דלג לתוכן
בזמן האחרון אני מאוד מתקשה להבין את העניין של שמירת נגיעה. כלומר מגיל קטן ממש שמרתי נגיעה למרות הקושי כי ככה למדתי שצריך להיות, אני מרגישה שבבסיס אני כבר לא אותה ילדה שהייתי וכבר פחות ברור לי מה בכלל זה אומר ולמה אני צריכה לשמור נגיעה.
ברור לי שמבחינה הגיונית זה גבול בעמידה מול אנשים שיוצא לי להכיר וזו דרך טובה לשים לעצמי גבול, מה יש מעבר לזה בעצם?
נערה יקרה,
את מספרת לנו בשאלתך כי הנך בת 16 בלבד, והמודעות שלך לחשיבות הנושא קיימת כבר מספר שנים, עובדה המלמדת אותי כי את נערה בוגרת, עמוקה, וכל התנהגותך במחשבה תחילה. אני תוהה, האם העובדה שדווקא כעת התעוררת להקשות על הענין נובעת בין היתר מן העובדה הפשוטה שהגעת לגיל בו בגרותך המתפתחת מגיעה לשלב עוצמתי יותר, ולפיכך גם הניסיון העומד בפניך גדול מתמיד. די בכך, שקבלות טובות שקבלנו על עצמינו , והקפדות שאימצנו כ’מובן מאליו’ בשלב צעיר יותר, הופכות לאתגר של ממש, וכחלק משיח שאנו מנהלים עם עצמינו כל הזמן (וטוב שכך, וכך ראוי שיהיה) אנו בוחנים מחדש את גבולותינו, ומשתדלים בעזרת ה’ מתוך מודעות והעמקה לאמץ מחדש את הטוב, ולהתנער ולהגמל מהרגלים או מנהגים ראויים פחות.
לצורך המשל, אשתף אותך בחוויה אישית. בילדותי קיבלתי מהורי אורגנית זעירת ממדים שנחשבה לספק כלי נגינה ספק משחק , אך מעוררת עניין רב ובלתי שגרתית. ביקשתי לקחתה עימי לטיול שנתי כדי לשתף את חברותי (ואולי גם קצת להשוויץ) בפלא הזעיר שבידי. סבתי החכמה ששמעה על תוכניתי יעצה לי, אל נא תקחי אותה עימך, משום שרוב הסיכויים שהיא לא תחזור בשלמותה, או אפילו תחזרי בלעדיה. היא עשויה להתקלקל או ללכת לאיבוד בתנאי הטיול. ואז, הוסיפה בצער, אני יודעת שאם תשמעי לדברי ולא תקחי אותה, לעולם לא תדעי שצדקתי בעצתי. רק אם תקחי אותה בכל זאת, ותימנעי מלשמוע לקולי, את עשויה לגלות את צדקת הוראתי.
נזכרתי בדברים אלו זה עתה, ביושבי לכתוב לך את תשובתי. אם תשמעי לעצתי (או לעצת לבבך, כי כפי שעולה מתשובתך, נראה שגם את חשה ששמירת הנגיעה היא ‘הגנה’, והוויתור עליה לא נעשה מצידך בלב קל ושלם) יתכן ולא תדעי לעולם עד כמה הימנעות זו אכן הייתה חשובה ומשמעותית עבורך, ובעלת השלכות ארוכות טווח להמשך חייך, לזוגיות שתבני ולמשפחה שתקימי. לפיכך, אני מאחלת לך שיחד עם ההבנה מה הדרך הנכונה לצעוד בה, תקבלי גם את הכוחות לעמוד בהחלטתך הטובה.
לבקשתך, אדון בזוית אחרת של הנושא ולא ב’הגנה’.
העולם המודרני בו אנו חיים מציב בפנינו אתגר לא פשוט כלל. מחד אנו יהודים מאמינים בני מאמינים בתורת ישראל, בחובה לצעוד לאור נתיבותיה והוראותיה, ובהגבלות שהיא מציבה לנו. מצד שני אנו מהלכים ב’סופר-מרקט’ ענק ושובה-לב של התרבות המערבית שרק מציע לנו כל היום לקנות, להנות, להתפנק, ולטעום מכל דבר, מכל מאכל, מכל התנסות, מכל בן אדם, מכל מערכת יחסים, והכל נראה כה טעים ונעים, רך וטוב, מפנק ומענג.
לכאורה, ורק לכאורה יש סתירה בין העולמות. בין ההיצע הססגוני הגמיש והקופצני העומד לרשותינו לבין ההוראות הנוקשות שאנו מחוייבים אליהם, ואשר לא אחת נתפסים בעינינו כמחסום קר ונוקשה המחבל בהנאתינו, ועוצר בנו ‘מלזרום’ בטבעיות עם רצונותינו ושאיפותינו. העולם היום רווי פיתויים הנמצאים בהישג יד ובקלות רבה לאין שיעור מן העולם שבו חיו הורינו. לפיכך- הנוקשות המחייבת של ההלכה מאתגרת אותנו שבעתיים, ונראית לעיתים אפילו קטנונית על רקע העושר, הזמינות והרגשות הגואים הנלווים לכל מה שיש לעולם המודרני להציע לנו.
אך דווקא מה שנראה בעינינו כ’סתירה’ פנימית הוא הוא הפתרון לתמיהתינו.
בעולם שבו ההנאות חולפות, הרגשות מתעוררים וכבים באחת, ההנאות גואות וגוועות כפי שבאו, הרי שההלכה הינה ‘אי של יציבות’ בתוך הגעש התמידי המקיף אותנו. רק חוקים קבועים, מוגדרים, ברורים, חוזרים על עצמם, שאינם תלויים בחילופי העיתים, במזג האוויר, במצב הרוח, ובנתוני האישיות, הם הם שיכולים להטביע בנו אמירה חינוכית, יציבה, הדרגתית, מחנכת ומקדמת. רק טיפות מים המטפטפות אחת אחת, שוב ושוב מצליחות לחצוב נתיב בסלע נשמתינו ולשחוק בו מסלול המוביל להתקדמות רוחנית קבועה ומשמעותית.
אנו רואים שבני ישראל, גם לאחר המעמד המסעיר הפלאי והניסי של מתן תורה נפלו בחטא העגל. כוחה של חוויה מסעירה ככל שתהיה – שמיעת קולו של הקב”ה בכבודו ובעצמו, לא היה בכוחה למנוע את אותה נפילה לפיכך, היהדות, בניגוד לדתות אחרות היא דת של שרשרת פעולות ומעשים קטנים ויומיומיים, של הוראות פשוטות וקבועות, של הנחיות פרטניות ומעשיות המלווים את סדר יומינו ומטביעים בנו ‘לאט אבל בטוח’ חותם באישיותינו.
אם הדברים נכונים לגבי מכלול ההלכות המקיפות את סדר יומינו, הרי שבכל הנוגע ליחסים ‘בינו לבינה’ הדברים נכונים שבעתיים. אנו רואים זוגות שנשאו מתוך אהבה גדולה ומסעירה ניצבים כעבור מספר שנים על מדרגות הרבנות. הרגשות הרומנטים, חזקים ככל שיהיו, ומבלי לזלזל בהם, אין בהם די כדי לקיים מערכת יחסים זוגית לאורך זמן. ההלכה מכתיבה לנו לא רק מהי העת לאהוב, אלא גם איך לאהוב. היא מנחה איך להכנס למערכת יחסים של אהבה וכבוד, אך חלק בלתי נפרד ממנה הינו המחוייבות ההדדית, וכללי עשה ולא תעשה ברורים ומפורשים, שיש בכוחם ‘לתחזק’ את אותם רגשות, ולהפיח בהם רוח חדשה מדי חודש בחודשו. כך אותם רגשות שעשויים היו לגווע במשך הזמן כאבק פורח וכחלום יעוף, נתפסים מתייצבים ומשתמרים לאורך כל החיים בעזרת ה’ מבלי להעלם.
הגמרא קובעת כי ‘אין אפוטרופוס לעריות’ ואף בכוונה תחילה מפרטת מקרים אודות דמויות הוד של צדיקים, אשר כמעט ונכשלו בעניינים אלו. שכן אין צדיק בארץ אשר יהיה מחוסן מפני פיתויים אסורים בתחום זה, ויתיימר לטעון כי הוא לבדו מסוגל לגבור על יצריו. הדרך לעשות זאת, היא באמצעות עמידה דקדקנית על פרטי ההלכה, גדר וסייג, משמרת למשמרת, שאמורים לסייע לנו לגבור על הסחרור הרגשי, ואף להמנע מלהכנס לסיטואציות שסופן נחיתה והתנפצות מרה וכואבת על סלעי המציאות. באופן זה עלינו להבין את הלכות יחוד, את איסור הנגיעה על גדריו השונים, ובכך לתחום את כל מערכת היחסים שבינו לבינה העשויה להתהוות, ושרצוי שתתהווה, אך רק באותם מרחבי זמן ומקום אשר יובילו להקמת זוגיות בריאה, בית ומשפחה, שבה יש גם מקום של קבע לקדושה ולנוכחות האלוקית בחיינו.
עלינו לשנות ‘דיסקט תודעתי’ ביחס להלכות בכלל, ולהלכות צניעות בין המינים בפרט. במשלי כה’ כז’ נאמר : “אכל דבש הרבות לא טוב”- גם המאכל הטעים והמשובח ביותר, אם נאכל ממנו יותר מדי הוא יאבד את טעמו המתוק, ואם נגזים בו, אנו אף עשויים בסופו של דבר להגעל ממנו. הלכות הצניעות אמנם “מגבילות” אותנו לכאורה בזמן, במקום, בתדירות, לאופנים הראויים והדרכים המתאימות, אך לא כדי לגזול מאיתנו את הנאות החיים באו, אלא דווקא כדי לשמר את ההנאה והסיפוק, בתוך השפע הכמותי והאיכותי שהעולם מציע, ושבקלות ניתן לאבד בו את טעם החיים דווקא בשל המגוון האין-סופי של האפשריות והטעימות המוגשות לפינו.
הדרכותיה של ההלכה הם שמונעים את הגלישה, ההגזמה, וההפרזה וממילא את אובדן הטעם הטוב וההנאה. שמירה על פרטי הדינים מבטיחה שלא נתעורר לתחושת קבס לאחר שהפרזנו בשתיה, לא נאכל את הלב על שהגזמנו באכילה, ובנושא שלנו, לא נגלה חודשיים אחרי שגלשנו למחוזות אסורים בתוך מערכת יחסים שאינה מודרכת ומנותבת על ידי מחוייבות הלכתית הדדית של שני הצדדים, ולפיכך הותירה אותנו עם טעם חמוץ בפה, וכאב גדול בלב.
כפי שאמרתי בתחילה, יש דברים שרק הנסיון המר מחכים אותנו. אני מבקשת מאלוקים יחד עמך שה’ יתן בליבינו בינה להבין ולהשכיל מניסיונם של אחרים, להמשיך ולהישען על מסורת ההלכה, ושחלילה לא נצטרך ללמוד על בשרינו בדרך הקשה, את צדקת דרכה.
ורדית
yvradv@gmail.com
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
תגובה אחת
שלום, מאז שאני זוכרת את עצמי היה לי שאלות בנוגע לאמונה ותמיד הרגשתי, שאף פעם לא הצליחו לספק לי את התשובה אני מחפשת. ולאט לאט במהלך השנים אני מרגישה שאני מתרחקת מהדת והראש שלי כבר לא מאמין אלה רק מקיים מתוך חובה,(ציבורית ) ונאמס לי כי אני באמת רוצה לדעת וכל פעם שאני שואלת אז מתחילים לחפור לי על בני ישראל ומהתנך,וכאילו אם בן אדם לא כולכך מאמין אז מה זה עוזר לתת לי סיפורים כאלה?