שלום וברכה

אתחיל דווקא מהחלק האחרון שבו כתבת שאת מצטערת אם השאלה שלך נשמעת מתריסה…

לא זו בלבד שהשאלה שלך לא נשמעת מתריסה – אלא מדובר בשאלה מהסוג ששואלים אנשים גדולים.

יש אנשים שחושבים בטעות שלאנשים גדולים אין שאלות, אך ההפך הוא הנכון – אנשים קטנים שואלים שאלות קטנות, ואנשים גדולים שואלים שאלות גדולות יותר.

ובמיוחד הרגע הזה שעלה לך באמצע ראש השנה. אני זוכר בעצמי רגעים כאלו שבאמצע הכוונות ובאמצע התפילה, עולות פתאום שאלות למח, מנקרות ולא נותנות מנוח.

כשאנחנו נמצאים במעמד רוחני גבוה יותר, במודעות גבוהה יותר וברגע של אמת חסרת פשרות, אנחנו שואלים שאלות שבמהלך השנה לא יוצא לנו לחשוב עליהן.

וכעת אענה לך על ראשון ראשון.

שאלת מה פירוש המילים הן לא יאמין בקדושיו, ותהלה ישים באילי תרשישיו – ואיך יצדקו קרוצי גושיו במשפט, קדוש”

המשפט הזה מבוסס על פסוק בספר איוב: (ד’ י”ח -י”ט)

יח הֵן בַּעֲבָדָיו לֹא יַאֲמִין וּבְמַלְאָכָיו יָשִׂים תָּהֳלָה.

יט אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי-חֹמֶר אֲשֶׁר-בֶּעָפָר יְסוֹדָם יְדַכְּאוּם לִפְנֵי- עָשׁ.

רש”י לומד שעבדיו הם הצדיקים.

המלבי”ם מפרש את הפסוק באופן שונה מעט:

“הן בעבדיו – שהם צבא מרום הכוכבים והגלגלים, הגם שהם עובדים אותו בתמידות במהלכם הנצחי, בכ”ז אין בהם קיום והתמדה וגם “במלאכיו לא ישים תהלה” והארה בשלימות, הגם שהמלאכים הם עוד נעלים מן הגלגלים רוחנים ושכליים, אינם טהורים נגד האל.

ולכן הפייטן אומר – שאם הקב”ה לא מאמין אפילו במלאכים ובמשרתיו העליונים – איך נצדק אנחנו “קרוצי גושיו” – דהיינו בני האדם החומריים שיכולים לבחור גם ברע.

וכעת ניגש לשאלתך השנייה, שהיא שאלה פילוסופית עמוקה ביותר.

תחילה אענה על שאלתך, ואגע מעט בשאלה שנגעת בה.

אני רוצה לשאול שאלה מהותית:

האם בורא עולם רוצה שיהיה אכפת לנו מעצמנו?

לדוגמא, אדם שחולה – האם הבורא רוצה שהחולה יצטער בחוליו ויתחנן לקב”ה שירפא אותו, או שהוא רוצה שהאדם יאמר לבוראו “עשה כרצונך”?

תפילת שמונה עשרה מורכבת מ3 ברכות של שבח, והבנה שהכל בסופו של דבר מהשם, ובכוחו הבלעדי. 3 ברכות אחרונות הן ברכות של הודאה.

אך מה הן כל הברכות האמצעיות שבהן אנחנו מבקשים על פרנסה, בריאות, צדק, שכל, ועוד פרטים רבים שהבורא החליט כיצד נקבל אותם?

אנחנו רואים שהמצב התקין של האדם, הוא המצב שבו הוא רוצה את הצרכים הגשמיים וחרד בהעדרם.

גם הברכות והקללות שבתורה הן גשמיות ברובן המכריע.

אם שמוע תשמעו… ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת.

הקב”ה רוצה שיהיה לנו אכפת ממצבנו.

האכפתיות שלנו מעצמנו היא חלק מעבודת השם, וחלק מהדרך שלו לדבר אלינו גם בעולמנו החומרי.

ולהשלמת העניין נתבונן בו מזווית שונה מעט.

העולם שלנו מורכב מחומר ורוח.

הרוח שואפת לעשות את רצון הבורא, ולדבוק בו ככל יכולתה, שהרי היא חלק אלו’ ממעל, והגוף מעוניין להשלים את צרכיו הגשמיים ולמלא את כל תאוותו.

מטרת העל של יהודי בעולמנו, הוא לגרור את הגוף בעקבות הנשמה, ולחבר גם אותו לבורא.

כיצד מחברים את הגוף לבורא עולם?, הרי לגוף אין שאיפות רוחניות נעלות, הוא חומרי ומעוניין באוכל, כסף, כבוד תאוות וכדו’?

ישנם שבטעות מנסים להתעלם מהגוף וצרכיו, ולנסות לשכוח מקיומו.

הגוף כמובן לא מאפשר את זה, ובעלי המוסר ממשילים זאת לאדם שדוחק קפיץ חזק ומנסה לעצור בעדו, והקפיץ מנסה כל הזמן להשתחרר. בשלב כלשהו הקפיץ ישתחרר. זאת דרך שאינה נכונה לטווח הארוך.

ישנה אפשרות יעילה יותר הנקראת “תיקון היצר”, וזאת על ידי חיבור בין הנשמה לגוף, והבנה שאומנם חייבים להנות מהעולם הזה, אך יש להנות ממנו בהיתר ובחיבור לקדושה – ובכך לקדש את החומר.

כשיהודי מבקש מהקב”ה פרנסה ברווח, והוא מבין שהתפילה היא המטרה, והפרנסה היא רק אמצעי לגרום לגוף לרצות ולבקש מהבורא – הוא מחבר בין הפרנסה שהיא החומר – לתפילה מעומק הלב שהיא הרוח.

ולכן, אם נסכם את העניין ונציג את רצון הבורא בשלבים – זה יראה כך:

1. יצירת צורך גופני/חומרי – האדם מרגיש רעב, או חסר צורך גשמי כלשהו – ואפילו חיים.

2. האדם המתוקן מבין שהצורך נוצר כדי לחבר את גופו לבורא, הוא מתחבר לצורך הגשמי שלו, כואב את כאבו כרצון הבורא.

3. הוא לוקח את הצורך שהוא חש, ומתפלל עליו בכל ליבו, או מתקן את חטאיו אם הוא חושב שהצער נגרם כדי לרמוז לו לתקן את דרכיו.

זאת הדרך הנכונה שבה החומר והרוח שלובים זה בזה.

אין בה התעלמות מהצורך. אין בה ניסיון לדחוק את הרצון – אלא הפיכת הצורך והרצון ככלי לעבודת השם.

אם תשימי לב, תבחיני שחלק מעבודת השם שלנו היא לרצות בחומר, לרצות בחיים שלנו, לרצות בבריאות שלנו – אבל לרצות כדי לעבוד את השם.

אני לא רוצה להאריך עוד יותר, אבל שאלתך נגעה בכמה נקודות יסודיות ועל כן אני חייב לגעת בזווית נוספת שנגעת בה.

כתבת שהאדם נברא בשביל לקדש את השם. זה נכון, אבל זה לא מדויק.

ישנה סיבה לא פחות מהותית שבשבילה נברא האדם, ואין כאן המקום להסביר את יחסי הגומלין בין שתי הסיבות.

אבל באופן כללי, אם תפתחי מסילת ישרים ( או דרך השם) לרמח”ל תראי שהוא כותב בפרק הראשון שהאדם נברא כדי להתענג על השם.

הקב”ה ברא את האדם למען האדם, ולא למען הבורא.

הקב”ה הוא טוב – ודרך הטוב להיטיב, ולכן הוא ברא אותנו כדי להיטיב לנו בהטבה הכי מושלמת שקיימת.

ואם הבורא ברא את האדם להיטיב לו, לא מפליא הדבר שגם בעולם הזה הוא רוצה להיטיב לו, גם אם הוא עדיין לא מיטיב לו את ההטבה המושלמת שאותה הוא יקבל בעולם הבא.,

בברכה

ישראל ג.