שלום אחות אהובה,

כבת להורים גרושים אני קוראת ברגש את מכתבך ומשתתפת איתך בפחדים וברגשות הקשים שאת מעלה. אני שומעת את דפיקות הלב, העצבים והעצבות, וכל זה – לבד לבד.

כמו שאת מעידה על עצמך, את בהחלט נשמעת בחורה חכמה ומבינה עניין, ובוודאי שאי אפשר להסתיר ממך את המצב, את האווירה העכורה ואת ההשפעה שיש לכך על בני הבית. זה באמת אתגר לא פשוט. החיים בבית לצד זוג הורים שחיים בזוגיות מורכבת עלולים להיות קשים ומערערים. טבעי שאת מצפה שההורים שיצרו את הבית יהוו דוגמה ומודל, והנה הם לא מסוגלים לנהל את הקונפליקטים ביניהם. וכשהביטחון במבנה המשפחתי הבסיסי של אבא-אמא-ילד נסדק, בני הבית מאבדים יציבות והחוויה היא שהמשפחה מתפרקת.

פתחת את המכתב בשאלה: כמה אפשר לסבול בשקט ולבד?

ואני שואלת אותך בחזרה: מי אמר שאת חייבת לסבול בשקט? ולמה לבד?

אני מברכת אותך על הצעד שעשית בפניה לאקשיבה. אולי זהו הצעד הראשון שלך בלהעז לפתוח את הנושא הרגיש הזה. טוב שיש בך את הענווה וההבנה שאת צריכה עזרה ויד תומכת. זו מציאות קשה ומורכבת מכדי לחוות אותה לבד, ואני מאמינה שברגע שתהיי מוכנה לכך את תמצאי את הדמות שאיתה תוכלי לחלוק את דפיקות הלב החזקות שלך. זו יכולה להיות חברה קרובה, אשת מקצוע, או כל דמות משמעותית.

רציתי רק להזכיר לך שהורייך הם אנשים בוגרים. גם אם הם שוכחים זאת לעיתים, עדיין הם אנשים בוגרים שבוחרים את דרכם. יש ביניהם מערכת יחסים שהיא רק שלהם. נכון שהיה נראה לך מוזר אם הייתי מביעה את דעתי על הצרכים של כל אחד מהם? את צודקת, זה מגוחך. אני לא מכירה אותם. לא יודעת אם אחד מהם זקוק להערכה, ביטחון או תשומת לב. אין לי מושג אם התפתחה שם תלות, פגיעה או דפוס הרסני אחר. העולם שלהם הוא עבורי כתב חידה בלי קצה חוט, ולכן אני פורשת מראש.

ואת? האם את בעמדה שונה?

אני חושבת שלא. הזוגיות של ההורים שלך היא רק שלהם, והכי בריא בשבילך לפרוש. את ילדה שלהם, לא יועצת, לא תומכת, לא מגנה, לא מנתחת מערכות ולא משענת או בלם זעזועים. את ילדה, וכשההורים שלך נופלים לנקודות החולשה שלהם – תשאירי אותם עם עצמם. יתכן שהם יתעשתו ויתחזקו, ויתכן שהם יפלו. יתכן שהם ימצאו את הדרך אחד אל השני ויתכן שיתגרשו. זה שלהם, לא שלך. את מודעת למצב, אבל לא חייבת להיכנס לתוכו. כשתהיי מספיק חזקה בעמדה הזו, תוכלי גם להעביר את המסר להורים, באופן מילולי ועל ידי המעשים שלך. הם יקלטו שיצאת מהתמונה, ויהיו חייבים להסתדר או לא להסתדר בעצמם. בעיניי זו אמירה מכבדת שאומרת: אני מכירה בכם כאנשים בוגרים וסומכת עליכם שתעשו את הבחירה הטובה ביותר שאתם מסוגלים לה כרגע. מותר לכם גם לעשות את הטעויות שלכם, ואלה יהיו הטעויות שלכם בלבד. אני אדם נפרד מכם. למרות שאני הבת שלכם, ואני קרובה כל כך, אני לא חלק מהמערכת הזוגית שלכם. אני נפרדת.

ההיפרדות הזו היא התחלה של תהליך בריא ומכבד, שמשחרר אותך מההתערבלות המסחררת בתוך חייהם, ומאפשר לך לפנות אנרגיות כדי לבנות את עצמך.

אולי זו התשובה לשאלה-זעקה שלך: למה הם לא מתגרשים?! אז נכון לעכשיו הם לא מתגרשים מהסיבות שלהם, שהן לא ענייני ולא עניינך. יכולות להיות סיבות רבות שזוג שאינו מסתדר עדיין בוחר להישאר ביחד. אולי הם לא מסוגלים, אולי הם לא מודעים, אולי פוחדים, אולי חושבים שזו טובת הילדים. אולי הם מיואשים משיפור מצבם, ואולי יש להם תקווה לשינוי תהיה הסיבה אשר לא תהיה, זו החלטה שלהם בלבד. שניהם בחרו בכך בתור אנשים בוגרים.

אבל חשוב שאת תביני שפירוק של בית, אינו דבר של מה בכך. המחשבה שגירושין עושים סוף לקושי ולבעיות של הנישואים היא למרבה הצער לא תמיד נכונה. אמנם יש מקרים שזהו הצעד הטוב ביותר לעשות, אבל גם אז מתברר שזה לא מסלול נעים ופשוט בלשון המעטה ואיכות החיים לא תמיד משתפרת. לרוב, הבעיות לא נגמרות אלא רק משתנות, ולצידן נולדות סט של בעיות חדשות. המריבות משנות את הנושא ואת הצורה: מריבות על משמורות, כסף ומזונות, האשמות הדדיות באזני הילדים, שימוש בילד כמתווך, לקיחת צד והסתה, ועוד שלל קשיים שאני מאחלת לך שלא תדעי. פעמים רבות גם מתגלה שאותן התמודדויות שליוו את הנישואים הראשונים – הן דומיננטיות ומאתגרות גם בנישואים השניים או באות לידי ביטוי גם בהיבטים אחרים של החיים. הפנטזיה שהגירושין מבן הזוג יהיו גם גירושין מעצמי, מהבאגים שלי, מחוסר היכולת שלי להתנהל בזוגיות – עלולה להתבדות.

גם עבור הילדים, קשה לדעת מה עדיף, גירושין או חיים בצל אווירה עכורה של זוגיות לא טובה, יתכן ועדיף את המחיר של לראות זוגיות קשה מאשר לחוות את הטלטלה והשבר של גירושין עצמם עם הפירוק של החבילה. מחקרים מראים שילדים להורים גרושים נמצאים בסיכון גבוה לפשע, לקשיים לימודיים, לקושי בהשתכרות והם גם מועדים הרבה יותר להתגרש בעצמם.

אולי בגלל שאת עדיין לא בקשר זוגי, ידך קלה יותר על ההדק ואת נוטה לאמץ את הגישה הרווחת כיום בעולם שאומרת: אם לא מסתדרים – מתגרשים. כך או כך אין ספק שהזוגיות שאת רואה השפיעה ומשפיעה עליך וגירושין, גם אם יפתרו את הבעיות הקטנות או יפטרו אותך מלהאזין למריבות היומיומיות – לא בהכרח יביאו שלום ושלווה לחייך.

זה מעניין שמצד אחד את פותחת בשאלה למה ההורים שלי לא מתגרשים, ולאחר מכן מספרת שהפחד הגדול שלך הוא שהם יתגרשו בעקבות החתונה שלך.

באמת לפעמים דברים משתנים אחרי שכל או רוב הילדים מתחתנים, ויש תופעה כזו של זוגות ש”סוחבים” את הזוגיות ומתגרשים בשלב זה של החיים. זה לא עניינך. ההורים שלך הם ילדים גדולים ואחראיים, מאחר ואין לך כל שליטה על הבחירות שלהם, גם אין לך שום תפקיד או אחריות בעניין הזוגיות שלהם. הבית לא עומד עליך, הוא עומד על הבחירות שלהם. גם אם כרגע הנוכחות שלך מסייעת להם בעקיפין להתחמק מלפגוש אחד את השני – את רק אובייקט שהם מצאו כדי לברוח מהתמודדות, בלעדייך הם היו מוצאים דרכים אחרות. זאת הדינמיקה ביניהם ואת מונחת שם רק במקרה. אז למרות שהפחד שלך להוביל אותם לגירושין על ידי נישואיך מובן וטבעי – ברור שאת לא צריכה לקחת זאת בחשבון בבואך לבנות את ביתך.

נשמע לי ממכתבך שיש בבית הסכם לא רשמי שעל המריבות של אבא ואמא לא מדברים. מעין חוזה בלתי כתוב שהתקבע שכשהאווירה קשה, הילדים צריכים לעשות עצמם כאילו לא שמו לב. אינני מכירה את המשפחה שלך מקרוב ואיך זה נראה בשטח. אבל אם אכן זה המצב, אני מזמינה אותך לתהות על צורת ההתמודדות הזו. אולי את מנסה להגן על ההורים שלך ולשמור על כבודם בכך שאת שומרת על הסוד שלהם ומתנהגת כאילו זה לא באמת היה? את מספרת שאת לא מדברת עם האחים שלך על הנושא מרוב שהוא רגיש. אבל, חשבת פעם על המחיר האישי הכבד שאת, וכנראה גם הם, משלמים על כך? מה הסיבה לכך? ממה את כל כך חוששת?

חשוב שתדעי, את לא חייבת להיות כבולה לדפוס ההתנהגות הזה החוויה שאת סופגת בבית היא שלך. גם כאשר אנשים נוספים מעורבים בה, זה חלק מהחיים שלך. לא חלה עליך שום חובה להיעלם או לשמור את המריבות של ההורים שלך בסוד. זכותך להיות נוכחת גם כשהאווירה קשה, זכותך לדבר על זה. אדרבה, לטובת הבריאות הנפשית שלך, אל תדחיקי, תבטאי את הכאב והפחדים שלך.

כמובן שעדיין את חייבת בכבוד הורייך, ללא תלות באיכות של הזוגיות שלהם, ולכן עליך להפעיל שיקול דעת זהיר ולבחור בקפידה את האנשים ואת הצורה שבה את משתפת. לא הייתי הולכת למשל “להלשין” עליהם אצל קרובי משפחה שעלולים לסבך את המצב עוד יותר, אבל בהחלט ממליצה לך להתייעץ עם אדם חכם וקרוב שאת סומכת עליו שיכול להקשיב לך ולעזור לך, אולי אפילו אשת מקצוע (עדיפות למישהו שאינו מכיר אותם אישית כדי שלא יהיה משוחד ויוכל לסייע לך לעבור את התהליכים מהזווית שלך בלי להתפתות לגלוש לרכילות החמה והזולה).

בנוסף, דברי עם האחים שלך. הם השותפים הכי טבעיים לקושי שלך. תוכלי להקל על עצמך ועליהם על ידי שיחה ושיתוף מלב אל לב, תוכלו לטכס עצה מה לעשות ואיך לעזור לעצמך להתמודד עם זה. לגבש אסטרטגיה ביחד לתגובה מה קורה כשהמריבות יוצאות משליטה או חזקות במיוחד. תוכלו להתאחד ולחזק אחד את השני. יש תופעה מוכרת של אחווה קסומה שנוצרת בין ילדים להורים גרושים שהופכים פתאום להיות מין יחידה מלוכדת אחת. זה האיחוד המתבקש כשאין את האיחוד הטבעי שיש מצד ההורים שמלכדים את המשפחה תחתם. אני משערת שגם הם כמוך סובלים לבד ובשקט, עושים עצמם לא שומעים או טיפשים ותמימים. מוזר שאת קוראת לזה נושא אישי כשאתם באותו הבית וכולכם שומעים וחווים את אותו הקושי, חבל שתשתפו פעולה עם השתיקה הרועמת, כשאתם יכולים לתרום ולהקל אחד מהשני.

לבסוף, אני רוצה להתייחס לרגשות שכתבת שעולים בך כשאת עדה לחיכוכים בין הוריך: הרחמים עליהם, האכזבה מאנשים שהיית רוצה להעריץ אבל מתנהגים כאילו עוד לא התבגרו, הריקנות והתהיה על מה בעצם לכבד אותם כשבינהם אין כבוד הדדי. הרשי לי להציע לך הסתכלות קצת אחרת על העניין שאולי תעזור לך לכבד לכבד אותם, או לפחות לא לזלזל בהם.

מהזווית של הרווקות, קשה להעריך את עוצמת האתגר שבזוגיות. לפעמים זה נראה שמספיק קצת יכולת התגברות, גמישות וקבלת השונה כדי לפתור קונפליקטים ולהסתדר. בפועל, קשר זוגי עשוי להתברר כמערכת יחסים מורכבת ביותר. אמנם אנשים רבים מצליחים להתמיד בקשר הזה, אבל לא הרבה זוכים שזו תהיה עבורם חוויה תומכת ומעצימה לאורך שנים. גם אנשים “חלקים” שמנהלים מערכות יחסים של חברות או בעבודה, או עם ילדים מאד בקלות ובגמישות – מוצאים את עצמם מאותגרים מאד בקשר זוגי.

בני זוג מתחייבים לדרגת קרבה ואינטימיות שאין בשום קשר אחר. בקרבה הזו טמון פוטנציאל לחווית עונג עצומה, אך יש לכך מחיר: האינטימיות כרוכה בפגיעות עמוקה ביותר. הקרבה מפגישה את האדם עם עצמו באינטנסיביות ומציפה את נקודות התורפה הכי שבריריות ועדינות שדורשות תיקון. התקוות העתיקות ביותר לפיצויים רגשיים מהילדות מתנקזות למערכת היחסים הזו. כשבני זוג רבים וזה נראה כל כך מכוער וילדותי, זה עשוי להיתפס במבט שטחי כאילו הם רבים על עזרה בבית, או על פערים באורח החיים, אבל לאמיתו של דבר, מאחורי כל החיכוכים הללו עומד הכבוד העצמי האבוד שלהם, האישיות המחוקה שלהם, חוסר הבטחון הקיומי שלהם, צרכים ישנים בהקשבה והכלה שלא קיבלו מענה, אנשים רבים על החיים שלהם, על האכזבות ותחושת הכישלון שלהם, על פגיעות לא מטופלות שמלוות אותם כבר שנים. ככל שעובר הזמן, אם הקשיים לא מטופלים כראוי ובני הזוג לא מצליחים לעלות על דרך המלך שבונה אותם, הפצעים הולכים ומצטלקים, וגם אם הזוג כבר נתון בייאוש, הפצעים חוזרים ונפתחים ומדממים שוב בכל אינטראקציה. ואז כבר אין את המוטיבציה והאנרגיות לאהוב כמו בהתחלה וכמו כשצעירים. אבל נשארה נפש פצועה של ילד שלא התבגר, וכל תקרית קטנה נראית כמו פצע מדמם. התוצאה היא זוג ילדים לא מטופלים שהגיל לא עשה להם כלום כי לנפש אין גיל, ואם היא תקועה אי-שם אז היא פשוט נשארת תקועה.

אין בכוונתי חלילה להרתיע או לייאש אותך מזוגיות טובה. אני הראשונה שתומכת בקשר זוגי ומאמינה בכל הלב שיש בכוחו (אם עושים את העבודה) להביא את האדם לאושר צרוף שהוא בלתי ניתן להשגה באופנים אחרים. ניסיתי להאיר לך זווית אחרת על זוגיות ממבט של מישהי שכבר נמצאת בקשר זוגי, כדי לעזור לך לכבד את המקום הלא מעובד של הוריך, שכנראה לא זכו לקבל את הכלים המתאימים.

את כותבת שאת רוצה להרפות ולא לקחת יותר מדי אחריות. בואי נשנה קצת את הניסוח: תרפי מהם ותקחי אחריות על החלק שלך. כל החשבונות של מה שההורים שלך כן יעשו או לא יעשו, ומה החתונה שלך עלולה לגרום להם – לא קשור אליך. זה שלהם. זה גדול עליך לפתור בעיות של אנשים מבוגרים ממך וכל כך קרובים אליך, אין לך את הכלים והיכולת וכנראה שאם תתערבי או תנסי לגשר בינהם זה רק יגרום עוד נזק לך ולהם. מזה תרפי. אבל לצד ההרפיה מהם את יכולה להתבונן במצב הלא פשוט שהקב”ה זימן לחייך ולשאול: מה הבחירה שלי בכל הסיפור הזה? איך אני יכולה להביא קצת טוב קודם כל לעצמי? כאן יש לך מרחב פתוח לעשיה, ואין לי ספק שאם את עושה את הדבר המדויק זה יקרין גם על המשפחה.

לסיום, אני מאחלת לך שתשכילי להתמודד עם החוויות השליליות שספגת ותקחי איתך לבניית הבית האישי שלך “נדוניה” של תובנות מחזקות ורק עוצמות חיוביות להשקעה בזוגיות איכותית. לפעמים דווקא ילדים שראו זוגיות לא אידיאלית ניגשים לזוגיות שלהם עם המון מוטיבציה ובגרות. יום אחד תעזבי את אביך ואת אימך ותדבקי באישך, ויחד תפתחו דף חדש לגמרי ותיצרו קשר זוגי מיטיב עבור שניכם.

איתך בתפילה ובהערכה,

חני