The Butterfly Button
לוקחת קשה מדי משפטים שנאמרים לי

שאלה מקטגוריה:

שלום וברכה!!
הרבה פעמים אני מרגישה שיש משפטים שנאמרו לי מאנשים בסביבתי או סתם מאנשים באקראי ,או שאפילו זורקים לי משפטים בלי לסיים אותם וגם המשפטים יכולים להתפרש בשני מובנים ואז אני לא מפסיקה לחשוב למה התכוונו ומנסה להבין את זה בשני הפרשנויות מהצד החיובי שלהן ומהצד השלילי, ומשום מה קשה לי עם כל הפרשנויות העמוקות האלה כדי להיכנס לראש של השני מה הוא התכוון להגיד אבל מצד שני אני חייבת להירגע כי אם אני לא יבין אני לא ירגע וגם שאני חושבת שהבנתי אני לא יודעת אם באמת הבנתי ומעדיפה לשכוח מזה ואני מרגישה שאני נעלבת ויורד לי הערך העצמי ואני נשברת מזה מהר, וקשה לי להתמודד כאילו כבר מה קרה. לוקחת קשה ומידי אישי אפילו כל אחד גם אם הוא לא קרוב, ולא מצליחה להירגע למרות כל מה שאני אומרת לעצמי ומנסה להבין למה התכוונה ולדון לכף זכות ולראות את הטוב.
וזה קורה לי הרבה פעמים כמו עיוותי מחשבה כי אני מאוד רגישה ולפעמים מרגישה שאני לוקחת אנשים רציני מידי כי לפעמים אנשים אומרים משפטים שנשמע שהם רציניים אליהם והם אומרים שהם צחקו, וקשה לי לדעת מה באמת קורה כי בכל צחוק יש טיפת אמת ואני יודעת מתי צוחקים, ובכל זאת יש אי הבנות סביב כל הנושא הזה. נגיד יש לי דוגמא על סיטואציה שקרתה לי עם שכנה שלי שהיא יותר קטנה ממני ועשתה רשיון נהיגה אחריי, ולקחתי אותה טרמפ, וקצת הפריע לי שהיא מלמדת אותי כאילו איך לנהוג כי לא ביקשתי ממנה עזרה ,כמו: היית צריכה להיכנס ככה, או בנסיעה לרוורס יש עוד קצת לנסוע אחורה ואמרתי לה שאני לא מעדיפה להסתכן ,וגם בחניה לאחור נגיד היא אמרה לי מעולה, זה היה מעולה באמת אבל הרגשתי שהייתי צריכה קצת להיצמד לימין מאשר לשמאל ותיקנתי באותו רגע בלי שום בעיה ואני יודעת שאני נוהגת טוב תמיד וגם באותו זמן נהגתי ממש יפה, ואז היא שאלה אותי כמה זמן יש לך רשיון אמרתי לה 4 שנים אז היא אמרה: אה, אז את אמורה לנהוג טוב, ולא הבנתי מזה אומר שנהגתי טוב או לא? והמשפט הזה הכי הפריע לי . ולא רציתי לשאול אותה למה היא התכוונה כי אני לא רוצה להרגיל את עצמי שיתנו לי אישורים אני יודעת שאני בסדר, ואז אמרתי לה כן אבל אני לא כל כך הרבה נוסעת מידי פעם אני צריכה עוד להשתפשף בכביש, ואז הרגשתי לא טוב אם זה שהיא זרקה לי משפט ולא באמת הבנתי מה היא התכוונה להגיד ובכל זאת זה מפריע לי ההערות האלה למרות שכל הזמן אומרים שאם זה נכון אז נעלבים ואם זה לא נכון אז לא, אז אני הפוך מתי שזה לא נכון אני נעלבת כי אני מאוד אמתית וקשה לי עם זה שלא רואים באמת את מה שאני עושה וסתם אומרים משפטים. וגם הרגשתי לא טוב עם זה שאמרתי לה כן אני לא הרבה נוסעת עם הרכב כאילו הורדתי בערך של עצמי וכמו אישרתי את דבריה, או שאולי לא , כי היא אולי היא לא התכוונה לזה שאני לא נוהגת טוב בכלל. אני יודעת שאין לי באמת את השליטה על המשפטים של אנשים אבל אני יכולה לבחור שלא להיפגע אבל בכל זאת קשה לי ואני מרגישה שאני חושבת על זה ונכנסת לזה יותר ויותר למרות שאני יודעת שאולי זה לא נכון. ובטח שכנראה היא לא התכוונה לפגוע בי. אני לא יודעת…
ואני לא יכולה לקחת את החיים בצורה כזו כל הזמן שמישהו יגיד מה שהוא רוצה ולהישבר כאילו נחרב עלי עולמי.
אשמח לעזרה , ישר כח
תודה רבה !!!!

תשובה:

שואלת יקרה,

השאלה שלך משקפת הרבה רגישות, התבוננות פנימה, וכנות. את לא נותנת לחיים לזרום כפי שהם אלא חווה בעוצמה, מעבדת ומנתחת את מה שקורה לך.

הגדרת את השאלה מדויק – קונפליקט ביני לבין הסביבה. הקונפליקט הזה הוא תוצר כמעט בלתי נמנע מעצם היותנו שונים זה מזה. את מתארת מצבים בהם נוצרת התנגשות בין הדימוי העצמי שלך – מה שאת יודעת על עצמך, לבין השדר הישיר או העקיף שאת מקבלת מהחברה. ההתנגשות הזו מכאיבה מאד, היא עלולה לערער לנו את מה שאנחנו מאמינים בו או לאבד את הביטחון שלנו מול אחרים.

אבל היא גם הכרחית כדי שנגדל. הקלישאה שהעולם הוא כמו מראה – היא אמנם קלישאה אבל טמון בה עומק. בלי מראה לעולם לא נדע איך אנחנו נראים, ולא נוכל ליהנות מהמראה שלנו או להבחין בדברים שהיינו רוצים לייפות או לתקן. הסובבים אותנו גורמים לנו להיפגש – לא רק איתם אלא בעיקר עם עצמנו.

קיימים אנשים שמעדיפים להתעלם מהמפגש הזה, וממשיכים הלאה עם הדיעה הראשונית שלהם.

אבל יש אנשים שמתייחסים למפגש הזה עם העולם ברצינות ובכבוד ומרגישים שיש בו פוטנציאל לגדול.

לאיזה סוג את משייכת את עצמך? מהשאלה שלך אני מרגישה שאת שייכת לסוג השני.

ומהשאלה שלך אני שומעת שאת יודעת איך להתמודד עם המפגש הזה, כמו בדוגמא עם השכנה – התשובות שלך מעידות על ביטחון בדרך שלך – את יודעת שאת נוהגת טוב, את נהגת זהירה, את מתקנת את עצמך תוך כדי נהיגה.

השלב הזה הוא שלב ראשון בהתמודדות מול הסביבה-

לחזק את עצמנו במי שאנחנו. כל אחד מאיתנו הוא אינדיבידואל, עם תמהיל של תכונות ייחודיות שהופכות אותנו למי שאנחנו, בלי מדרג של טוב יותר או טוב פחות. ספונטניות או מחושבות, חברותיות או התבדלות, עומק או זרימה, אלו רק דוגמאות לתכונות שונות שכל אחת מהן מאירה ויפה בפני עצמה, וכמובן יכולים גם להיות שילובים ביניהן.

כשאנחנו יוצאים למפגש עם העולם, כל כך חשוב להיות מחוזקים במי שאנחנו. להאמין בעצמנו, להיות שלמים עם הבחירות שלנו. זו עבודת חיים, אבל היא יכולה להתחיל גם בצעדים קטנים, כמו לשים לב לחוזקות שלך – ממש לעשות רשימה של דברים שאת אוהבת בעצמך, לשים לב לא רק לכשלונות אלא גם להצלחות, אנחנו נוטים להלקות את עצמנו על מקומות שטעינו או שכשלנו, האם אנחנו באותה מידה מעריכים את עצמנו במקומות שבחרנו נכון או שפשוט הצלחנו?

השלב השני הוא השלב ההתנהגותי- איך תכלס אני מתייחסת להערה פוגענית שמופנית אלי? מהשאלה שלך נשמע שאת מתייחסת בעיקר להערות הדו – משמעיות, אלה שנזרקות בסתמיות ומשאירות לך להיאכל עם השאלה – מה הוא בדיוק התכוון?

המצב הזה הוא באמת מצב שיכול להביא ללולאות של מחשבות ולתסכול, אני לא חושבת שיש מי שלא מתמודד לעיתים עם הספק הזה – מה באמת חושבים עלי, מה באמת התכוונו במשפט ההוא….

אנסה להציע לך כמה דרכים להתמודד עם הספק הזה, יכול להיות שתמצאי שאחת מהן מתאימה לך מאד, יכול להיות שלא בדיוק אבל לפעמים לשמוע שיש כמה אפשרויות – פותח את הראש לחשוב בעצמך מה הכי יתאים לך…

דרך ראשונה היא פשוט לשאול את בן השיח – כשאתה אומר לי כך וכך, אתה מתכוון כך וכך?זו דרך מעולה להוציא עוקץ מציניות, והיא מוציאה אותנו מהלופים של ‘מה היא באמת התכוונה’ לדוגמא אם מישהי אומרת ”את אמורה לנהוג טוב”, אז אפשר לשאול – ”כשאת אומרת לי את זה, את מתכוונת שאני לא נוהגת טוב?”

דרך שניה היא להגיב כאילו לא הבנת את הרמז – נניח אם מישהי אומרת ”ככה את מתלבשת לעבודה”? אז לענות – ”כן, מהמם, נכון?”

דרך שלישית היא לנסות להיכנס לראש של השני.

יש אנשים שאומרים דברים בלי הרבה מחשבה, ולכן אני מוצאת את שתי הדרכים הראשונות יעילות במיוחד כלפי עצמנו, כדי לסגור את הסיטואציה מול עצמנו בלי שהיא תמשיך לנקר בנו.

אבל לפעמים – במיוחד כשהאדם שמולנו הוא לא אדם אקראי אלא מישהו שאנחנו פוגשים במעגלים החיים שלנו- שכנה, מישהי מהעבודה, קרובת משפחה – ההערות האלה, כשהן חוזרות על עצמן, יכולות להיות מעייפות לטיפול כל פעם מחדש. במקרה כזה, שינוי של התבוננות על השני יכול לאפשר לך לקבל את ההערות האלה ממקום שונה לגמרי.

לדוגמא, סיטואציה של מישהי מהעבודה שלא מפסיקה לזרוק הערות על ההתנהלות המקצועית – יכולה להזמין אותנו לחשוב- מאיפה נובע הצורך הבלתי פוסק שלה להעיר לי? אולי זה יושב על מקום של חוסר ביטחון בהתנהלות שלה עצמה, שמביא אותה להוציא את זה עלי?

מחשבה כזו יכולה לשנות פלאים את הדרך בה אנחנו מקבלים את ההערות. במקום לקחת את זה פנימה אל עצמנו – זה יישאר בחוץ, אצל מי שנתן לנו את ההערה.

הדרכים האלו לא רק מחזקות את עצמנו בסיטואציה הפוגענית, אלא גם עושות עוד משהו חשוב – הן מאפשרות לנו להשתפר. כשאנחנו שקועים בתחושת הפגיעה – היא ממלאת את כל כולנו ולא משאירה לנו פניות למבט מסוג אחר. כשהפגיעה יורדת, אנחנו יכולים לאפשר לעצמנו לשאול בכנות – אולי יש משהו בהערה? אולי יש לי איך להשתפר בתחום זה וזה? אבל השאלות האלה לא יכולות להגיע כשההערה מערערת אותנו מבפנים, אלא רק אחרי התהליך של להשאיר את ההערה מחוץ אלי, לא לתת לה לפגוע בי.

שואלת יקרה, את עושה דרך מדהימה. היא מאתגרת, היא קשה לפעמים, אבל יש בה אפשרות ענקית לצמיחה ולבנייה עצמית.

מאחלת לך המון בהצלחה,

את מוזמנת להמשיך לשוחח איתי במייל, [email protected]

אסתי ש.

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

איך למצוא פרק ב' בלי שישפטו אותי?
התגרשתי לפני חצי שנה מכהן תחת לחץ ממשפחתו שהם שנאו אותי מאוד. התחלתי לשמוע הצעות שידוך אבל כולם פוסלים אותי זה מוריד לי את הביטחון העצמי אני מאוד רוצה להתחתן פעם שנייה ורוצה עוד ילדים יש לי ילדה אחת ושואלים למה התגרשת??? עכשיו לא מסוגלת לספר שעברתי מהגרוש שלי התעללות...
אני עוברת התעמרות קשה בעבודה
איני יודעת כיצד להתחיל ולפתוח בנושא הכול כך כואב שלי. נשגב מבינתי כמה אנשים יכולים להיות אכזריים. מדובר בהתעמרות קשה במקום העבודה, בהלבנת פנים ברבים, בהשפלות, בהרמת קול ודיבור מלא מלא כעס וזעם של אשת הבוס. האישה בעלת פתיל קצר, חולת עצבים, אין לה מעצורים, אין לה בושה, אין לה...
רוצה להרגיש ראויה בשידוכים גם עם עודף משקל
אני בת 21 ולא מזמן התחלתי שידוכים. תמיד התמודדתי עם דימוי גוף שלילי. בתור ילדה הייתי שמנמנה לא בצורה קיצונית בכלל אבל קצת מעל הממוצע. מאז שאני זוכרת את עצמי זה דבר שמאוד הפריע לי. כבר מגיל צעיר הרגשתי שונה מחברות שלי, כאילו אני פחות שווה וראויה מהם. לאורך השנים...
בדידות גדולה מאז שאני גרוש
מאז שאני מכיר את עצמי, הייתי ילד מאוד ביישן בכיתה, ובישי”ק חשבתי שזה יפסיק, וזה לא הפסיק. וגם הלכתי למישהו, וזה לא ממש עזר לי. וגם הערך העצמי שלי ירד בתקופת הישי”ק. וכשנכנסתי לישי”ג החלטתי, שאני מפסיק להיות ביישן, ולא הצלחתי. אבל ב”ה הערך העצמי שלי דווקא עלה. עכשיו. לפני...
לא מאמין בעצמי ואחרים חושבים שאני מושלם
אני ילד שאומרים עליו שהוא מושלם וזה רק עושה אותי יותר לחוץ ממבחנים ואני לא מאמין בעצמי ועכשיו אני לא יודע אם אני בכלל מתאים לישיבה (טובה ומפורסמת) שהתקבלתי אליה יכול להיות שזה בגלל פנימיה אני לא יודע תעזרו לי
לא מסתדרת עם אנשים
אני מרגישה שיש לי ממש בעיה קשה בתקשורת עם אנשים, עם המעסיקה שלי בעבודה, עם ההורים שלי, עם בעלי, עם חמותי, עם הסובבים אותי, עם כולם… אני כל הזמן נפגעת מכל דבר ומתפרצת חזרה ואז מבקשת סליחה וחוזר שוב פעם, בקושי עם עצמי אני מסתדרת… ברוך השם יש לנו תינוקת...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן