שואל יקר.

השאלות שאתה שואל מוכיחות שמשהו בתפיסה שלנו על תפילה טעון בירור. חז”ל הקדושים רצו לגלות ולהבהיר לנו ספקות ולבטים. אם אנחנו רואים שדבריהם אינם מתקבלים על ליבנו, בעל כרחך צריך לומר שלא ירדנו אל סוף דעתם.

ברשותך, אפתח בסיפור מעשה שמוטב היה לו שלא היה. מעשה בבחור טוב מישיבה חשובה שעמד לפני חתונתו. מדריך החתנים שליווה אותו בכל התהליך היה מסור מאוד ולא שכח לשוחח עמו על אף פרט ונקודה.

באחד הימים אמר לו המדריך, שאחד מהדברים שיכולים מאוד לשמח אשה זהו מתנה ביום הולדת ובחגים ועוד. הוא הראה לו את הדברים מפורשים בחז”ל, והסביר לו על פי עולם המחשבה מפני מה נקודה זו חשובה כל כך.

החתן המרוגש צָפַן את הדברים בליבו, והחליט לשים לב לכך בכל מאודו.

שגרת החיים וטרדותיהם סחפו את החתן [שכעת כבר כונה בשם “הרב ר'” כמיטב המסורת..] ולמרבה צערו ראה שהוא לא מצליח לזכור תאריכים חשובים כיום הולדת וכדומה. בצר לו, החליט להתייעץ עם חבירו שנישא מעט לפניו. “תמיד כדאי להתייעץ עם וותיקים ומנוסים ממני” חשב לעצמו.

החבר העניק לו עצה פשוטה. “במקום לקנות כל פעם לאשה מתנה, ולהוגיע את הראש בזכירת התאריך ובמציאת המתנה, תקנה ארון קטן, תמלא אותו במתנות, ותאמר לה שהיא יכולה לקחת לעצמה בכל יום הולדת מתנה אחת”….

אתה ואני, וכל בר דעת, מבינים שזו עצה נואלת וטיפשית. האשה לא צריכה את המתנה. היא צריכה את היחס שמעניק לה וחושב עליה!!

התפיסה הילדותית גורסת שאנחנו מתפללים כדי לקבל צרכים. ממילא עולה בליבנו המחשבה “יותר טוב, לו הייתי יכול לקבל את כל הצרכים שלי, בלי להתייגע ולהתאמץ על כל דבר”.

בגמרא במסכת יומא רואים שהמציאות הפוכה לחלוטין, וזה לשון הגמרא (יומא עו, א): “שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה? אמר להם: אמשול לכם משל: למה הדבר דומה – למלך בשר ודם שיש לו בן אחד. פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום. אף ישראל, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים”.

כלומר, הסיבה שירד מן כל יום, היתה בכדי שעם ישראל יתפלל ויכוון את ליבו לאביו שבשמים. מגמרא זו ניתן ללמוד שהקשר להקב”ה אחרי התפילה הוא המתנה הגדולה, שבעבורה עשה ה’ שנצטרך דברים, ולא להיפך.

המילה תפילה פירושה חיבור [על פי דברי רש”י בביאור השם נפתלי]. התפילה מחברת אותנו להקב”ה. נשמתינו שהיא מן העליונים זקוקה לחיבור הזה. זוהי תחנת ההטענה שלה. הצורך נועד לגרום לנו להתפלל.

לעתיד לבוא, הקשר שלנו עם הקב”ה יהיה דרך תפילות תודה, ולא דרך בקשות צרכים. זוהי כוונת חז”ל (ויקרא רבה פרשת צו פרשה ט סימן ז): “רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר’ מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה היינו הא דכתיב (ירמיה לג) קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה’ צבאות וגו’ זו הודאה ומביאין תודה בית ה’ זה קרבן תודה וכן דוד אומר (תהלים נו) עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך תודה אין כתיב כאן אלא תודות ההודאה וקרבן תודה”.

כלומר, כאשר נזכה ונתרומם, נשכיל להידבק בהקב”ה דרך אמירת תודה, לא נצטרך לכל אותם צרכים בכדי להתפלל.

לסיכום: התפילה אינה בכדי לספק צרכים, אלא הצרכים נועדו כדי שנתפלל לה’ בכוונה ונדבק בו.

בהצלחה בכל אשר תפנה

בניהו