בסיעתא דשמיא

שואלת יקרה מאוד.

אני כותבת אליך ומנסה לקרוא שם להלמות ליבי המחוזקות קמעה. להגדיר ולמפות את הרגשות שעלו בי, בין מקריאת דבריך האמיצים והכנים, בין מהסיומת המתוקה והטהורה שלך. סיומת שמגלה את הלב החם שלך ומקפלת בתוכה, מבלי משים, אני חושבת, את התשובה ואת הכאב בו זמנית.

יש בך משהו מרגיש כל כך. מרגיש את עצמך. מחובר. שואל שאלות מן הקרביים.

יש בי הערכה גדולה מאוד לכך-

הערכה לשאלה. לחיבור ממנו היא באה,

כאב, כי ההדהוד הזה, בדיוק לחיבור הזה- הדהוד כזה עשוי להכות על שורשי החינוך של תורתנו הקדושה והמתוקה, ועל ההבנה העמוקה לנפש ולאמר להם- גדל.

והם יגדלו, ברורים מספיק עד כי לא תהיה כאן כל שאלה רק התבוננות עמוקה פנימה והבנה לנפש שלך ולדבר האמיתי לו היא זקוקה.

קול החיים-

בהשלמה עם התהילכים הנפשיים שבהם, בהבנה לחולשותינו, מתוך הוויתנו בשר ודם יבוא וישאל וישאב מן התורה הקדושה והמתוקה את החיבור לבסיס היותנו בני אנוש, קרוצי חומר וברואים בצלם אלוקים גם יחד.

כי על כן, יקרה, דומני שיש בשאלה שלך מעין תמצית ברורה כל כך, פשוטה כל כך של המציאות של מי שאנחנו. אלא שאנחנו לא תמיד מבינים מה אנחנו ומה בעצם קורה לנו.

אז אולי נדבר מעט עליה, על הנפש.

לסבר את הלב בדבר או שניים אותם למדתי וראיתי על זוגיות, על קשרים מבחוץ, על המרחק בין ‘אהבת הנבונים’ שבבית לבין הסערה ‘המתוקה’ שמעבר לדלת ומבלי להתנתק לרגע לנסות להגיע להבנה הרוחנית הבסיסית של מה שראתה התורה זו שנכתבה מתוך העולם.. מתוך ההבנה הברורה למנגנונים המדויקים של הנפש.

הן מן הסתם, יודעת את, כי נולדנו, כמו בלוט שלם האוצר בתוכו את הכח לגדול עד מיצוי כל יכלתו לאילן מפואר. כל התכונות, הכוחות, העוצמות. כמו גרעין ד.נ.א קטן שמתפרס ליצירה שלימה ומסועפת.

כשאנחנו מחוברים למקום הזה, למקור הזך והשלם הזה שלנו, לגרעין הזה, אנו חשים תחושות בעומק אין סוף. חיבור. ערך עצמי. קשר. אהבה ללא תנאי. רוגע מתוק וחדווה תמה.

שלמות.

דמייני לעצמך תינוק-

כמה אהבה פשוטה, אמון, שמחה וגילוי יש בו. כמה מהר הוא צוחק ומאושר, נטול עכבות, דאגות ומחסומים.

אלא שיש משהו בתהליך הגדילה שלנו, בסביבה האישית, החברתית והתרבותית- כולן יחד וכל אחת לחוד, מפעילות עלינו תהליכים המביאים אותנו להתרחק מהמקור של הטבעיות הזו שלנו, להסתגל להסתגלויות שונות ומשונות, הגנות, הרגלים, דברים ששומרים עלינו ועוזרים לנו להתמודד בחיים האלו שלנו אבל חסרים את החיבור הפנימי, היונק מהתחושה האמיתית של טוב באמת.

לא טוב של עוגיות ושוקולד. לא טוב של מחיאות כפיים מבחוץ. לא של הישגים וגם.. לא אותו הטוב המגיע מתשוקה של רומן.

טוב שאינו צריך כל חומר, תאווה או צרכים מן החוץ כי אם קשר עמוק, חסר תנאים של הוויה.

להיות.

כשאנו רחוקים משם, וכולנו רחוקים משם במידה כזו או אחרת, שבויים בהגנות ובדרכים שסגלנו לעצמנו ו..לא ממש טוב לנו, לא עד הסוף- אנו מחפשים את הדרך להחזיר לעצמנו את התחושה הזו, המרגשת, העמוקה, שאין שני לה. הצער העמוק הוא ששכחנו איך מגיעים לשם אז אנחנו מחפשים במקומות שנראים לנו אפשריים או מספקים לנו לרגע תחושה כאילו אנחנו שם.. כאילו..

מזכיר מאוד.. סמים.

אולי זה נשמע בוטה, חריף ולא נכון אבל זו הפעולה שפועלים עלינו משככי הכאבים, ריגושיות וחידושים-

מספקים משהו שמשכך לרגע את הכאב הגדול ביותר על פני האדמה- הגעגוע.

געגוע האדם אל פנימיותו החשופה. המזוככת.

אליבא דאמת, אם תרצי- רוחנית- אל המקום ממנו היא באה-

נשמתו. חלק האלוק המיוחד רק לו.

הרמח”ל מסביר בספרו היקר, דרך השם עד כמה האדם מוגבל לחפש פנימה כיוון שבאופן טבעי הוא התרגל, בכל שנות ילדותו ש’הטוב’ נמצא בחומר. כילדים- הרבה פעמים איננו יודעים משהו אחר. פעמים רבות זו ההשרדות שלנו מול דברים שאצל ילדים נחווה כסכנה קיומית. אבל באמת, יקירתי, באמת-

זו הקריאה מהמעמקים של הכוחות העצומים והמופלאים שלך שעדיין מחכים לך.

מחכים לך שתרפי ממשהו עד שהקליפות ישרו מאליהן ומתחת למעטה ולכיסוי יתגלה במלא יפעתו חלק נדיר ומיוחד בך אתו לא היית בקשר זמן רב, אולי רב מאוד.

ואולי זה מסביר, באופן מסויים, מיני רבים, את מאמר חז”ל – כל הגדול מחברו- יצרו גדול ממנו.

מכיוון שהחלק הפנימי מיוחד יותר, עוצמתי- החיפוש- כשהוא נעשה במעגל החיצוני, התחליפי- מושך לאקסטרים.. מצריך משכך כאבים גדול יותר..

זה למעשה מה שאמרה התורה. התורה היהודית, שלא כנצרות, למשל, מעולם לא הכחישה את תשוקותיו של האדם ואת הנטיה שלו לחלקים האלה:

ר’ אלעזר בן עזריה אומר מנין שלא יאמר אדם “אי אפשי ללבוש שעטנז. אי אפשי לאכול בשר חזיר. אי אפשי לבוא על הערוה” אבל “אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך”? (ספרי, פרשת קדושים.)

יתכן ובשעטנז יש שילוב מנצח של תרכובת בד משובחת ובני אדם יתאוו לה, יתכן ובשר חזיר טעים מאוד ויהווה מושא לחשק ולתאווה. יתכן ועריות מספקות ריגוש כמותו אי אפשר לחוות בשום דרך אחרת.

איננו אומרים שזה בלתי אפשרי וגם לא בלתי נחשק-

אל תאמר- אי אפשי.

אבל כן תאמר- אינני עושה זאת כי כך צווה עלי הבורא.

ואמנם איננו מתיימרים לקיים ציוויו של מקום מכיוון שאנו מבינים אבל כשאנחנו רואים חיבור כזה מופלא, התאמה של הציווי לצרכי הנפש רק מתבקש להתבונן.

הבורא אסר עלינו את הדבר הזה, כמו קשר מחוץ לנישואין כי הפעולה הזו היא התחלופה המזויפת לצורך האמיתי של הנפש.

מים מלוחים שמרווים צמא לרגע ומעמיקים את המצוקה בכפולות מיד לאחר מכן.

לא לשם כך נולד הגעגוע.

קראתי פעם פירוש מרגש של הרש”ר הירש לפסוק “ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו”, הנאמר בקללת קין ומשוייך ליצר הרע.

פירוש מופלא זה בא לומר כי היצר והתשוקה לאסור מפתים את האדם אבל הם מפתים את האדם לא על מנת שהאדם יתפתה כי תשוקתם הגדולה והנשגבה ביותר היא- שהאדם ישלוט בהם. אם האדם לא מצליח -בא היצר ומתלונן על כי לא קבל את הצורך הקיומי אצלו.

כל פעם, ממש בכל פעם שאנו מונעים את ההליכה למעגל החיצון ומסכימים להקשיב, לנסות להבין- למה אני זקוקה?

למה אני מתגעגעת?

לסבול את הכאב שבאין- זוכים להולדה הגדולה של משהו עמוק ויקר המציאות מבפנים.

ואני זוכרת.. זוכרת שכתבת שהקשר שלך עם בעלך נפלא והפתיחות בינכם שייכת לחזון שאינו נפוץ. וזוכרת שכתבת שהחיים שלכם מתוקים והילדים- תותים. (וגם הפוך:) ועדיין-

רב הנסתר על הגלוי.

יש לך קול קורא מבפנים. ציפור נפשך הכמהה.

שיר געגוע.

זה הזמן להשקיט את הרעשים מבחוץ לנסות לחדד את קשב. להמלא בסקרנות, בחמלה, בחיבור המיוחד שלך,

עוד רגע ועוד אחד-

בודאי תצליחי לשמוע.

בהערכה גדולה,

מאותו מקום שמתגעגע אל האבידות היקרות שלו ומאמין שכולנו עוד נמצא,

דקלה.

bar.dikla.g@gmail.com>