שואלת יקרה,

השאלה שלך משקפת הרבה רגישות, התבוננות פנימה, וכנות. את לא נותנת לחיים לזרום כפי שהם אלא חווה בעוצמה, מעבדת ומנתחת את מה שקורה לך.

הגדרת את השאלה מדויק – קונפליקט ביני לבין הסביבה. הקונפליקט הזה הוא תוצר כמעט בלתי נמנע מעצם היותנו שונים זה מזה. את מתארת מצבים בהם נוצרת התנגשות בין הדימוי העצמי שלך – מה שאת יודעת על עצמך, לבין השדר הישיר או העקיף שאת מקבלת מהחברה. ההתנגשות הזו מכאיבה מאד, היא עלולה לערער לנו את מה שאנחנו מאמינים בו או לאבד את הביטחון שלנו מול אחרים.

אבל היא גם הכרחית כדי שנגדל. הקלישאה שהעולם הוא כמו מראה – היא אמנם קלישאה אבל טמון בה עומק. בלי מראה לעולם לא נדע איך אנחנו נראים, ולא נוכל ליהנות מהמראה שלנו או להבחין בדברים שהיינו רוצים לייפות או לתקן. הסובבים אותנו גורמים לנו להיפגש – לא רק איתם אלא בעיקר עם עצמנו.

קיימים אנשים שמעדיפים להתעלם מהמפגש הזה, וממשיכים הלאה עם הדיעה הראשונית שלהם.

אבל יש אנשים שמתייחסים למפגש הזה עם העולם ברצינות ובכבוד ומרגישים שיש בו פוטנציאל לגדול.

לאיזה סוג את משייכת את עצמך? מהשאלה שלך אני מרגישה שאת שייכת לסוג השני.

ומהשאלה שלך אני שומעת שאת יודעת איך להתמודד עם המפגש הזה, כמו בדוגמא עם השכנה – התשובות שלך מעידות על ביטחון בדרך שלך – את יודעת שאת נוהגת טוב, את נהגת זהירה, את מתקנת את עצמך תוך כדי נהיגה.

השלב הזה הוא שלב ראשון בהתמודדות מול הסביבה-

לחזק את עצמנו במי שאנחנו. כל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל, עם תמהיל של תכונות ייחודיות שהופכות אותנו למי שאנחנו, בלי מדרג של טוב יותר או טוב פחות. ספונטניות או מחושבות, חברותיות או התבדלות, עומק או זרימה, אלו רק דוגמאות לתכונות שונות שכל אחת מהן מאירה ויפה בפני עצמה, וכמובן יכולים גם להיות שילובים ביניהן.

כשאנחנו יוצאים למפגש עם העולם, כל כך חשוב להיות מחוזקים במי שאנחנו. להאמין בעצמנו, להיות שלמים עם הבחירות שלנו. זו עבודת חיים, אבל היא יכולה להתחיל גם בצעדים קטנים, כמו לשים לב לחוזקות שלך – ממש לעשות רשימה של דברים שאת אוהבת בעצמך, לשים לב לא רק לכשלונות אלא גם להצלחות, אנחנו נוטים להלקות את עצמנו על מקומות שטעינו או שכשלנו, האם אנחנו באותה מידה מעריכים את עצמנו במקומות שבחרנו נכון או שפשוט הצלחנו?

השלב השני הוא השלב ההתנהגותי- איך תכלס אני מתייחסת להערה פוגענית שמופנית אלי? מהשאלה שלך נשמע שאת מתייחסת בעיקר להערות הדו – משמעיות, אלה שנזרקות בסתמיות ומשאירות לך להיאכל עם השאלה – מה הוא בדיוק התכוון?

המצב הזה הוא באמת מצב שיכול להביא ללולאות של מחשבות ולתסכול, אני לא חושבת שיש מי שלא מתמודד לעיתים עם הספק הזה – מה באמת חושבים עלי, מה באמת התכוונו במשפט ההוא….

אנסה להציע לך כמה דרכים להתמודד עם הספק הזה, יכול להיות שתמצאי שאחת מהן מתאימה לך מאד, יכול להיות שלא בדיוק אבל לפעמים לשמוע שיש כמה אפשרויות – פותח את הראש לחשוב בעצמך מה הכי יתאים לך…

דרך ראשונה היא פשוט לשאול את בן השיח – כשאתה אומר לי כך וכך, אתה מתכוון כך וכך?זו דרך מעולה להוציא עוקץ מציניות, והיא מוציאה אותנו מהלופים של ‘מה היא באמת התכוונה’ לדוגמא אם מישהי אומרת ”את אמורה לנהוג טוב”, אז אפשר לשאול – ”כשאת אומרת לי את זה, את מתכוונת שאני לא נוהגת טוב?”

דרך שניה היא להגיב כאילו לא הבנת את הרמז – נניח אם מישהי אומרת ”ככה את מתלבשת לעבודה”? אז לענות – ”כן, מהמם, נכון?”

דרך שלישית היא לנסות להיכנס לראש של השני.

יש אנשים שאומרים דברים בלי הרבה מחשבה, ולכן אני מוצאת את שתי הדרכים הראשונות יעילות במיוחד כלפי עצמנו, כדי לסגור את הסיטואציה מול עצמנו בלי שהיא תמשיך לנקר בנו.

אבל לפעמים – במיוחד כשהאדם שמולנו הוא לא אדם אקראי אלא מישהו שאנחנו פוגשים במעגלים החיים שלנו- שכנה, מישהי מהעבודה, קרובת משפחה – ההערות האלה, כשהן חוזרות על עצמן, יכולות להיות מעייפות לטיפול כל פעם מחדש. במקרה כזה, שינוי של התבוננות על השני יכול לאפשר לך לקבל את ההערות האלה ממקום שונה לגמרי.

לדוגמא, סיטואציה של מישהי מהעבודה שלא מפסיקה לזרוק הערות על ההתנהלות המקצועית – יכולה להזמין אותנו לחשוב- מאיפה נובע הצורך הבלתי פוסק שלה להעיר לי? אולי זה יושב על מקום של חוסר ביטחון בהתנהלות שלה עצמה, שמביא אותה להוציא את זה עלי?

מחשבה כזו יכולה לשנות פלאים את הדרך בה אנחנו מקבלים את ההערות. במקום לקחת את זה פנימה אל עצמנו – זה יישאר בחוץ, אצל מי שנתן לנו את ההערה.

הדרכים האלו לא רק מחזקות את עצמנו בסיטואציה הפוגענית, אלא גם עושות עוד משהו חשוב – הן מאפשרות לנו להשתפר. כשאנחנו שקועים בתחושת הפגיעה – היא ממלאת את כל כולנו ולא משאירה לנו פניות למבט מסוג אחר. כשהפגיעה יורדת, אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו לשאול בכנות – אולי יש משהו בהערה? אולי יש לי איך להשתפר בתחום זה וזה? אבל השאלות האלה לא יכולות להגיע כשההערה מערערת אותנו מבפנים, אלא רק אחרי התהליך של להשאיר את ההערה מחוץ אלי, לא לתת לה לפגוע בי.

שואלת יקרה, את עושה דרך מדהימה. היא מאתגרת, היא קשה לפעמים, אבל יש בה אפשרות ענקית לצמיחה ולבנייה עצמית.

מאחלת לך המון בהצלחה,

את מוזמנת להמשיך לשוחח איתי במייל, [email protected]

אסתי ש.