לשואל היקר והנכבד שלום רב,

קראתי את השאלה שלך בעיון רב. ניכר מתוך ניסוח הדברים שיש בך הרגשים עדינים לדברים שבקדושה ושאתה באמת דואג לקדושת השבת. ואז, אתה שואל שאלה נכונה ונוקבת: למה לא לאפשר תחבורה ציבורית בשבת ובכך לצמצם את מספר הנהגים שמחללים שבת. המציאות היא -האם יהיו 60 נהגים שיסעו ”לבלות” ולהשתכר, או נהג אוטובוס אחד. לא עדיף נהג אחד מאשר 60 שיכורים, שאח"כ צריך גם כוחות הצלה כדי לטפל בהם? שאלה טובה.

ברשותך, אני רוצה להרחיב קצת את השאלה גם לתחומים אחרים ולהעלות כמה שאלות עקרוניות, לא בהכרח שאלות של כדאיות כפי ששאלת. למה בעצם צריך אוכל כשר במוסדות ציבוריים, הרי מי שרוצה לאכול טרף ממילא ימצא לעצמו מסעדה עם מאכלים ללא הכשר. למה באמת צריך לדאוג לחיתון בני זוג ע"פ כללי ההלכה, הרי מי שרוצה יכול להתחתן גם בנישואים אזרחיים? למה לא לפתוח את מערכת החינוך גם לתכנים של נצרות, איסלם, בודהיזם, אתאיזם וכד', הרי כל בית יכול לחשוף את הילדים שלו לכל תוכן שהם רוצים?

כאשר אני חושב על השאלות האלו אני מתחיל להרגיש אי נוחות. אני מניח שגם אתה. מה בעצם מפריע לנו? מפריע לנו שאנחנו רוצים לחיות במדינה עם אופי יהודי, עם סממנים יהודיים. ללא צביון יהודי אין לנו שום קשר עם המדינה ואין לנו שום סיבה לחיות דווקא כאן. המאבק של הציבור הדתי על התחבורה הציבורית בשבת אינו מאבר על נהג אחד או 60 שיכורים, זהו מאבק על אופי המדינה והצביון של המרחב הציבורי. זאת לא שאלה כמותית אלא שאלה עקרונית.

ברגע שנהג אגד אחד נוסע עם האוטובוס שלו בשבת, פירוש הדבר שהמדינה מאפשרת תחבורה ציבורית בשבת, ושהמדינה נותנת יד לחילול שבת במרחב הציבורי. אבל ברגע ש 60 שיכורים יוצאים לבלות בשבת ונוסעים ב 60 רכבים שונים, אין כאן חילול שבת של המרחב הציבורי ע"י המדינה, גם אם כוחות ההצלה באים לטפל בהם. ובאמת, מה ההבדל? מה זה משנה?

השאלה הזאת בעצם נוגעת באחת הסוגיות המורכבות שלנו כאן במדינת ישראל, והיא שאלה יותר רחבה השייכת לקטגוריה של דת ומדינה – שאלת הפרדת הדת מהמדינה. כלומר, מדוע לא להפריד את הדת מהמדינה – הדתיים ידאגו לעצמם, והמדינה תתנהל ע"פ עקרונות חילוניים בלבד. ואכן, יש השואלים: מה לנו ולצרה הזאת של כל המאבקים על שבת, כשרות, נישואים וכד'. המאבקים האלו רק מוסיפים לנו שנאה. שכל אחד ילך לדרכו ואנחנו את נפשנו הצלנו. טענה חזקה.

ברשותך, כדי להתמודד עם הסוגיה המורכבת הזאת, אני רוצה להביא בפניך את אחד הניתוחים המבריקים, לדעתי, הנוגע לצורת הקיום שלנו כאן בארץ ישראל ובמדינת ישראל. הכותב הוא פרופסור אליעזר שביד מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית לפני כ 40 שנה. גילוי נאות פרופ' שביד אינו אדם דתי.

עיקרי הניתוח שלו מתוך הספר 'היהדות והתרבות החילונית' (עמ' 221-233):

"בלי לגיטימציה של מנהיגות דתית ומורשת דתית לא יכלה הציונות לטעון בפני אומות העולם על הזכות ההיסטורית של עם ישראל בארצו..

[הערה להסבר: בעדותו בפני ועדת החקירה הממלכתית הבריטית לחקר מאורעות תרצו (1936), נשאל יו"ר הסוכנות היהודית דוד בן גוריון בידי יו"ר הוועדה הלורד פיל: "מאין הגעת לפלשתינה?" ב"ג השיב: מפלונסק. "האם יש לך מסמך או שטר מכר הנותן לך, כמי שבא מארץ רחוקה, זכות לתפוס את מקומם של בני הארץ הערבים הגרים בה מזה דורות?" הקשה פיל. ב"ג לא התבלבל. על דוכן העדים היו מונחים ספר תנ"ך והקוראן, עליהם הושבעו העדים. ב"ג נטל בידיו את ספר התנ"ך והצהיר: "זה הקושאן (מסמך בעלות על קרקע) שלנו".

בעדות עצמה, אמר בן גוריון דברים דומים: "זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה… התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה.

המשך הסיפור. לפני 12 שנה נשא הרב ישראל מאיר לאו הרצאה במוזיאון תל אביב, בה הוא מספר על פגישתו עם בן גוריון אחרי הופעתו בפני ועדת פיל. שאל הרב לאו: האם נכון הדבר שאמרת בפני הועדה שהתנ"ך הוא ה'קושאן' של עם ישראל? ענה בן גוריון: אמת ויציב. שאל הרב לאו: אם כך, אז איך זה נראה כלפי האומות כאשר אנחנו לא מכבדים את התנ"ך, כלומר, איך התנ"ך הוא הזכות שלנו על ארץ ישראל כאשר אנחנו לא מאמינים בו? בן גוריון חשב לרגע, ושתק.]

ממשיך פרופ' שביר: הציונות עצמה הייתה מושרשת בתכנים דתיים. היא קיבלה מן המסורת הדתית את הזיקה לארץ ישראל, ללשון העברית, לספרות המקורות, ולסמלים הלאומיים ההיסטוריים המאחדים את העם, בייחוד השבת והמועדים. דחייה כוללת ונחרצת של התכנים הדתיים פירושה, ניתוק של הרציפות התרבותית – היסטורית ואובדן הזהות התרבותית – לאומית.

אמנם, במשך השנים התפתחה יצירה ארץ ישראלית אבל זו לא הצליחה למלא את החלל שנתפנה ע"י דחיית התכנים הדתיים. התרבות הארצישראלית שנוצרה לא השיגה את מימד העומק או הגובה של הדת, המשיבה על שאלות המשמעות של הקיום האנושי, ולא היה לה תוקף נורמטיבי מחייב. עד מהרה התעוררה הרגשה שנתהווה חלל ריק, שהחינוך העברי נשאר רדוד ושטחי שחיי הרוח רפויים וחסרי עומק, שחסרה ההנחיה של השקפת עולם כוללת הנוגעת בשאלות של החיים האישיים והבין – אישיים… תרבות זו נמצאת היום במשבר, והרבה מהישגיה עומדים בסכנת התמוטטות. דומה כי בגלל ההתנגדות שגברה בה להלכה ולתכנים הדתיים, לא יכלה התרבות החילונית שנוצרה בארצנו להתפתח כראוי ועל כן גם לא הצליחה למסור את הישגיה לדור הבא".

אחת הבעיות החריפות שנוצרו כתוצאה מדחייה של התכנים הדתיים היא היחס לארץ ישראל. מסביר פרופ' שביד (מתוך הספר 'מולדת וארץ יעודה'): "זיקת המולדת של דור ילידי ארץ ישראל ככל שמדובר במישור התודעתי היא רופסת וניתנת לערעור על נקלה. כדי להוכיח טענה זו אפשר להצביע על תופעת הירידה, הכוללת גם בני נוער שזכו למיטב החינוך הלאומי – ציוני. ביטוי ישיר יותר מצוי בשפע בוויכוחים הסוערים שפרצו אחרי מלחמת ששת הימים סביב שאלת 'זכותנו על ארץ ישראל', והם וויכוחים שלא פסקו עד היום. העובדה המפליאה המתבררת בוויכוחים אלה היא חולשת יכולתם של צעירים נבונים, חניכי בתי ספר ותנועות נוער בארץ, להסביר את זכותם הלאומית להיות בארצם. כיוון שהקשר לארץ ישראל הוא קשר היסטורי, תרבותי, אך בעיקר דתי, נשארו דור ילדי ארץ ישראל חסרי כל קשר לארץ שלהם".

הפתרון שמציע פרופ' שביד לבעיות האלו ולהמשך קיומו של עם ישראל בארץ ישראל היא "פרהסיה יהודית משותפת". וכך הוא מסביר את היסוד הזה (היהדות והתרבות החילונית, עמ' 245): "פרהסיה יהודית משותפת לציבור החילוני והדתי שיש לה בסיס משפטי, איננו בגדר חזון בעלמא. היחסים בין הציבור החילוני והדתי כבר יצרו מעין פרהסיה כזאת, הנשענת על החיוב המשפטי בענייני זהות יהודית, נישואין, גיטין וגיור, שמירת שבתו ומועדים, וכשרות במוסדות הציבור. למרות הביקורת שישנה על פרהסיה זו, יש בה יסודות חיוביים: היא יצרה תחום של נשיאה באחריות משותפת לעם, והחדירה סמלים ותכנים חיוביים לחלל החיים היהודיים המשותפים במדינת ישראל. [וכאמור לעיל זהו בסיס להמשך הקיום של עם ישראל]… המסקנה הפשוטה היא, שלבעיה התרבותית של הציבור החילוני אין פתרון אלא בהכרה חיובית בחשיבות התכנים הדתיים בתור שכאלה ובנכונות להרחיב את אופקיה של התרבות החילונית מתוך היפתחות לתכנים שמעבר לה".

[אני משתף אותך בחוויה אישית: אחרי קריאה של קטעים כאלו עם הבנה עמוקה ואמיתית למציאות שלנו בארץ ישראל, עם פרספקטיבה רחבה על הקיום שלנו ועל ההיסטוריה שלנו, אי אפשר שלא לקבל חלישות הדעת מדברי חלק ניכר מהפוליטיקאים של מדינת ישראל המציפים אותנו בסיסמאות תלושות מהמציאות ומנותקות מהרצף ההיסטורי שלנו. נדמה שאותם אנשי ציבור יש להם זיכרון היסטורי שמתחיל רק מאתמול].

תמצית דבריו של פרופ' שביד: המשך הקיום שלנו בארץ ישראל – קיום חברתי, תרבותי, ופיזי ממש, מותנה בקשר שלנו לרצף ההיסטורי של עם ישראל ולתכנים הדתיים. בלי הקשר ליהדות אין לנו זכות קיום כאן בארץ ישראל, יגדל כאן דור המנותק מהיהדות שלו – תהיה כאן התבוללות המונית, ולא תישאר לנו שום סיבה או מוטיבציה לחיות דווקא בארץ ישראל. לכן יש לנו אחריות משותפת ליצור פרהסיה יהודית משותפת וליצור מאפיין יהודי למדינת ישראל. כלומר, אם לא תהיה פרהסיה יהודית, ולמדינה לא יהיה צביון יהודי, הרי המשך הקיום של עם ישראל בארץ ישראל יעמוד בסכנה.

חזרה לשאלה של הפרדת הדת מהמדינה ולשאלה שלך בענין תחבורה ציבורית בשבת. הסיבה שהציבור הדתי נאבק על צביון המדינה והאופי של המרחב הציבורי, היא סיבה קיומית. זאת נשיאה באחריות משותפת לעם ישראל והבטחת המשך הקיום של עם ישראל בארץ ישראל ובמדינת ישראל. כדי להבטיח את המשך הקיום שלנו, עדיף להשאיר את התחבורה הציבורית סגורה בשבת, גם במחיר של 60 שיכורים עם 60 רכבים שונים לעומת נהג אגד אחד.

האמת היא שיש סיבה נוספת, אולי אפילו קודמת בחשיבותה והשפעתה, מדוע יש מאבק על המרחב הציבורי ועל האופי של המדינה. גם זאת סיבה קיומית – קיומית ממש.

הקיום של עם ישראל לאורך כל הדורות תלוי במצבם הרוחני. אנחנו עם שצורת הקיום שלו תלויה ב"אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ". בית המקדש הראשון והשני נחרבו בגלל מצב רוחני של עבירות, ולא בגלל סיבות צבאית או מצב כלכלי. כל הגלויות כולן הן תוצאה של מצב רוחני ולא סיבות טבעיות.

ידועים דברי חז"ל והמפרשים בענין קדושת ארץ ישראל, השראת שכינה והשגחת פרטית רק בארץ ישראל וכד', ואין צורך להאריך כי הדברים ידועים ומפורסמים. ולכן, ההשפעה הקיומית של ארץ ישראל מאת הקב"ה היא כפי מעשיהם של עם ישראל, וכפי שמעיד הפסוק (דברים, יא) לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם (מלבי"ם ועוד). ולכן גם, הארץ מקיאה את יושביה כאשר המצב הרוחני נמצא בנסיגה, כפי שהתורה אומרת במפורש (ויקרא, יח) וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ, כלומר, ארץ ישראל אינה מקיימת עוברי עבירה (רש"י, רמב"ן ועוד).

וכאן יש הבדל גדול בין אדם פרטי העובר עבירה לבין אם המדינה כגוף ממלכתי נותנת יד לעבירות בפרהסיה, במרחב הציבורי. המדינה היא גוף המייצג את תושביה. אם המדינה מאפשרת חילול שבת ושאר עבירות במרחב בציבורי – אין לה זכות קיום! יתכן שהיא ממשיכה להתקיים מסיבות אחרות או בגלל זכויות ממקומות אחרים, ומי יודע כמה זמן זה יכול להמשך, אבל מדינה שמאפשרת "וַתִּטְמָא הָאָרֶץ", אין לה זכות קיום, וסופה להגיע ל "וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת ישְׁבֶיהָ". גם הראי"ה קוק, שנתן משקל כבד לחלק החילוני של המדינה, הכיר ביסוד הזה המפוזר לאורך כל כתביו.

נסיים בתובנה של הרב וולבה זצ"ל בענין זה ('מאמר על דמותה של המדינה' מתוך הספר 'בין ששת לעשור' שהופיע בשנת 1976): "כותב המאמר (היינו הרב וולבה) נפגש שנתיים לפני יסוד המדינה עם אחד מגאוני הזמן ההוא, ר' מרדכי פוגרמנסקי זללה"ה איש טלז. השיחה נסבה על ארץ ישראל. סיפרתי לו על אחד המאמרים האחרונים מאדמו"ר מרן ר' ירוחם זללה"ה ממיר, אשר כל ימיו רחש אהבה עמוקה לארץ ישראל ועקב בתשומת לב עצומה אחרי כל הנעשה בה. הוא אמר אז (בשנת 1936) כדברים האלה: עוברי עבירה לא יוכלו לבנות את ארץ ישראל, א"י לא יכולה להיבנות אלא דווקא בכל הקדושה בשלימותה. הגיב על זה ר' מרדכי: כן, להקים אינם יכולים, אבל לבנות יכולים ויכולים, אלא שההשגחה צריכה לתת זכות קיום!"

בתקווה שפתחנו את הנושא לעומק ולרוחב לשביעות רצונך,

רוב סייעתא דשמיא,

ישראל ל.

[email protected]