שלום לך שואל יקר.

האכפתיות והכנות שלך נגעו לליבי, ואני חייב לציין שהתחושות שאתה מתאר לא זרות לי.

ליתר דיוק, ניתן לומר שהתחושות שאתה מתאר הן נחלתם של רבים וטובים שנולדו וגדלו אל החינוך הדתי והחרדי. וחשוב מאד לדבר עליהן. לך יש את האומץ והכנות לעשות זאת, ולצערי מי שלא, מפספס את ההזדמנות לברר את דרכו בחיים.

אציין כי חסרים לי פרטים כמו גילך, מצבך המשפחתי, הרקע המגזרי והחינוך בו גדלת ועוד. אשתדל לצייר קווים רחבים ככל האפשר, ואיתי תפילה כי ייתן ה’ בפי (ובמקלדתי) את המילים הנכונות.

אני רוצה לפתוח בסיפור נפלא ששמעתי על הרב קוק זצ”ל:

אחד מראשי התנועה הציונית, אולי עדיף בלי שמות, היה יהודי שנולד למשפחה אורתודוקסית באירופה וכמו לא מעט צעירים באותה התקופה, עזב את הדת בגיל צעיר לטובת ההשכלה. לא רק שעזב את הדת, התפתחה בו שנאה אמיתית לדת. באחד מביקוריו בארץ ישראל דחקו בו חבריו לפגוש את הרב קוק ששימש כרבה הראשי של ארץ ישראל. למרות התנגדותו, הלחץ עבד והוא סר למעונות של הרב. היה זה חג הסוכות, והרב זצ”ל ישב בסוכתו מתענג על לימודו. כשנכנס היהודי הנ”ל אל הסוכה קם הרב ללחוץ את ידו, והלה אמר מיד ‘אני חייב לומר לרב, אני אדם כנה. אפילו לפני שאני לוחץ את ידך, אני רוצה שתדע שאני לא מאמין באלוהים’. הרב חייך חיוך רחב והשיב ‘תנוח דעתך, באלוהים שאתה לא מאמין, גם אני לא מאמין’.

הסיפור הזה הוא מפתח בעיני לשיחות שסובבות נושאים הקשורים לאמונה, או למחויבות דתית. השאלה העקרונית. מיהו הקב”ה שאתה מאמין בו? את איזה א-ל אתה עובד?

לפעמים, כשאני שואל אנשים את השאלה הזו, אני נתקל בהרמת גבה ובמשפטים שהמכנה המשותף להם הוא שהקב”ה הוא מעל להשגתינו ואנחנו לא יכולים לומר עליו שום דבר.

ברשותך, אני מצטט מדרש שמופיע בטור בהלכות ראש השנה (סימן תקפ”א): “ורוחצין ומסתפרין ע”פ המדרש, א”ר סימון כתיב כי מי גוי גדול וגו’ ר’ חנינא ור’ יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיו של אלהיה פי’ מנהגיו ודיניו. שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו לפי שאינו יודע איך יצא דינו אבל ישראל אינן כן לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחים בר”ה לפי שיודעין שהקב”ה יעשה להם נס לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער”ה ולהרבות מנות בר”ה”

בלי להתייחס להקשר של הדברים, המילים שהדגשתי בתוך הציטוט הן מילים מופלאות. מסוג הדיבורים שאנחנו פחות מורגלים בהם.

הקב”ה, יש לו אופי מסוים. האופי הזה מודגש ופרוש לאורך כל התנך ואם נרצה לקצר אותו לכדי משפט: הוא הטוב המוחלט, החפץ בטובתו של האדם ושל העולם. והתנהגות ישרה, נכונה ואמיתית של כלל הברואים, ובמיוחד של היהודים.

אנחנו כיהודים זכינו להכיר את האופי וצורת ההנהגה שבה הקב”ה מנהיג את עולמו, ובפרט מתייחס בדך זו אלינו, והאופי הזה הוא כ”כ טוב ומרגיע שאפשר לסמוך עליו גם בימי הדין, כדי להתכונן אליהם בשמחה, להסתפר ולהתגלח, ללבוש בגדים חגיגיים ולהכין מטעמים לסעודות החג. כי אנו סומכים עליו שהוא פועל מתוך מניע אחד בלבד-שיהיה לנו טוב.

השלב הנוסף, הוא להבין איך נראית מערכת היחסים בינינו לבין אלוקים.

בתורה הקשר בין הקב”ה לים ישראל מתואר במילה אחת חשובה מאין כמותה ‘ברית’.

ברית זה קשר מחייב, מחייב בדרגה הגבוהה ביותר של התחייבויות שאנו מכירים.

לצורך הענין: חוזה מחייב של שכירות רכב, לא יכול להיקרא ברית. גם לא חוזה על שכירות דירה ואפילו לא חוזה על מכירת נכס. ברית זו התקשרות והתחייבות הדדית שבה כל צד מחויב לברית לגמרי. הכי הרבה שאפשר.

נישואין נקראים ברית. גם חברות אמיצה בין בני אדם. אפילו התחייבות בין ממלכות ומדינות יכולה להיקרא ברית.

מה שהופך את הברית להיות כזו, זו המחויבות ההדדית.

מחויבות דו צדדית לקשר יוצרת ברית.

אבל על איזו ברית אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על הקשר עם הקב”ה?

בפרשת לך לך אנחנו מוצאים את הפסוק הבא: וְאֶתְּנָ֥ה בְרִיתִ֖י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֑ךָ וְאַרְבֶּ֥ה אוֹתְךָ֖ בִּמְאֹ֥ד מְאֹֽד׃ רשי על הפסוק אומר ואתנה בריתי. בְּרִית שֶׁל אַהֲבָה וּבְרִית הָאָרֶץ לְהוֹרִישָׁהּ לְךָ עַל יְדֵי מִצְוָה זוֹ:

אם כך, אתה בטח שואל, איפה נכנסים כאן התורה והמצוות. החוקים המשפטים והכללים שלפיהם אנחנו צריכים לחיות. איפה זה נכנס בתוך ברית של אהבה?

אתה בטח יודע שבכל מערכת יחסים, ישנם כללים שאליהם מחויבים הצדדים.

בזוגיות כדוגמה, מחויבים הבעל והאשה לכבד זה את זו ולתמוך וכו’. ישנה גם כתובה, שבה מתחייב הבעל לזון ולפרנס ולהלביש ועוד כמה וכמה התחייבויות. יש גם התחייבויות שלא כתובות ובכל זאת הן ברורות כמו התחייבות של שני הצדדים לנאמנות מוחלטת.

אם כן, ברור לנו שמערכת יחסים מכילה גם כללים.

ואולי נוסיף עוד משהו, בד”כ ישנם גם כללים כאלו שלא מובנים, ובכל זאת יש צורך לכבד אותם.

נצייר לעצמנו אדם שאשתו לא יכולה לסבול ריח של פרי כלשהו. זה עולה לה בבריאות.

ברור לכל בר דעת שאם אכן אוהב הבעל את אשתו, הוא ידאג שלא תחשף לריח הפרי הזה כל עוד זה תלוי בו, גם אם הוא באופן אישי אוהב לאכול את הפרי.

בורא העולם השאיר לנו מערכת של חוקים וכללים, שהם חלק מהברית שלו איתנו. ואנחנו אמורים לקיים אותם כחלק מהמחויבות. לא רק מפני שכך צריך אלא מפני שבתוך קשר של אהבה חשוב לנו לשמור על רצונו.

עכשיו נעלה שלב נוסף, ונוסיף ונאמר שהמצוות שניתנו לנו הם לא רק חוקים שהוא חפץ בהם, אלא הוראות והדרכה מפורטים כיצד לחיות טוב יותר ונכון יותר כאן בעולם, על מנת שיהיה לנו טוב. טוב אמיתי. כאן בעולם הזה.

כלשון הפסוק (דברים ו’ כ”ד):וַיְצַוֵּ֣נוּ יְהוָ֗ה לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵ֑ינוּ לְט֥וֹב לָ֙נוּ֙ כָּל־הַיָּמִ֔ים לְחַיֹּתֵ֖נוּ כְּהַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

והרמב”ם זצ”ל בלשונו הנפלאה ניסח זאת כך: וְרֹב דִּינֵי הַתּוֹרָה אֵינָן אֶלָּא עֵצוֹת מֵרָחוֹק מִגְּדוֹל הָעֵצָה לְתַקֵּן הַדֵּעוֹת וּלְיַשֵּׁר כָּל הַמַּעֲשִׂים. (קרבנות, תמורה ד, יג)

עכשיו ידידי היקר, נשאר לנו חלק אחרון לברר. איך לוקחים את כל התפיסה הנפלאה הזו מהתאוריה אל חיי המעשה. איך יכול אדם שלא הבין את היהדות בצורה כזו עד היום, לשנות את כל הגישה. הרי לא מדובר במחשב שבו מוחקים קובץ ממערכת ההפעלה, ובמקומו מדביקים קובץ אחר ורק עושים ‘ריסטארט’ למערכת והכל מסתדר.

אציע לך כיוון חשיבה מסוים, אולי ימצא חן בעיניך:

אדם עוזב מקום עבודה, ומתחיל לעבוד במקום חדש. אדם מסיים פרק חיים של נישואין לא מוצלחים, ומתחתן בשנית בתקווה לחיים טובים הפעם.

בכל מיני רגעים והזדמנויות, נדרש מאיתנו לעשות שינוי. ברור לנו שחייב לקרות שינוי בדרך החשיבה שלנו בכדי שהשינוי במציאות יהיה מבורך. אחרת, נחזור לנקודת המוצא… למקום שאותו עזבנו.

כל מי שעשה שינוי משמעותי בחייו, יודע שהשינוי חייב להיות בהדרגה. צעד אחרי צעד. לפעמים אפילו צעדים קטנים. אחרת, לא יהיה לנו מספיק כח בכדי להשלים את השינוי.

תשאל את מי שניסה לעשות דיאטה ונשבר, את מי שעשה יותר מפעם אחת מנוי לחדר הכושר ולא הצליח לבוא יותר ממספר פעמים בודדות.

הסיבה לכך היא, שהאדם זקוק להדרגה בכדי להשיג מטרות.

קודם התינוק מתהפך, אח”כ זוחל, אח”כ עומד ורק אחרי זה יתחיל ללכת, בזהירות עד שיצבור ביטחון.

דבר אחרון, בכדי לדאוג ששינוי שאנחנו רוצים לעשות בחיינו אכן יצליח, אנחנו צריכים שהוא יהיה מחובר לתחום העונג. שישען על חוויות טובות. זה דורש קצת יצירתיות, אולי אפילו פרסים קטנים שנעניק לעצמנו, אבל זו הדרך הנכונה כדי להתמיד ולהתקדם.

התשובה שכתבתי יצאה ארוכה. זה חשוב, אבל כדי לעזור לזכור, אסכם בנקודות:

א.היחס שלנו עם הבורא, הוא ברית של אהבה. ב.המצוות, הם חלק ממערכת היחסים שלנו איתו. והמהות האמיתית שלהן היא להעשיר ולהיטיב את חיינו בעולם. ג.אדם שרוצה להשיג שינוי בתפיסת העולם שלו, ובביטוי המעשי של התפיסה, צריך לעשות זאת בהדרגה, ולדאוג שהתהליך לא יהיה מאולץ אלא ישאיר טעם טוב של חויה טובה בפה.

מקוה שהועלתי, אשמח לענות לכל שאלה ולהבהיר כל נקודה אם יש צורך, במייל.

בהצלחה רבה

אהרן

azaidman1@gmail.com>