שלום וברכה,

ראשית אני מתנצל על האיחור בשליחת התשובה.

שאלתך נגעה לליבי מאד. ראשית מפני שנושא השאלה קרוב לליבי ונתקלתי בו לא מעט. ושנית, כי ניכרים מבין השורות הקצרות הכנות והרצון שלך למצוא מסילות לליבו של הבן יחד עם שמירה על כבודו של האבא, וזו נקודה ראויה להערכה.

אינני יודע אם זה יעזור לך, אך עליך לדעת שהבעיה שתיארת אינה נדירה, לצערינו זו תופעה קיימת ויש לה כמה סיבות. לפעמים עצם הידיעה שהבעיה הפרטית של האדם היא בעיה מוכרת וידועה יכולה להקל קצת על הקושי ולתת מרווח נשימה בכדי לחפש פתרון.

אני מנסה להציע לך כיוון חשיבה. אשתדל לכתוב את הרעיון בכללות ובלי יותר מדי דוגמאות כדי שאח”כ הוא יוכל להתאים לחיים הפרטיים שלך.

כתבת שהוא הבן הצעיר ויש לו ארבעה אחים מבוגרים ממנו. לא ציינת את מצבם הדתי והמשפחתי, כך שאינני יודע האם האח שואב דוגמה מאחיו הגדולים או לא, האם הוא לומד במוסד חינוכי או לא ועוד שאלות שתשובה עליהן יכולה להבהיר מעט את התמונה ולהסביר יותר את מצבו של הבן. אנסה בכל זאת:

אני רוצה ברשותך לפתוח במילים נפלאות שכתב הרב וולבה זצ”ל בספרו ‘זריעה ובנין בחינוך’. “יש להזהיר על כך שלא להביא את הילדים לבית הכנסת בגיל מוקדם מדי, הילד אינו יודע כלל מה קורה בבית הכנסת. הוא אינו מבין את סדר התפילה, אינו קורא בסידור ובוודאי שאינו מתפלל… …אבל הבעיה העיקרית אינה ההפרעה שהילד גורם לאחרים. הבעיה הגדולה היא החינוך של הילד עצמו. הילד צריך לדעת מהרגע שרגליו דורכות בבית הכנסת שזה מקום מיוחד… …ככל שמאחרים את תחילת הביקור בבית הכנסת, והילד מבין טוב יותר את הנעשה שם החינוך יהיה טוב יותר, והיחס לבית הכנסת יהיה נכון יותר בהמשך דרכו. אם הילד התחיל להגיע לבית הכנסת מגיל צעיר, ובית הכנסת נהפך אצלו למגרש משחקים- יהיה קשה מאד לשנות את ההרגלים שלו ולטעת בו את ההרגשה של מורא מקדש”. הרב וולבה מוסיף שם גם הערה בתחתית העמוד “יש תת”ים שקיבלו את הדרכת הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ”ל. מלמדים את התלמידים בכיתות הראשונות את ברכות השחר וקריאת שמע, אבל אין מתפללים אתם את כל התפילה. רק בגיל שבע מלמדים את הילדים להתפלל את כל התפילה – אז הם כבר מסוגלים להבין מעט עניין התפילה ואז הם מתמידים גם בהמשך דרכם להתפלל כראוי. בגיל מוקדם יותר הופכת התפילה אצל הילדים למשא, היא מכבידה עליהם והם מתחמקים מהתפילה בכל רגע שרק יכולים להתחמק”.

כלומר, החלק הראשון של נטיעת הכבוד מצד אחד, והאהבה מצד שני -אל התפילה, מבוסס על הגיל המוקדם. אם הילד קונה את תחושת החויה שבתפילה, יחד עם הערך והכבוד הנכונים לתפילה ולבית הכנסת, בגיל המבוגר זה יהפוך לחלק ממציאותו.

אני יודע שבשלב הזה את תוהה לעצמך מדוע אני מספר לך על כל זה כשאנחנו מדברים על נער כבן 15 שנמצא במקום אחר לגמרי. ובכן, התשובה לכך היא כי הידיעה ההכרחית שהתפילה (וקיום מצוות רבות נוספות, אך זהו לא הנושא כאן) מוכרחת להיות לפני הכל חוויה טובה, היא ידיעה רלוונטית לכל הגילאים.

אני אוהב להשתמש בחוויה שמוכרת לכל, משרד הפנים. ברוב ערי הארץ, משרד הפנים פתוח מעט ימים בשבוע ולמספר שעות קטן בכל פעם. כתוצאה מכך, העומס הוא גדול והתורים ארוכים עד אין קץ. אני אישית, לא פגשתי מעודי אדם שאוהב ללכת למשרד הפנים, אלא אם כן יש לו דרך מסוימת לעקוף את התורים ולצאת לפני כולם. כללו של דבר- כל מעשה שגורם לנו מועקה, הוא מעשה שנתחמק ככל האפשר ממפגש איתו.

כפי שציינת בעלך עדיין חושב שצריל להכריח אותו ללכת ‘ועל ידי זה תבוא האהבה לתפילה’. כך כתבת. כפי שראינו עכשיו, בקלות רבה ניתן לחוש את האבסורד שבדבר. אין דרך להכריח אדם וכל שכן ילד, לעשות דבר מה נגד רצונו, ולצפות שהוא יאהב את זה. זה פשוט משיג את המטרה ההפוכה.

בנוסף, יש ענין חשוב שעלינו לזכור: החובה המוטלת עלינו היא לחנך את ילדינו. החובה הזו מוטלת עלינו כי הקב”ה בחר אותנו להיות השליחים לגדל אותם. היא לא הופכת אותנו לבעלים על הילדים. הילדים הם לא שלנו, אלא פיקדון יקר שהופקד בידינו. זהו הבדל דק אך חשוב מאין כמוהו. אם הילד הוא ‘שלי’ התביעה שאני תובע ממנו לקיים ולעשות דברים מסוימים נובעת מהתחושה שהוא מוכרח. ומוכרח -כאמור- זוהי מילה שיוצרת אצל הילד התנגדות פנימית.

לעומת זאת אם הילד הוא פיקדון בידי, אני מתייחס אליו באופן כזה שאני כשומר וכנציג של בעל הפיקדון עושה מאמץ לכוון את האוצר אל הדרך שבה ימלא את מלוא הפוטנציאל. אני לא ‘דורש’

אלא מציע, ואם ניסיתי ולא הלך אני מנסה דרך שונה. כי אני שומר, ובעל הפיקדון סומך עלי. אני צריך למסור לו דין וחשבון על כך.

כמובן, כהורים מבוגרים ואחראיים יש לנו גם מימד בהכוונת האוצרות המופקדים בידינו שדורש מאיתנו להפעיל סמכות, גבולות וקווים ברורים בכדי לשמור על ילדינו ועל הסביבה שבתוכה אנחנו מגדלים אותם. אך גם הכלים הללו חייבים להיות מותאמים למצב הילד ולהבנתו.

ומכאן לחלק הנוסף בשאלתך, איך את יכולה לעזור לבנך היקר להתקרב אל הדת ולא חלילה להיפך. אין בדבר הזה כלל ברור, והדברים מאד תלויים באופי הנער, בקשר שלו עם הוריו ומשפחתו, בסגנון החברים והשכונה שבה אתם מתגוררים ועוד. אך דבר אחד את ודאי יכולה לעשות: לחשוב, איך לקשור עבורו חוויות הקשורות בדת יחד עם עונג. כל הצטלבות של הדת עם מעשים שאת יכולה להפוך אותם עבורו לעונג, יכולים לקרב ולחבר אותו מאד.

השבת לדוגמה, היא הזדמנות נהדרת. החל ממאכלי השבת (וכמובן, דברים שאת מכינה במיוחד עבורו), האווירה בבית שתהיה נעימה ככל שהדבר נוגע לך, טיול בחוץ, או שיחה נעימה, אפילו משחקים כלשהם. את יכולה להטמין לו בשקית התפילין ממתק כלשהו עם פתק מהלב של אמא, לקנות לו סידור יפה ולכתוב לו מכתב מרגש.

אפילו סתם לצאת איתו לטיול, רק הוא ואת ואולי גם האבא אם זה מתאים, כדי לחבר אותו אל המשפחה. כי גם זה, חלק מהקשר שלו אל הדת.

הצעתי כאן מעט רעיונות, אך אני סומך עלייך שליבך הלב של אמא וההיכרות עם ילדך, יעזרו לך למצוא את הדברים הנכונים עבור ילדך.

באשר ללחץ שבעלך מפעיל עליו, אם את חושבת שאת יכולה להציע בפניו את כיוון החשיבה שהבאתי כאן- נהדר. אם נראה לך שיהיה לו קשה להקשיב, או קשה להתחבר, את יכולה לנסות להדפיס עבורו את התשובה הזו, או להשיג לו את הספר של הרב וולבה שציינתי קודם. אולי להציע לו ללמוד את הדברים יחד.

ישנו גם ספר נפלא שיצא לאחרונה בשם ‘בוסר המלאכים’. ונראה לי שהוא יכול מאד לעזור במקרה הזה, גם להבין היכן נמצא הנער וגם איך להתמודד.

ודבר אחרון, כדאי מאד לא להיות לבד בדבר הזה. כדאי למצוא מישהו שעוסק בתחום ויש לו גישה בריאה ומבינה אל נפש הילד. שיצליח להבין גם את הצד של בעלך גם את הצד שלך וגם את הנער, ויוכל לייעץ וללוות ברגעים שזה יהיה נצרך.

אם לא הייתי ברור מספיק או שיש לך שאלות נוספות להבהיר ולהעמיק בסוגיה זו,

אשמח לענות במייל.

בהצלחה רבה

אהרן

azaidman1@gmail.com>