דלג לתוכן
היי
כמו כולם התחתנתי בגיל צעיר, ישר מישיבה, כאשר עדיין לא ידעתי כלום על החיים ועל העולם. מאז כבר עברו כמה שנים, ולאט לאט התחלתי להבחין מה זה חיים, עול הפרנסה וכו'. אשתי רוצה להביא הרבה ילדים, לפחות עשרה נגיד. אבל אני ממש לא יכול לדמיין על זה. אני כל כך לחוץ מעול הפרנסה ומכל הדברים שבחיים, שאני ממש לא מרגיש אפשרי לפרנס ולקחת עול של משפחה גדולה כזו… אני רוצה ילדים, אבל לא יותר משלוש נגיד… אני צריך זמן לעצמי, לא להיות עסוק כל היום עם אישה וילדים…
שלום לך
ראשית, הרשה לי להתנצל על העיכוב בתשובתי, ואני תקווה שתשובתי תצדיק את עיכובה ותתקבל על ליבך.
אני שמח לראות שאזרת אומץ להצהיר בכנות על הרגשותיך ומחשבותיך, אלו לא נושאים שנהוג לעסוק בהם בפומבי בחברה שלנו, וודאי שלא להצהיר "שאני מסתפק ב3, כי…". אבל אני בטוח כי כשם שהבטת נכוחה על חייך והגעת למסקנה זו, כך תסתכל מחדש על הדברים לאור מה שאציע בפניך בשורות הבאות, ותתמודד באותה כנות ובאותו מבט ישיר אל עבר המסקנה שתצור לעצמך מכך.
יקירי, בפנייתך אתה מתאר מצב של "התפכחות". בתפיסתך, היית בחור תמים, ללא קשר לחיים הריאליים בזה העולם. עם הזמן לאחר חתונתך התחלת לחוות את עול העולם הזה, את הדרישות, את המחויבויות ואת הלחץ המתלווה לכל אורך הדרך. חוויות אלו "עוררו" אותך מהתרדמה התמימה והנעימה שליוותה אותך בבחרותך ואולי אף בחודשים הראשונים לחיי נישואיך, אל עבר התפכחות, ריאליות והתבגרות.
התהליך המבגר אותו עברת, הוא בריא, נורמלי וטוב, (אם כי, הכנה ראויה אליו, מקלה על התהליך). חז"ל המשילו את הילד למלך – בכך שכולם דואגים לו וממלאים את כל רצונותיו וצרכיו, אך הוא עצמו חסר עול וחסר אחריות. אך אבוי למלך שכזה, ואוי ואבוי לממלכה שנתונה לילד קטן, תמים וטיפש. הבגרות נושאת בחובה בהכרח את העול, הלחץ והאחריות. "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", לדעת ולגדלות יש מחיר – הכאב והאחריות, הם חלק אינטגרלי ומוכרח המציאות. אך האם בשל כך נעדיף לחזור לחיות בגיל הגן ?? לא נראה לי ששאלה כזו עולה על דעתך. אנחנו בוחרים להיות גדולים, אחראיים, עצמאיים ואנשי מעלה, אנו רוצים את כל הטוב הנגזר מהמעמד הבוגר למרות צדדי הקושי המתלווים אליו.
אך הרשה לי לשאול עם יד על הלב, האם סיימנו את תהליך ההתבגרות ? האם תפיסות העולם שהתבררו לנו מתוך חוויותינו ולימודנו הם תכלית דבר או שמא ישנם אמתויות ותפיסות גדולות יותר ? האם יתכן שתפיסתי את המציאות כתפיסה אבסולוטית בהתאם לחוויותיי הקשות והמבגרות היא עצמה תפיסה ילדותית ?
כמדומני שאין חולק על כך שהמציאות האמתית היא גדולה ורחבה בהרבה מתפיסותיי האישיות, טובות ומדויקות ככל שיהיו. וברור לכל שאדם שבטוח שהעולם מוגבל לתפיסותיו שלו, הוא ילד קטן (במקרה הטוב…). "החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא" (איוב יא' ז') – הבגרות האמיתית היא הידיעה שאני מוגבל בתפיסותיי, וכי ככל שאלמד יותר ואחכים יותר תפיסתי תגדל ותתרחב, ועדיין, לעולם אשאר מוגבל. בתשובתי זאת, אינני מתיימר להציג בפניך את המציאות האמיתית, אך אנסה להציע בפניך כמה נקודות וזוויות נוספות, שאני מקווה כי ההתבוננות בהם תגדיל ותרחיב עוד יותר את תפיסתך הנוכחית, ואני תקווה כי תמצא בהן תועלת.
"תניא רבי יהושע אומר… היו לו בנים בילדותו יהיו לו בנים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים" (יבמות סב' ב'). "מצווה ריב. היא שצונו לפרות ולרבות ולכוין לקיום המין וזאת היא מצות פריה ורביה והוא אמרו ית' פרו ורבו" (ס' המצוות). "אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם" (הל' אישות טו' טז'). "בראשית יש בה מצות עשה אחת, והיא מצות פריה ורביה, שנאמר [בראשית א', כ"ח] ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים פרו ורבו. משרשי מצוה זו, כדי שיהיה העולם מיושב, שהשם ברוך הוא חפץ בישובו, כדכתיב [ישעי' מ"ה, י"ח] לא תהו בראה לשבת יצרה. והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם, כי לבני אדם ניתנו ולא למלאכי השרת. ונוהגת בכל מקום ובכל זמן. וחייב אדם להשתדל בה משהוא ראוי לה, והוא הזמן שנתנו חכמים זכרונם לברכה לישא אשה. ומצוה זו אינה מוטלת על הנשים. והמבטלה ביטל עשה, וענשו גדול מאוד שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם ליישב עולמו". (ספר החינוך מצווה א').
אמנם שיעור קיום מצוות פריה ורביה להלכה נקבע לבן ובת ויד"ח, אך בשונה משאר המצוות שיש להן שיעור מוגדר, חז"ל (ונפסק להלכה בראשונים כמובא) מדברים על המשך מחוייב לקיום המצווה מעבר לגדריה היבשים. לא אביא כאן את דברי כל רבותינו בעניין, אך אשתדל להרחיב מעט בלשוני שלי על בסיס דבריהם.
האדם נברא בצלם אלוקים, היינו שהוא נברא בדומה לצורת ההתגלות והפעולות של הבורא ית' בבריאתו. בשתי דברים עיקריים האדם מתדמה לבוראו והוא חייב לפעול בהם בתוך מסגרת של "מה הוא אף אתה", הבחירה והיצירה. הקב"ה הוא הבוחר והוא בחר לברוא את העולם על כל פרטיו כרצונו, וכך הוא נתן לנו את כח הבחירה הפרטי שלנו. כח הבחירה הזה שניתן לאדם, נועד בשביל ליצור ולברוא את העולם הפרטי של האדם "כי הולך האדם אל בית עולמו בית העולם לא נאמר אלא בית עולמו" וכו' (ויקרא רבה). המצווה הראשונה בה נצטווינו, מכוונת בדיוק למטרה זו, על האדם לפעול לפי כוחו בשום שכל ובדעת נכונה לבנות עולמות, "שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם", והוא שותף להקב"ה ביצירתו. יקרותה של הנפש הישראלית היא בהיותה עולם נאצל מתחת כסא הכבוד, עולם שלם של בריאה ויצירה, עולם של השראת שכינה וגילוי כבוד ה', עולם שבורא עולמות נוספים וכך הלאה והלאה. "והיא מצוה גדולה שבסיבתה מתקיימות כל המצות בעולם".
משכך נבין את החומרה הגדולה במי שמבטל את עצמו מקיום מצווה זו, "והמבטלה ביטל עשה, וענשו גדול מאוד שמראה בעצמו שאינו רוצה להשלים חפץ השם ליישב עולמו". אז אכן אמנם גדר המצווה הוא בהעמדה מינימלית של עולמות ההמשך (בן ובת), אך האדם מצווה להמשיך ולהתדמות ליוצרו ומשכך עליו להמשיך לבחור, לברוא וליצור כפי כוחו. אני מסייג את הדברים כפי לשון הרמב"ם, האדם לא מצווה להביא לעולם אין ספור עולמות, אין הוא אחראי על תיקון כל העולם כולו, אך הוא מחוייב לפעול לפי כוחו. משכך, האמירה מראש אני בא לי רק 2/3 יש בה משום מיעוט הדמות של צלם אלוקים, ומאידך האמירה או הפעולה של ילודה שלא לפי הכח, גם היא לא תורנית וחסרונות רבות בצידה. על האדם הבוחר להשתמש בכוח הדעת שניתן לו, ולעשות את השיקול המאוזן בצורה מחושבת כאשר כל הדברים והצדדים נלקחים בחשבון.
נקודה נוספת שהעלת, הנושא הפיננסי. אני יודע שזה נדוש ובטח כבר שמעת את זה, אבל 2-3 ילדים אינם ערבות ליציבות פיננסית. (בנימה אישית, בני השלישי הינו ילד מיוחד שדורש מאיתנו משאבים נפשיים וכספיים מעבר ליכולת התכנון שלנו), אך גם כאן כמו בנקודה הקודמת, אדם ששולל מראש כל התפתחות בגלל חששות פיננסיות, יש בכך משום מיעוט מאמונה ובטחון בקב"ה, ומאידך, אדם הנוהג בלי שום מחשבה, מתוך תפיסה ילדותית שהקב"ה "חייב לו" או שהבורא "חתם לו חוזה", הוא חסר אחריות כלפי עצמו וכלפי ילדיו. גם כאן נקודת האיזון נוצרת ע"י בחירה נכונה ומחושבת בשום שכל ושיקול דעת.
אני חפץ להעלות נושא מרכזי ועיקרי במערך השיקולים בנושא זה, והוא הדבר העיקרי והמהותי ביותר במערכת הזוגית: רעייתך. היצירה הגדולה ביותר שהאדם חייב לבחור בה, לברוא וליצור, להרחיב ולהעמיק היא: הזוגיות, האהבה והאחדות. לא זו בלבד שאינך פועל בחלל ריק ושיש כאן אדם נוסף "בעסק הזה" שיש לו דעה, רגש ורצון שצריך להתחשב בו, אלא זהו מהות הכל. בעל ואישה אינם שותפים עסקיים, הם עצמם השותפות, הם יוצרים, הם בונים עולם, את העולם שלהם. הם בונים בית בו השכינה שורה הם בונים את עולם אחדותם, וזו בניה שלא פוסקת. התעלמות מרצונות, מחשבות או צרכים של אחד מבני הזוג עוקרת את מהות הבית וכורתת את התשתית עליו הוא נבנה. אם אחד מבני הזוג מונע מהשני את חוויית ההורות הטובה (ע"י מניעת/ריבוי ילודה כנגד רצון השני), הוא לא רק פוגע בחווייה ההורית של השני אלא פוגע בשילוב הנפלא של זוגיות והורות. בתפיסה כזו יפגע בן/בת הזוג שכנגד, יפגעו הילדים הקיימים, ובסופו של דבר זה יפגע גם בו ובגדול. הילודה צריכה להיות חלק מנדבכי הבית הזה, (ואם לא חלילה, הילדים הם בני תשעה מידות ל"ע), הילודה יכולה ואמורה להיות מרכיב בזוגיות עצמה, מקור נוסף לקרבה משותפת, לשיחות מעמיקות ונשיאה בעול ביחד, וכן, גם לויכוחים משותפים.
לסיכום יקירי, הבגרות אינה נעצרת, אלא היא הולכת ומתרחבת, הולכת ומשתנה. התפיסה היותר בוגרת והיותר גדולה, היא זו הכוללת יותר נתונים, משקללת את העיקר והטפל בצורה טובה יותר ונותנת מקום רב ומיוחד לתפיסותיו וחוויותיו של האחר בתמונה (לפי העניין כמובן). הבגרות נושאת בחובה גם לחץ ואחריות, אבל היא משכילה לראות אל מעבר ללחץ של כאן ועכשיו, היא שואפת לראות את הנולד בפורמט גדול יותר מזה הנראה לפי החווייה הנוכחית. קח בחשבון דבר נוסף, לחץ נמוך מדי – ירדים את האדם, ואילו לחץ גבוה מדי – ישבית את האדם, אך באיזון נכון לחץ הוא דבר נפלא הגורם לדירבון. היחס שלנו אל הלחץ כדבר חיובי בעצם, מעמיד אותו במקום טוב, מאתגר ומדרבן. בהתאם ישיר לכך, אנו נחווה את הקושי ככזה שמצמית אותנו או כזה שמעביר אותנו בעוד שלב אל הגדלות, זה תלוי הרבה בתפיסתנו אותו.
המלצתי לך היא, חשוב על הדברים, תן משקל בשיקוליך למעלה המיוחדת של צורת אדם היוצרת ובוראת עולמות שלמים, על עשיית רצון שמים ועל הטוב הצפון בהורות נכונה. חשוב היטב על רצונותיה של זוגתך, על הרצון, הצורך והחובה שלך לשמח אותה ולמלא את צרכיה. לאחר מכן, שב נא לשיחה כנה וישירה עם רעייתך, שתף אותה בחששותיך ובמחשבותיך החדשות, שמע אותה, את מעמקי ליבה ואת חוויותיה. היה איתה, ומתוך כך צור שיח זוגי מקרב (שיח, לא ויכוחים ולא נסיונות שיכנוע!) בו תדונו על הכל ותחפשו לכם את הדרך המאוזנת והנכונה. התקשורת שביניכם היא העיקר הגדול בו עליך להתמקד, תבוא נכון לשמוע ונכון לקבל ואז אני בטוח שהיא תשיב לך הבנה וקבלה. (אם תתקשו, אפשר גם ללכת יחד ליועץ שיעזור לשיח להישאר ממוקד בעיקר הזוגי, ויעזור למצוא את האיזון שייטב לכם).
אני בטוח שהסתכלות רחבה יותר ותקשורת זוגית טובה ובריאה, תעזור לכם לעשות את ההחלטות הנכונות שלכם יחד, לקחת עליהם אחריות יחד ולהתמודד איתם בשמחה ובאהבה.
אני מאחל לך שפע של הצלחה, והמון שמחה בזוגיות נפלאה ובילדיך כולם.
אתה מוזמן ליצור קשר אם תחפוץ בכך לתוספת הבהרה או הכוונה.
בידידות רבה.
אברהם
יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:
