בחור יקר ואהוב!

קראתי את מכתבך בכאב גדול, מבין המילים חוויתי את המערבולת הרגשית שאתה נתון בה – בצדק!

אביך מתעלם ממך ואתה מרגיש שהוא 'שונא' דווקא אותך! אתה מתאר התנהגות פוגענית מצידו.

מבקש להשתתף איתך יחד בקושי והסבל שהם מנת חלקך כבר במשך שנים.

נאלצת לחיות בודד ללא הכרה, ללא הכלה, ללא ביטויי אהבה מדמות כה משמעותית – מאבא!

למרות, ואולי דווקא בגלל סגנון היחסים המיוחד בין הוריך, אתה 'נשארת בחוץ' ולא זכית ל'מקום' ראוי משל עצמך בליבו של אביך, נראה שאתה יודע בוודאות שהבעיה היא שלו ואצלו – זה אכן כך, חשוב שלא תטיל ספק בעצמך. זכור! זה שפוגע הוא ה'חולה', לא אתה.

אבא שלך לוקה בעיוורון, באטימות וקהות רגשית לקיום הנפשי ולחוויה האישית שלך כבנו, אפילו מגע פיזי-תחושתי בסיסי כדוגמת חיבוק הוא מעולם לא היה מסוגל להעניק, מלבד איזשהו חיבוק בודד בכיתה ה' בסיטואציה ספציפית. [יתכן שאביך סבל בעצמו מחסך רגשי קיצוני בילדות או כל הפרעה רגשית אחרת].

אין דרך בעולם להצדיק או לענות על השאלה שפתחת בה: "למה אבא שלי לא אוהב אותי? למה הוא שונא דווקא אותי"?

אין שום סיבה מצדך שהוא "ישנא" דווקא אותך, אל תסכים להפנים את העוינות והניכור מצד אביך בשום פנים ואופן – אין בזה שום אמת, אתה ראוי לאהבה ולכבוד כפי שאתה, אתה בחור חיובי וחזק, ויש לך ערך עצום מעצם מהותך ובריאתך ב'צלם אלוקים', אינך זקוק לאישורים על כך מאיש!

*

לפעמים כשהרגשות קשים ובלתי נסבלים, כדי להתמודד אנו נוטים להיסגר מעט מבחינה רגשית ולהכחיש את עוצמת הרגשות, הבעיה שרגשות קשים אינם נעלמים אם לא מדברים עליהם, הם 'יורדים למחתרת' ופורצים החוצה בצורות הרסניות יותר, לכן חשוב שתסכים לתת לעצמך את כל הלגיטימציה לתחושת האבל על האבא שאיננו – האבא הטוב והאוהב שאתה כל כך ראוי לו!

תן 'מקום' לכאב ולבושה, לזעם, לתחושת העוול, לניכור ולבדידות, לחוסר אונים, תן ביטוי לרגשות במלואם, אל תדחיק ואל תחנוק את הכאב, הרשה לעצמך להתאבל ולבכות במיוחד על החום והחיבוק שהיו חסרים כל כך בעבר, וחסרונם מורגש עוד יותר, במיוחד – כעת, כשרגשות גיל ההתבגרות סוערים בך.

לרוב, אלה שנפגעים נוטים להיות פסיביים, אפילו ש'באמת' הם לא אשמים במצב בכלל, הם מתכנסים בבושה ושומרים ככל יכולתם על ה'סוד' האישי שלהם, בעצם פנייתך ל'אקשיבה' עשית את הצעד הראשון בדרך לריפוי (ועל כך שאפו גדול!), נדרשים תעצומות נפש ואומץ רב כדי להישיר מבט ולהכיר בכך שאכן קיימת התנהגות קשה כל כך מצד אביך, זה מקדם אותך לשלב הבא להתחיל לחשוב על פתרונות אפשריים.

*

שאלת: "למה אני כל כך מתייחס ונעלב רק ממנו?!"

אנו כילדים מפנימים את 'דמות האב' זו נחקקת בדמיון ובזיכרון שלנו, דמות אב פנימית זו הולכת איתנו לכל מקום/כל החיים – גם אחרי שהאבא נפטר לעולמו.

מדמות זו אנו אמורים לשאוב את כוחנו הפנימי, את האישור לערך העצמי החיובי שלנו, בילדות אנו מנסים להתאים אפילו את רגשותינו ומחשבותינו לציפיות האב כדי לזכות ב'אישור' המיוחל המותנה לרוב בעמידה בציפיות מסוימות, ה'אישור' הזה הוא הבסיס להיותנו 'מאושרים' ושלמים עם עצמינו, ('מאושר'/'אושר' – משורש 'אישור').

גם אצל אנשים מבוגרים, נמצא לרוב ש'הילד הפנימי' מחכה לפעמים 'בהמתנה' ל'אבא' שיחייך אליו ויהיה מרוצה ממנו, זה משהו שמלווה אותנו כל החיים, האבא משמש לנו בתגובות שלו כ'דמות מראה' בה אנחנו משתקפים ועל פיה אנחנו בונים את ערכינו, לכן אנחנו מחפשים את ה'אישור' דווקא שם, אצלך התסכול הוא נוראי כי יש לך אבא שלעולם אי אפשר להשביע את רצונו ולזכות באישור ממנו, מכאן האכזבה הגדולה מהכמיהה האינסופית לאיזשהו יחס אבהי עד כדי רצון לברוח מהבית.

הילד הפנימי אצלך פגוע, הפצע פתוח ומדמם, חווית הכאב כרונית, תחושת ה'אין' והחסך שלא ניתן למלא… זר לא יבין זאת!

מתוך דבריך נראה שאתה כבר בתהליך הדרגתי של היפרדות נחוצה וקריטית מהציפייה, אחרי שנסית לעשות הכול… אתה מרגיש שעל כל דבר שאתה עושה הוא כועס, ו"לא משנה מה, הוא עצבני" – כלשונך, אתה מתחיל להשלים אם כך שהסיכוי לשינוי משמעותי קלוש ביותר או לא קיים בשלב זה, לכן מחזק את החלטתך גם הלאה לא לעשות יותר 'שמיניות באוויר' כדי לרצות, בתקווה לזכות באהבתו.

במקום להתמוטט ביאוש, כתבת: "מנסה להגיד לעצמי, יש לי דודות שאוהבות אותי ואמא ואחים וסבתות ובני דודים ודודים שאוהבים אותי".

מעורר השראה איך אתה מוצא בעצמך את היכולת לראות את הטוב במשפחה המורחבת שאוהבת אותך, איך שאתה מנסה להרגיע את עצמך ברגעים קשים, לשרוד את התסכול שבמאבק להכרה ותשומת לב מ'אבא', זה מלמד על כוחות הנפש הגדולים שלך!

*

בהקשר זה, חשוב מאד מאד שתרחיב את מעגל התמיכה שלך, זה האתגר הגדול אל מול התנהגות פוגענית כזו, לא להתכנס בבושה מעבר לחומת ה'סוד' שאבא פוגע בי, אל תישאר צמוד רק למשפחה, תאמין בעצמך ותמשיך לפתח תחושת נפרדות ועצמאות, על ידי שתשתדל לחזק בעצמך את היוזמה לפתח קשרים איכותיים, קשרים שיש בהם פתיחות וקירבה רגשית בריאה דווקא עם חברים בני גילך – קנה לך חבר, טובים השנים מן האחד.

בזמנים שבהם אתה חש במיטבך, מוצלח ומצליח, מתוך תחושת חוזק, תשתף ותחשוף מה שעובר עליך לכמה חברים נוספים, תבנה ותשקיע בחברויות עם כאלו שב'ראש שלך', שיודעים לתת תחושה טובה וניתן לסמוך עליהם, שמעריכים אותך כמו שאתה.

חשוב שהשיתוף לא יבוא ממקום של מסכנות, אתה לא מסכן, ואף אחד לא שמח להיות חבר של מסכן.

להיפך!

אתה מוצלח, והראיה שאתה מתמודד בגבורה עם אתגר ענק כל כך! קיבלת ניסיון גדול מאד משמים, וזה סימן שיש לך כוחות גדולים להיבנות דווקא מתוך קושי עצום כזה, אתה מיוחד.

תשתדל שהקשרים החברתיים שאתה בונה לא יוגדרו ויתבססו רק על הסיפור האישי המורכב שלך.

אדרבה, תבוא ממקום של נתינה והתעניינות כנה בחייהם של החברים, תשמש להם אתה 'אוזן קשבת' ככל יכולתך (אולי תשמע שגם להם יש כמה קשיים משמעותיים), כך הם ירצו לתמוך בך לאורך זמן. חשוב שלא תצפה מהם להבנה מלאה למצבך הרגיש.

כדאי לך לפתח את הקשרים החברתיים החמימים האלו, זו למעשה הדרך הטובה ביותר עבורך בשלב הזה – להבריא, ולו במעט, את החסך הרגשי העצום בחום ואהבה, ולהישאר אדם שמסוגל לאהוב.

בבוא העת, תבנה את ביתך עם בחירת לבך ותרעיף על ילדיך 'חום ואהבה' כמו שרק אתה, עם העבר שלך יודע ומבין עד כמה זה קריטי, זה יהיה שלב נוסף בדרך לריפוי החסך שאתה חש היום, ילדיך ואשתך יחזירו לך על החמימות והטוב שתרעיף עליהם.

*

חשוב לי להתייחס לנקודה נוספת שציינת: "אני מפחד לשתף את אמא שלי עוד פעם בכמה שהוא פוגע בי"… אתה מפחד שהיא תיאלץ להיפרד מאביך בשל כך.

מבקש לומר לך שלמרות כל כוונתך הטובה, לנסות לגונן על אמך שתישאר שלווה על ידי כך שתסתיר ממנה, שתעמיד פנים שאתה לא נפגע מאביך, כי "אתה רוצה שיהיה לה טוב".

– לא זו הדרך.

הכרזת כבר שאם היית יכול – היית עוזב את הבית!

נראה לי שכשזה יקרה אמך תרגיש הרבה יותר רע, לכן אפילו רק מתוך דאגתך הכנה לאמך (ולא רק בגלל זה), אתה חייב לשתף אותה ככל יכולתך במה שעובר עליך, היא כבר גדולה ובוגרת מספיק, וזו חובתה למצוא את הדרך להתמודד עם כל ההשלכות של ההתנהגות הפוגענית מצד אביך, יהיו אלה השלכות קשות ככל שיהיו.

*

שאלת בסוף, למי אפשר לפנות?

לפעמים יש לנו משאלה כמוסה לקוות ולמצוא נחמה בהתחברות לאיזו דמות שתשמש כסוג של הורה-כל-יכול חלופי, דמות שתדאג ותשחרר אותנו מן הסבל בעולם הזה, הציפיה הזו קיימת במיוחד כשהקשר עם האבא פגוע, קשר שהוא כה קריטי ומשמעותי לרווחתנו הרגשית והנפשית.

מחד, חשוב שתפנה לקבלת עזרה מדמות מבוגרת שאתה מכיר וסומך עליה כמו – איש חינוך או קרוב משפחה שמבין עניין, אל תשאר לבד באתגר הזה, ככל שתשתף יותר – יקל עליך, תשתדל למצוא כאלו שיתייחסו ברצינות למצב, כאלו שיהיו מוכנים להקשיב ולהושיט כתף תומכת.

אך בסוף זו ההתמודדות שלך!

*

לבסוף, אתה וודאי מכיר את הסיפור על התנהגותו של ישי אבי דוד התמוהה, כששמואל הנביא בא למשוח את אחד מבניו בבית לחם, ישי אינו רואה לנכון לקרוא לדוד להתייצב, ונראה כאילו הוא לא מעלה בדעתו שהנער הקטן יכול להיות מתאים ואפילו מסתיר אותו.

לפי המדרש, דוד נשלח בצעירותו הרחק ממשפחתו לרעיית הצאן משום שחשדוהו כממזר, כפי שדוד כותב בתהילים (סט, ט) מוּזָר, הָיִיתִי לְאֶחָי; וְנָכְרִי, לִבְנֵי אִמִּי. (ממזר מלשון מום זר), הוא נשלח לרעות במקום סכנה בו מצויים הארי והדב, אלא שה' הכניס בו כח גבורה וזכה לגַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ (שמואל א, יז).

מתוך הדחייה הזו דוד ממשיל את עצמו כיתום שעזבוהו אביו ואמו, והוא מתפלל במזמור "לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כז) – אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱלֹהֵי יִשְׁעִי, כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי – וַה' יַאַסְפֵנִי (בתקופה זו, חודשי הרחמים והסליחות, אנו אומרים מזמור זה כל יום אחרי התפילה).

למרות, ואולי דווקא בגלל, קרקע רעועה זו במשפחתו, הצליח דוד לינוק את כל עוצמתו מלחסות בצל אביו שבשמים – מ'קרבת אלוקים', וכך לצלוח את מסעו הטראומטי ולהפוך למלך על ישראל ולעתיד לבוא אף למושיעם. החוסן הנפשי ויכולת התמודדותו המופלאה של דוד יכולים להיות מצפן עבורך בכל זמן.

תזכיר לעצמך מידי יום ש'אביך שבשמים' נמצא איתך יחד באתגר הזה, רק תפנה אליו ותבקש את עזרתו.

הוא אוהב אותך מאד!

חזק ואמץ!

חיים עוזר ה.