דלג לתוכן
אקשיבה שלום.
רציתי לשאול בנוגע לספר תהילים ולדמותו של דוד המלך בכלל.
הרושם שמתקבל הוא של אדם תאב ונקמן. כל היום בוכה על שרודפים אותו ומאד לא נוח עם הרוח הנושבת
נעים זמירות ישראל? מה נעים בתוכן של הזמירות שלו?
מזכיר לי תרבות עתיקה וברברית מלאה דם נקמה ותאוות נשים.
מהספר שכתב ומהסיפורים אודותיו בתהליך.
וסיפור בת שבע ואביגיל אשת נבל?
אם כל היום רודפים מישהו זה אומר משהו. לא?
איך אני אמור לאכול את זה?
אודה להתייחסותכם הכנה.
בכבוד
יוסי
שלום יוסי,
השאלה שלך חשובה מאוד ויסודית מאוד, ואני חושב שאתה צודק שלא מקדישים מספיק זמן לעיין וללמוד את את דמותו של דוד המלך.
והתחושה הקשה שלך מחייבת באמת לעצור ולבחון “למה הוא בוכה כל הזמן?” או כמו שסיימת “אם כל היום רודפים מישהו זה אומר משהו, לא?”
בל נשכח שדוד המלך הוא לא רק “נעים זמירות ישראל”, הוא גם משיח ה’, בידו הופקדה השליטה על עם ישראל – לנצח. ואם כך בוודאי חייבים להבין מיהו ובזכות מה זכה לכך.
התשובה המלאה לשאלה תופסת למעשה ספר שלם… אבל אשמח אם נצא למסע קצר בעקבות דוד המלך.
הבה נתייחס לנקודות הבאות:
תהילים
כיון שהתחלת עם ספר תהילים אתייחס בתחילה אליו.
למעשה, על אף שמזמורי התהילים מתפרסים על הרבה נושאים, הספר כולו עדיין מספק חור הצצה מאוד קטן בכדי להציץ בו על דוד המלך.כי הם משקפים רק את הבקשות בעקבות מה שעבר או שירי הלל כלליים. ואם נגלה שגם המזמורים עצמם משקפים הרבה מאוד צדדים בדוד המלך – נבין שיש פה הרבה מאוד מה ללמוד…
ספר תהילים כשמו כן הוא, מטרתו תהילה והלל לה’. אין מדובר בספר תחינות.
הנה, גם בשעת בריחה מאבשלום הרודף אותו הוא פותח בלא פחות מזמרה (פרק ג’): “מִזְמוֹר לְדָוִד בְּבָרְחוֹ, מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם בְּנוֹ.” והוא למעשה מחזק את עצמו באמונה: “וְאַתָּה ה’ מָגֵן בַּעֲדִי, כְּבוֹדִי, וּמֵרִים רֹאשִׁי… לֹא אִירָא מֵרִבְבוֹת עָם אֲשֶׁר סָבִיב שָׁתוּ עָלָי… לַה’ הַיְשׁוּעָה עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה.”
ומוקדם יותר כשברח משאול אל אכיש (אבימלך) מלך גת כשלא היתה לו ברירה אלא להזיל ריר ולעשות את עצמו משוגע גם אז הוא מתרונן בשבח ה’ (פרק לד): “לְדָוִד, בְּשַׁנּוֹתוֹ אֶת-טַעְמוֹ לִפְנֵי אֲבִימֶלֶךְ, וַיְגָרְשֵׁהוּ וַיֵּלַךְ. אֲבָרְכָה אֶת ה’ בְּכָל-עֵת, תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי. בַּה’ תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי, יִשְׁמְעוּ עֲנָוִים וְיִשְׂמָחוּ.”
או באותה התקופה במצב הכי מפחיד – כשהוא מתחבא משאול בתוך המערה, תוך שהוא יודע ששאול וחייליו נמצאים בקרבת מקום והם מחפשים אותו, גם אז הוא מסיים (פרק נז): “נָכוֹן לִבִּי אֱלֹהִים, נָכוֹן לִבִּי, אָשִׁירָה, וַאֲזַמֵּרָה. עוּרָה כְבוֹדִי, עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר, אָעִירָה שָּׁחַר. אוֹדְךָ בָעַמִּים ה’ אֲזַמֶּרְךָ בַּלְאֻמִּים.”
זאת אומרת שעלינו לקרוא את הספר בצורה שונה לגמרי, כספר תהילות.
כיום משום מה השתרש להשתמש בפרקי התהילה לצורך תפילה על חולים או בעת צרה,עם מנגינה של זעקה וצרה. אבל רוב הקריאה ממש לא נכונה, אם ניקח את הפרק הכי נפוץ לשעת צרה: “שִׁיר, לַמַּעֲלוֹת, אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים מֵאַיִן יָבֹא עֶזְרִי.”
לפי הצורה שבה קוראים את הפרק בציבור לכאורה מדובר בתפילה ובקשה, אבל מדובר בדיוק להיפך, ב”שיר” שיר חיזוק וביטחון בה’.
נתאר לעצמנו אדם חולה במצב קשה, הוא מגיע בקושי רב אל גדול הדור – אל דוד המלך מבקש שיתפלל עליו, בתגובה, דוד המלך מוציא את הכינור ומתחיל לנגן לו אתה בוכה? אתם מודאג? אל תדאג! ה’ לא יתן לך ליפול! ה’ לא ינום ולא ישן! הוא שומר עליך בכל עת, לך הביתה רגוע, יהיה בסדר, ה’ ישמור עליך תמיד!
צריך לשנות את המנגינה למנגינה שמחה:
עֶזְרִי מֵעִם ה’, עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
אַל יִתֵּן לַמּוֹט רַגְלֶךָ אַל יָנוּם שֹׁמְרֶךָ.
הִנֵּה לֹא-יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל.
ה’ שֹׁמְרֶךָ ה’ צִלְּךָ עַל-יַד יְמִינֶךָ.
יוֹמָם הַשֶּׁמֶשׁ לֹא-יַכֶּכָּה וְיָרֵחַ בַּלָּיְלָה.
ה’ יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע יִשְׁמֹר, אֶת-נַפְשֶׁךָ.
ה’ יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ מֵעַתָּה, וְעַד-עוֹלָם.
כך שלמעשה ראוי להפוך את ספר התהילים לספר לימוד, ללמוד אותו לעומק, כי הוא ספר שלומדים ממנו כיצד להתייחס לה’, אמונה וחיזוק, על מה לשיר וכיצד לשבח.
ואז נמצא שרוב הספר הוא שיר ושבח – גם בתוך הבקשות והתפילות, כך שהרושם הוא דווקא להיפך, גם במצבים הכי קשים שלו, הוא בוטח בה’, שמח ומברך את ה’ על הכל.
ולסיכום נקודה זאת, אני מציע לך לשבת וללמוד את ספר “תהילים” כספר לימוד! כל פרק להגדיר אותו האם הוא נאמר בשעת צרה או לא, האם מדובר בצרה אישית של דוד המלך או צרה כללית (או סתם פרק על מישהו אחר לדוגמה “תפילה לעני כי יעטוף”), ומה המנגינה שמאחורי זה – האם מדובר בבכיה או חיזוק, בעצב או שמחה.
חיי דוד המלך
תחושה נוספת היא “שכל היום רודפים אותו”, שמצד אחד זו תחושה נכונה, יחסית לכל מלך ומנהיג אחר בכלל ישראל, כמדומני שדוד המלך נרדף הכי הרבה. אבל מצד שני היו אלו תקופות מוגדרות, ולא כל חייו.
כל רדיפה ומרידה לקחה זמן, אבל בסך הכול הוא עבר את הרדיפות הבאות:
רדיפת שאול
מרד אבשלום
מרד שבע בן בכרי (מיד אחרי מרד אבשלום)
את הזמנים הטובים (קרוב לארבעים שנה!) הנביא מסכם בצורה קצרה: “וַיְהִי דָוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל-עַמּוֹ” (שמואל ב ח, טו) מה הוא עשה בזמן הזה?
היו כמובן את המלחמות שהיה צריך להכניע את הפלישתים, אדום ועוד, אך לא רק.
דוד אמנם לא יכל לבנות את בית המקדש – אבל הוא הכין הכל! לצורך הבניה, קנה את הר הבית, הכין את כל החומרים הנדרשים: “וְהִנֵּה בְעָנְיִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית ה’, זָהָב כִּכָּרִים מֵאָה אֶלֶף וְכֶסֶף אֶלֶף אֲלָפִים כִּכָּרִים, וְלַנְּחֹשֶׁת וְלַבַּרְזֶל אֵין מִשְׁקָל, כִּי לָרֹב הָיָה; וְעֵצוַאֲבָנִים הֲכִינוֹתִי, וַעֲלֵיהֶם תּוֹסִיף” (דברי הימים א’ כב, י”ד)
את כל אמני הבניה, כל התוכניות של בנין הבית, צורת כל כלי וכלי ואפילו המשקל שלו. דוד המלך מינה וחילק כל התפקידים העתידיים, משמרות הכוהנים, הלווים, כלי הנגינה הרבים, ואף השירים “שהיו הלווים אומרים בבית המקדש”…, משמרות ישראל, הממונים על כל האוצרות: השדות, הכרמים, יין, שמן, בקר, גמלים, אתונות, צאן ועוד. (ראה דברי הימים א’ פרק כ”ב ואילך)
זה היה איפה עיקר עיסוקו מהרגע שהסתיימו המלחמות.
איפה שמענו על דבר כזה? שאם ה’ אומר לו לא לבנות את בית המקדש אזי הוא לא מוותר והוא בעצם מכין הכל הכל מלבד הבניה עצמה, החל ממאה אלף כיכר זהב וכלה במשקל הגרמים של הכפית שתשמש בבית המקדש…
נוסף לכך שים לב שדווקא מתוך הרדיפות והכשלונות אנו למדים על גדלותו ולמה נבחר למלכות עולם, משום שהרדיפות שעבר היו מתוך המשפחה ועל לא עוול בכפו, ואף על פי כן נותר בליבו התמים כלפי רודפיו ושונאיו.
שאול המלך שרדף אותו היה למעשה חמיו שהרי הבטיח את מיכל בתו למי שיהרוג את גלית, ואף כי ניסה להרגו שוב ושוב, בתחילה בארמון – עם חרב, אחר כך שלח לתפוס אותו בביתו, אחר כך רדף אחריו במדבר, וגם כשדוד הוכיח לו שיכל להרוג אותו ושאול התוודה – אף על פי כן הוא שב לרדוף אותו -אך דוד כיבד אותו שוב ושוב ואף נקם את מותו לאחר מכן.
אבשלום בנו מרד בו בבגידה תוך כוונה להורגו – אך דוד לא נתן לאנשיו להרוג אותו – וכשיואב הרג את אבשלום – דוד שקע באבל כבד עד כי היה חשש לשלום מלכותו.
שמעי בן גרא שרדף וקילל אותו – דוד קיבל עליו את הדין באהבה “כי ה’ אמר לו קלל”.
כך שדוד המלך הוא בדיוק להיפך מ”תרבות עתיקה מלאה דם ונקמה” פשוט הניגוד הגמור לתרבות זו, כל מי שרדף אותו – הוא לא נקם בו, ולא שילם לו אלא קיבל את הדין באהבה, וחיבר על כך שירי ביטחון ואמונה.
דוד ובת שבע
וכאן באמת בולטת השאלה הגדולה איך נכשל בבת שבע? אם היה צדיק גדול כל כך, איך הוא נופל בדבר כזה?
התשובה בוודאי מתחילה בשוני בין התרבות שלנו כיום לתרבות העבר.
וכי אנחנו היינו מצווים את גדולי הדור שלא ירבו נשים? אחד הציווים הבודדים של התורה למלך – הוא “ולא ירבה לו נשים”.
ושלמה המלך שלקח 1,000 נשים? את זה אנחנו מבינים?
לא. משום שכיום היחס בתחום שונה לגמרי. אין לנו אפשרות להבין את נושא ריבוי הנשים למלך – בזמנם.
אבל זה היה דבר מובנה במלכות, כמו שאנחנו כן מבינים את נושא ריבוי הכסף והזהב, ונושא ריבוי הסוסים. כל ראש ממשלה כיום חייב לשם כבוד מעמדו להחזיק בית מפואר, רכבי יוקרה, פמליית כבוד, מאבטחים וכו’. כך היה למלך גם הרבה נשים.
ולכן פשוט הדבר שהיה עליו לישא הרבה נשים, כמובן לא להרבות מידי וכמצוות התורה, אך כן להביא עוד נשים אל ביתו. כחלק מכבוד המלכות.
ולכן כשה’ נגף את נבל הכרמלי, ודוד נוכח שאשתו אביגיל אשה טובה היא – שלח לקחתה.
אך במעשה בת שבע – נכשל ונענש.
איך צריך להתייחס לחטא?
כמדומני שהקב”ה מלמד אותנו:
“מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה’ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי?! אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה, וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה”.
כֹּה אָמַר ה’: “הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ”.
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן: “חָטָאתִי לַה'”.
וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: “גַּם ה’ הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת. אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה’ בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת”.
…
וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַה’ אֲהֵבוֹ. וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר ה’.
אנו למדים מכאן כמה דברים:
א. מרד בנו אבשלום, ומות הבן הם למעשה עונש על חטא בת שבע.
ב. אם לא היה מודה בחטא – היה ראוי למיתה.
ג. החטא היה בסתר ואף אחד לא היה אמור לדעת עליו, והפרסום עצמו הוא חלק מעונש/כפרה עליו.
ד. בת שבע היתה אשה ראויה לדוד להמשיך ממנה את שושלת בית דוד.
ה. אל תאמין בעצמך עד יום מותך.
ולסיכום, דמותו של דוד המלך רחבה ומקיפה, ולימוד היא צריכה. ובייחוד ספר תהילים שהזכרת, שצריך ללמוד אותו ולא רק למלמל אותו בשעת צרה חלילה.
בשולי הדברים, אני חייב להביע את הערכתי על כך שניכר שהינך מן האנשים שלא מוותרים ומצביעים על הנקודות שלרוב – מעדיפים להתחמק מהן. אשמח להמשיך ולשמוע את התובנות שלך בנושא.
בברכה
מתי
mati@akshiva.co.il
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
