שואלת יקרה,

שאלתך והכאב הבוקע ממנה מהדהדים בעוצמתם. קראתי שוב ושוב את מילותיך,

ושתקתי.

דממתי.

דמעתי.

הרגשתי, שהמקום אשר את עומדת עליו, אדמת קודש הוא. אין לי באמת שום נגיעה, ויכולת לרדת עד הסוף לעומק ההתמודדות שאת מתארת, לנסיונות הסיזיפיים והאין סופיים לגשר על פערים שאולי לעולם לא ניתן יהיה לגשר עליהם באמת, ולהבין לעומקו את התסכול מהמאמץ שאתם נדרשים להשקיע, ונראה שאינו נושא את הפרי המתוק והמקווה.

מצד שני, אני מזהה בתאורך כי גם את, וגם בעלך, הנכם אנשים רציניים, אנשי עמל ועבודה קשה, לא מפונקים, מודעים לעצמם, הולכים לטיפול ומתמידים בו למשך שנים ארוכות, שמים את טובת הילדים לנגד עיניהם, ועושים כל הניתן כדי לתת להם ילדות בריאה ושגרה ברוכה.

עוד אני מבינה מתאורך שלא מדובר ברצון לחמוק מעבודה קשה, (כי לבנות זוגיות שניה זה לא פחות קשה, אלא קשה אפילו יותר). אני מזהה בדבריך כי לא מדובר במחשבה ילדותית כאילו הדשא של השני יותר ירוק, וגם אין פה תקוות שווא לאיזו נשמה תאומה שאיתה נחוש כגוף אחד בלב אחד בלי להתייסר ביסורי האיחוד והייחוד של הבניה המשותפת.

לכן אשתף אותך במחשבות ותובנות שהתגבשו אצלי לאורך שנים ארוכות שבהן יצגתי כעו”ד וטו”ר נשים רבות, חרדיות, וגם לא חרדיות, בבתי הדין, בהליכי גירושין. אינני יועצת נישואין, ובכל זאת, אנסה לשתף אותך במחשבות אלו, שעשויות גם לשפוך אור, על אופי היעוץ שאת מקבלת, או על הדרך שבה האנשים שאת מחפשת את ‘אישורם’ מסתכלים על הדברים.

1. משפט אחד בתאורך, חזר על עצמו בווארייציה נוספת:

למה רבנים ויועצי נישואין כל כך מתעקשים ולא מאשרים גירושין…

מאיפה הרבנים והיועצים לוקחים את זה?

ואנוכי תוהה, ממתי צריך ‘אישור’ של רבנים או יועצים כדי להתגרש? איפה זה כתוב? יתירה מזו:

הרמב”ם אומר – “אין אישה שבוית חרב להיבעל למי ששנוי לה”. זו בדיוק הסיבה שאישה שמרגישה שהיא ‘לא מסוגלת’ ואני מדגישה ‘לא מסוגלת’ (ולא סתם ‘לא רוצה’) הרי שהיא לא מחוייבת בכך. ולכן, דווקא העובדה שהיא ‘שואלת’ (רב או יועץ, זה לא משנה) האם להתגרש, עצם השאלה היא סוג של ‘אינדיקציה’ לכך שהיא לא צריכה להתגרש, ואולי בדיוק בשל כך- היא מקבלת את התשובה ‘אל תתגרשי’. משום שאישה שלא מסוגלת לחיות עם בעלה, פשוט לא שואלת.

לא בגלל שהיא לא רוצה לשאול, אלא כי היא לא יכולה לחיות עם תשובה אחרת מלבד גירושין, שכן בכל אופן אחר, היא מרגישה שטוב מותה מחייה. וזה בדיוק מה שנישואין הם לא!!! הם לא בית כלא!!! ורק אישה יודעת על עצמה ובעצמה כמה היא סובלת, מה היא מסוגלת לשאת, ומה לא, וממילא, את השאלה אם להתגרש כן או לא, רק היא צריכה לקבל בעצמה. היא לא זקוקה לשום אישור לכך. לא אישור מיועץ, ולא אישור מרב. אפשר לייעץ לה, להמליץ לה, להגיד מה אני חושב על המקרה שלה, ולעיתים מבט רחב של יועץ או רב עשוי לשפוך אור על ‘חומרת’ ההתמודדות. דווקא בגלל ההיכרות שלו עם קשת רחבה יותר של מצבים, והיכולת לאמוד את חומרתם וקושיים.

אך אם היא בוחרת להקשיב לעצה, או ‘לחפש’ אישור, הרי שככל הנראה הסבל שלה הוא לא כזה נורא, ולא כלו כל הקיצין, והיא כן מסוגלת לקבל תשובה ‘תשארי’, והיא לא מרגישה כ’שבוית חרב’, וכנראה, היא כן מסוגלת לקבל תשובה אחרת מ’תתגרשי’.

לכן – כל הרבנים שפנית אליהם, ודאי אומרים לעצמם, אם היא שואלת, כנראה ש’אם יש ספק, אז אין ספק’, והיא לא צריכה להתגרש. כי אם באמת המצב היה כל כך בלתי אפשרי, היא פשוט לא הייתה באה אלינו.

2. מחשבה נוספת. החיים עם בן זוג, שונה מאיתנו מעצם היותו ‘גבר’ , עוד לפני שלל התכונות האנושיות הספציפיות המייחדות אותו, כבר הופכים את הנישואין, כל נישואין, לאתגר גדול. על כך יש להוסיף את התכונות הספציפיות של האדם שלא תמיד ‘משלים’ אותנו בחסרונותיו ותכונותיו, והופכים את הזוגיות לאתגר הדורש עמל בלתי נגמר. ככל שאנו נשואות לאדם שהפערים מולו גדולים יותר, כך משתכללת יכולת ההכלה שלנו, מתחזקים לנו שרירים שלא ידענו על קיומם, ואנו מפתחות יכולות אישיותיות של מודעות עצמית, של התבוננות וחידוד המבט, של פיתוח רגישויות שלא היינו יודעים על קיומם , לולא אותה התנסות. נסי לרגע לשאול את עצמך- במה את שונה היום מאותה בחורה צעירה ותמימה שנישאה לפני כך וכך שנים? אלו יכולות פיתחת? אלו תכונות גילית בעצמך שלא ידעת על קיומם, או שלא תיארת שתצליחי לסגל לעצמך? נסי להתכנס לשעה ארוכה של שקט פנימי ובררי לעצמך סוגיה זו. אולי תגלי במה בכל זאת תרמו נישואין אלו לך באופן אישי- (בלי קשר לטובת הילדים) ואיך היית אחרת, פחות מיוחדת, פחות משוכללת, והרבה פחות מפותחת, עמוקה, חכמה, מכילה ומבינה מכפי שהנך היום.

ומילה נוספת על ‘טובת הילדים’. משאלתך עולה מעין דיכוטומיה בין טובתך האישית ל’טובת הילדים’, בין הדאגה לעצמך ולאיכות חייך, לאיכות החיים של הילדים. מהצבת הדיכוטומיה הזו, נוצרת השאלה – האם עלי לוותר על עצמי למענם. אך המציאות הרבה יותר מורכבת מכך. כאשר את רואה את ילדך מתייסר, נאבק, אובד ואבוד בתהליך השחרור שלך עצמך, לא תוכלי (לא תרצי, אך גם לא תוכלי) להפריד את אושרך מאושרו, את טובתו מטובתך, את סבלו מסבלך. לראות את הילד סובל – זה סבל אישי שלנו. האם כשהילד חולה ומאושפז חלילה בבית חולים, אנו מרגישים כי זה ‘סבלו שלו’, או שכרוך בכך, מבלי הפרד, ה’סבל שלי’ למראה התמודדותו? ולכן – ילדים שסובלים מתהליך פרידתם של הוריהם, מהעדר הורה ביולוגי בחייהם, מתהליך הרכבת המשפחה החדשה כאשר זו קמה, אין זה סבל המנותק ממך ומבעלך, והוא מייסר את ההורים, לא פחות, ואולי אף יותר, מהכאב שהם חווים זה מנוכחותו של זה. אם אכן יש משהו שיכול להקל על ‘הסבל המשותף הזה (של הילד שחווה את ערעור ביתו ומשפחתו, ושלך הצופה בו וחפצה לשווא באושרו שאינך מסוגלת להעניק לו) הרי זו רק התחושה שהמצב הנוכחי של הפרידה הוא בלתי נמנע, ונכון לך ולבית גם יחד. וזאת כפי שתראי, מתרחש בד”כ בסיטואציות מאד ספציפיות שעליהן אדבר בהמשך.

3. נהוג לאמר שנישואין ‘אי אפשר איתם, אך גם אי אפשר בלעדיהם’. חיי רווקות, הבדידות, החד-הוריות עשויים להיות, והנם בד”כ, מרים וקשים לא פחות, ומבחינות מסויימות, אף יותר מנישואין מאתגרים. לעיתים, בצוק ההתמודדות עם כבלי הנישואין, המחשבה על ה’לבד’ נראית קוסמת או לכל הפחות, נדמית פחות גרועה מההתמודדות הנוכחית. אך ‘תמונה’ זו עשויה להתברר כ’תעתועי ראיה’. ההמלצה להתגרש – בפרט שאף אחד לא מבטיח שהנשמה התאומה תמצא, וכשזו תמצא היא תשוש אלי האתגר לבנות בית משותף עם ילדים שלו ושלה בתמונה, הופכים את שאלת הגירושין למורכבת הרבה יותר. היועץ אומר לעצמו: מה מחכה לה? מי יודע אם תמצא מישהוא אחר? אולי היא תסיים את חייה בבדידות מזהרת? האם אין זה ‘להחליף פרה בחמור’? ולכן- ההמלצה להתגרש ניתנת בד”כ רק למי שהגירושין עבורה – הן “מהפחת אל הפח”, מהמאד גרוע, אל “הגרוע מעט פחות”, מה’נורא ואיום’, אל ‘הפחות נורא ואיום’.

לפיכך, מי אלו הנשים שעבורן נכון להתגרש?

אלו שסובלות מאלימות במשפחה, מהפרעת אישיות של הבעל, ממחלת נפש שגורמת לאדם להיות תוקפני/מסוכן וכדו’.

כל אלו- שמצבן כל כך כאוב ומייסר, שהגירושין, ולו במחיר היקר של בדידות עד סוף ימיהן, עשוי להיות עבורם מוצא מן המיצר, ומחיר ששווה לשלמו כדי לחיות בשלוות נפשית, שכיום אין להן, ובד”כ גם אין אותה לילדיהן בסיטואציה כזו.

כדי לזהות אם את נמצאת במצב זה – שימי לב האם את מייחלת לכך ש…

בעלך יבין אותך היטב, שבעלך יתייחס אליו יותר יפה, שיציע יותר את עזרתו, שיהיה שם למענך כשאת צריכה אותו, שיותר יתעניין בך, שיוסיף לדבר איתך ולא יתכנס בשתיקותיו, שישאל אותך ….. במלים אחרות: שיהיה לך ‘יותר’ ממנו, ש’הוא’ יהיה – ‘הוא בגירסה יותר משודרגת’ או…

או שאת רק מיחלת לכך שיהיה לך ממנו כמה שפחות: שהוא לא ימצא בשטח, שלא יגיע, שיעלם, שלא יבוא הביתה, שלא תראי אותו יותר, שרק לא יופיע….שזה קורה בד”כ כפי שכתבתי לעיל, במקרים שבהם הנוכחות של הבעל היא מסוכנת, מלחיצה, מעוררת חרדה, משפילה, גוזלת שלוות נפש, ומאיימת עליך או על הסובבים אם פיזית ואם נפשית. האם תוכלי לזהות היכן את נמצאת בין שתי האפשרויות הללו?

4. אם לדעתך, התופעה קיימת רק בציבור החרדי, הרי שניתן לראות זאת גם כסוג של ‘תעודת כבוד’ לציבור זה, שמחנך לעשות כל מאמץ, ולהשקיע כל השקעה, כדי שהבית הנבנה אכן יהיה בנין עדי עד, ושאנשים יעשו כל הניתן כדי לא למהר ולפרקו עם ההתמודדות הראשונה ואפילו לא השניה והשלישית שנופלת לפיתחם. יחד עם זאת, מניעה מוחלטת של האפשרות להתגרש, הופכת את הבית היהודי לבית כלא, לכך שאנשים נשארים בו מתוך סבל, וממילא- זה לא אותו בית יהודי קדוש ושלם שלקיומו אנו מייחלים. דוקא ‘פתח המילוט’ , קיומו של ‘פתח יציאה’ הוא הכרחי כדי שכל מי שנשאר בנישואין, יהיה רק זה שאכן מתוך בחירה, מקיים בית של אהבה ואחווה, או לפחות נמצא בתהליך של בניה מתוך תקווה לעתיד של אהבה ואחוה. אחרת, אם נשארים בו רק כי אין ברירה, הרי שהוא ‘בית כלא’ ולא נווה לזוגיות ושותפות של בעל ואישה. וזה בדיוק מה שהבית היהודי הוא לא!!!. האפשרות להתגרש היא מאבני היסוד של הבית היהודי, (בניגוד לנצרות שאסרה את הגירושין) והופכת את השהיה בין כתליו ל’רצונית’ ל’נבחרת’, ולא לגדר מרשימה אך שאין מאחוריה שום דבר אמיתי.

5. שימי לב, שגם המחשבות הללו מנסות לתת ‘כללי אצבע’, ולכוון להחלטה שקולה שבוחנת גם שיקולים לטווח הארוך. מעבר לכך, כפי שפתחתי, ואני חוזרת על כך בהחלטיות: ההחלטה היא שלך, ורק שלך, ואין אף אחד שיכול לקבל אותה במקומך, ולא משנה מי שזה לא יהיה. את היחידה שתשאי בתוצאותיה, לטוב ולמוטב, ואינך זקוקה לאישורו של אף אחד. אם את מרגישה שאת בכל זאת זקוקה ‘לאישור’ כזה, ככל הנראה, את מחפשת אחריו, משום שליבך לא שלם לגמרי עם ההחלטה שזה הדבר הנכון עבורך בעת הזו, ובנסיבות אלו.

6. לסיום, אציין שתי נקודות חשובות, שנראות כהפוכות זו לזו, אך באמת הן משלימות זו את זו. שימי על ליבך את העובדה ששניכם מנסים. עצם העובדה ששניכם בטיפול זוגי כבר 5 שנים, ואינך לבד במערכה, בכל זאת אומרת שיש לך שותף לרצון להיטיב את קשר הנישואין. זה עצמו כלל לא מובן מאליו, וכן אומר משהו על סיכויי האפשרות להמשיך ביחד.

יחד עם זאת, החיים לצד אדם 24/7, בקרבה ואינטימיות כה גדולים, משקפים עבורינו כמראה את כל הכאבים הבלתי פתורים שעימם הגענו לנישואין, את חסכי הילדות, את כאבי הגדילה שלא קבלו מענה בבית ההורים, ויוצרים אצלינו ציפיה, שלא לאמר – רעב של ממש, שבן זוגינו יחטא לנו את כל הפצעים ויביא מזור לכל הכאבים. כשציפייה זו לא מתממשת, אנו חשים שבן זוגינו לא מתאים לנו, ושהתקשורת עימו לא מניבה את ישוב הדעת והלב שאנו כה זקוקים ומיחלים לו. לכן, לעיתים רבות, דווקא כדאי ללכת לטיפול אישי ולא זוגי. להכיר את עצמך מקרוב, להיות מודעת לכאבים האישיים שלך, לצרכים שלך, לציפיות שלך, שלא אחת, הם כלל לא קשורים לבן הזוג שלך, והם יכולים וצריכים להפתר בכוחות עצמך. היכרות זו יכולה גם להניב הבנה טובה יותר, מה ניתן לקבל מבן הזוג, ומה תוכלי לקבל דרך משאבי כוח חיצוניים לנישואין כמו מתוך עצמך (בתהליך אישי ומצמיח) מחברה טובה, או בת משפחה קרובה, ולאו דווקא מבעלך. אם בעלך יסכים אף הוא לעבור במקביל תהליך כזה, וטיפול כזה (ומהדרך שבה תארת את שיתוף הפעולה שלו עד כה, לא מן הנמנע שהוא לא יסרב להצעה כזו) יתכן שגם הוא לא יבוא אליך עם דרישות וציפיות וכאבים המבקשים ריפוי, שאין בכוחך להעניק לו. תהליך כזה, עשוי לטמון עבורכם תקווה מחודשת לרגיעה פנימית, שלא תסתובבו שוב ושוב כ’ארי בסוגר’ מתוך גרון יבש וצחיח הכמה לטיפת מים חיים, לאהבה והבנה זוגית, כפי שעולה מתאורך.

יאיר ה’ את עיניך לקבל את ההחלטה הנכונה לך, ולמשפחתך, שטובתה היא גם חלק בלתי נפרד מטובתך.

ורדית

varditro@mail.huji.ac.il