמון כל בוקר וכל רגע, מפיח בך כל רגע מפיו אל פיך חמצן. חיים. רוח ואפשרות דיבור.

מאמין . אוהב ומקיים. ורווה נחת.

מאחלת לך מסע בהיר. וצליחתו באומץ. באמונה ובאופטימיות.

בטוחה ביכולתך.

תמר ש.

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. מדהים שמצאת כוחות לשאול שאלה.
    התשובה חזקה גם אותי
    המשל עם הדלי ממש יפה
    כי באמת יש לנו כ”כ הרבה דליים בחיים שדורשים איתנו להתנהג אחרת ממה שחשבנו/רצינו.
    תודה לשואלת ותודה לתמר שיישבה את הדברים.

    מאחלת לך הרבה אושר, שמחה וסיפוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

אני מחפשת דבר שלא קיים?....
אני בחורה חרדית, קצת פתוחה, בגיל השידוכים, שאמורה להתחיל לדעת איך היא רוצה שהבית שלה יהיה ויראה, איזה בעל היא רוצה.. הבעיה היא שאני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. בהתחלה היו לי הגדרות מאד ברורות מה אני רוצה, מה אני מחפשת ואיזה בית אני שואפת להקים. ואז שהתחלתי יותר...
מה המקום של התלבטויות אחרי האירוסין?
בן 29 ממשפחה דתית גדלתי כדתי לאומי ובשנים האחרונות התחזקתי בדת והתפיסה שלי יותר נוטה לכיוון החרדי או החרדלי,קובע עיתים ומבין את החשיבות של לימוד תורה וכן רוצה שהילדים ילמדו במסגרות יותר תורניות ולא דתיות לאומיות. מבחינת לבוש אני מתלבש בסיגנון הרגיל מכנסיים או גינסים וטי שירט סולידים כיפה שחורה...
מה עושים כשאין כוח לחיות?
מה עושים כשאין כח לחיות? אני מאובחנת עם פוסט טראומה מורכבת בטיפולים מתישים כואב לי הכל מאחוריי אישפוזים כואבים אני מאובחנת עם הפרעת אישיות גבולית אני קיצונית אוהבת ושונאת בצורה קיצונית אני נשואה עם ילדים ואין לי כח אני רוצה להיות האמא הכי טובה ואם לא מצליח אז לא באלי...
ראש השנה עבר נורא אז מה יהיה עם יום כיפור?
קשה לי ממש המחשבה שיום כיפור הולך להגיע. ראש השנה עבר עלי גרוע. נרדמתי ולא התעוררתי לתפילה לא הספקתי להתארגן ,הרגשתי כל החג תחושה של הפוך מחג..המשפחה שלי לא תורנית מה שהביא שלא היתה פה אוירה מתאימה בכלל ליום הדין.. ואני מדברת בעדינות.. בכללי אני מרגישה גרוע עם עצמי, שומעת...
מה צריך להרגיש כשנפגשים?
יש לי שאלה שמעסיקה אותי מאד בנושא שידוכים השאלה היא: מה צריך להרגיש. כולם אמרו לי כשזה יגיע את תדעי. ולא. אני לא יודעת. אם נחמד לי זה נקרא שאני מרגישה? האם לחשוב עליו יום למחרת זה נקרא להרגיש? או שאחרי הפגישה צריך להיות פרפרים וכו? אני פשוט לא יודעת...
מתלבטת לגבי הבחור - האם יש בינינו פערים?
אני בת 26. חרדית בחורה ביישנית ומעט מופנמת. יצאתי לשידוכים בגיל מאוחר כי סיימתי סמינר בתחושה מאד מבולבלת – מי אני, מה אני מחפשת? חיפשתי את עצמי מאד. אפשר לומר שמצאתי. בשביל הרקע: גדלתי בבית פתוח אבל עד רמה מסויימת (רואים סרטים, שומעים מוזיקה ישראלית / לועזית), אבל הרוח וההלכה...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן