שלום לך.

שמחתי ממש לקרוא את שאלתך. מחמם תמיד את הלב לפגוש אנשים שהחיים לא עוברים לידם, שהם לא ‘זורמים’ עם מה שקורה אלא בוחנים את המצב בזהירות, מנסים להבין מה נכון לעשות ואיך נכון לפעול. ובעיקר, להתחבר למעשים. לפעול מתוך חיבור נפשי ורגשי.

ברשותך, אני פונה לחלק המסומן בספרה 2 בשאלתך. לחלק הראשון אתייחס בסוף.

בכדי לענות לשאלתך באופן מדויק, אני רוצה להקדים הקדמה קצרה.

(אני פותח את תשובתי בהנחת יסוד שמופיעה בכל ספרי המחשבה היהודיים, והרמב”ם והרמח”ל טרחו להאריך ולבארה באופן נפלא בכמה מספריהם. אם אתה מעונין לדון ולהעמיק בה בכל זאת, אפשרי. המייל שלי מופיע בסוף התשובה.)

מטרת הבריאה הינה להיטיב לנבראים, הטבה שלמה. כזו שהיא תהיה טובה במהותה, וגם המקבל אותה ירגיש טוב כשהוא מקבל אותה.

בכדי לקיים את התנאים האלו, צריך לוודא שהמקבל את הטוב יוכל להרוויח את מה שמגיע לו בדרך של שכר, ואז הוא מרגיש שמה שהוא קיבל מגיע לו, וזו לא ‘טובה’ שניתנה לו אלא ‘תגמול’. התחושה היא ‘אני יצרתי את המצב, שמגיע לי’.

בכדי ליצור כזו סיטואציה, צריך להתקיים מצב של בחירה. והבחירה חייבת להיות מאתגרת, אפילו במעט. אם הבחירה המועדפת תהיה זו הנכונה, אז זה לא ממש נקרא לבחור.

לצורך הענין, אדם כלשהו החליט שהוא לא רק רוצה לרדת במשקל אלא גם להיות שרירי יותר בעלה מראה אתלטי. האתגר שלו הוא גם לרדת במשקל, וגם לפתח שרירים.

אם היעדים הללו היו קלים, כל תעשיית מכוני הכושר ותעשיית הדיאטות היו יכולים לסגור את שעריהם… כל האתגר הוא שהנטיה הטבעית של האדם היא לשבת בסלון על הספה עם ספר טוב וכוס שתיה חמה או קרה, עוגה גם יכולה להשלים את התמונה. רק שבדרך כזו חדר הכושר והדיאטה רק נהיים רחוקים יותר…

במילים ברורות יותר: הדברים שעלינו ‘להרוויח’ בחיים תמיד כרוכים באתגר.

וכאן יש צורך להדגיש: ישנם לא מעט קשיים בחיים שאנחנו עוברים בדרך להשגת דברים שאנחנו מאד מעוניינים בהם, לא פעם אנחנו לא שמים לב אליהם מרוב הלהיטות שלנו להשיג את מה שאנחנו רוצים… התורה מתארת זאת היטב כשיעקב אבינו עובד אצל לבן 7 שנים (!) עבור רחל “וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ”. אנשים עוברים קשיים, מכשולים ואתגרים עצומים כדי להשיג דברים מסוימים, זהו הפירוש למושג ‘לפום צערא אגרא’. אין פירוש הדבר שהקב”ה חפץ בסבל חלילה, אלא להיפך, הקב”ה חפץ חסד הוא. כל התנ”ך מלא בביטויים של הדבר הזה. לפום צערא אגרא- פירושו לפי דרגת הקושי שאדם מוכן להשקיע ולעבור בכדי להשיג את המטרה כך אנחנו יכולים לדעת את מידת הרצון שלו בלהשיג אותה. ולפי זה השכר… ניתן למשל לפגוש את זה בסיפור על הלל הזקן (יומא לה:) אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת.

עכשיו נשאל את עצמנו: היה לו קר להלל הזקן? וודאי שכן! אבל אהבתו לדברי התורה של רבותיו גרמה לו שלא לשים לב לכך כמעט. עד שאיבד את הכרתו.

כולנו פוגשים דברים כאלה בכל יום, השאלה מה האדם שם בראש סדר העדיפויות. אבל מה שנמצא שם, ודאי שהאדם מוכן להתאמץ ואולי אף לסבול עבורו.

על פי עקרון זה אני רוצה לנסח תשובה לשאלתך:

שאלת: הרי העולם נברא להתענג על ה’ ואם אדם גם לא יכול לעבוד את ה’ בשלמות מה נשאר לו? יש עניין בצער וביסורים לשלעצמם? העולם נברא בשביל הנסיון עצמו? או בשביל יסורים?

התשובה לעניות דעתי היא: העולם נברא כדי שיהיה טוב לאדם. שיתענג.

העונג האמיתי לא יכול לבוא לאדם ממצב פסיבי. מאכילה ושתיה שאין להם קשר למאמץ קודם בכדי להשיג אותם. ‘יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך’. קודם ישנו יגיע כפיים, ויגיעה כידוע היא מילה נרדפת למאמץ. ואח”כ אוכלים את הפירות של היגיעה, וזה מביא אושר. ואושר זה טוב.

אדם כזה, שממלא את ייעודו, שהוא עמל ויגע בדברים הנכונים, שאליהם התורה מכוונת אותו, אוכל את פירות עמלו גם בעולם הזה וודאי שבעוה”ב. ועל זה נאמר ‘אשריך וטוב לך’.

זה מה שנקרא להתענג ‘על השם’. להשיג את היעדים שהקב”ה הציב לנו, ולהתענג מהם.

בתוך היעדים שהקב”ה הציב לנו בעולם הזה, יש גם ערכים ארציים. חיי משפחה תקינים, זוגיות, גידול ילדים, פרנסה ביושר, דאגה לזולת, ביקור חולים , כיבוד אב ואם, ועוד ועוד. הדברים הללו הם חלק מהדברים שהקב”ה מצפה מאיתנו שנעשה נכון, והם חלק מהדרך שלנו להגיע לשלמות. ואם נתפוס אותם כך, למרות שיש בהם אתגר של מאמץ ולפעמים קושי, נבין שהם לא מעכבים אותנו בהשגת השלמות ובקיום המצוות אלא הם חלק בלתי נפרד מהמושג הזה עצמו.

אתה כותב כמה פעמים בשאלתך ‘לעבוד את ה’ בשלמות’. על פי הדברים שכתבתי, לעבוד את ה’ בשלמות הוא לקיים בכל רגע נתון את מה שנכון, וישר לעשות. וכידוע מאמר חז”ל ‘אין הקב”ה בא בטרוניה עם בריותיו’.

אם כנים הדברים, גם החלק האחרון בשאלתך: גם אם לאדם מגיע יסורים בגלל שהוא צריך לתקן משהוא וכד’ איך זה מסתדר שהוא צריך לכפר על משהוא ותוך כדי הוא לא יכול לקיים מצוות?

יכול להיות מובן די בקלות. ישנו מושג של ייסורים הבאים לכפרת עוונות. הגמרא (ערכין טז:) מביאה ‘אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים’ דהיינו אדם שרצה להוציא שלש מטבעות מכיסו והוציא שתיים, זה כבר נחשב לו לייסורין שמכפרים על חלק מעוונותיו. וק”ו ייסורין שאדם סובל ממחלה, קושי, וכדו’.

בזמן הזה, האדם צריך לקיים מצוות כפי היכולת שיש בידו, וכמו שאמרנו ‘אין הקב”ה בא בטרוניה עם בריותיו’. הוא מצפה מהאדם לעשות את מה שביכולתו, ולא מה שאין ביכולתו.

ואדרבה, אם הוא מרגיש שליבו נחמץ על כך שהיה רוצה לקיים בזמן הזה מצווה כלשהי שהקושי שהוא עובר מונע ממנו לקיימה, יזכור שזה חלק מ’לפום צערא אגרא’ כי הרי הצער שבלב האדם מראה על טוהר כוונתו ועל גודל רצונו.

באשר לשאלה מס’ 1. אשמח להשיב על כך במייל נפרד, כיוון שהמסגרות בהן ניתן (ואף רצוי) לשאול שאלות הינן מגוונות, וצריך להתאים את המסגרת לאופי ולסגנון השואל.

מקווה שהדברים שכתבתי הניחו את דעתך, והובנו על ידך כראוי.

באם לא, או שיש לך הערות ושאלות נוספות, וכן בנוגע לדברים הנוספים שציינתי,

אשמח לעמוד בקשר במייל.

אהרן ז.

azaidman1@gmail.com