שלום וברכה שואל יקר.
ראשית אני חייב להביע הערכה, השאלה שאתה שואל מלבד חשיבותה, מראה על הבנה אמתית, ועל רצון לעולם רוחני מושלם. שאלתך חשובה ומהותית, ויש לתת עליה את הדעת.
ובכן, בכדי להבין איך שייך לשמוח בגלות בשלושת הרגלים, יש להקדים ולהסביר את תפקידה של הגלות. אסביר כמה נקודות ואחר כך אחזור לשאלתך.
כל חורבן יוצר יכולת התעלות משלו
כל מהלך שנוצר, ניתנים עמו כלי התמודדות. נתחיל עם דוגמה אחת. לוחות ראשונות, היו בהם מעלות שלא היו בלוחות ראשונות. מבואר בדברי חז”ל (עירובין נד א) “ואמר רבי אלעזר מאי דכתיב חרות על הלחת, אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, רב אחא בר יעקב אמר אין כל אומה ולשון שולטת בהן שנאמר חרות אל תיקרי חרות אלא חירות”. שבירת הלוחות גרמה לאפשרות של שכחת התורה, גרמה גם לאפשרות לאומות לשלוט על העם היהודי, ובמילים אחרות שבירת הלוחות גררה בעקבותיה את הגלות. אך מאידך, בד בבד עם לוחות שניות ניתנו לעם ישראל כלים שלא היו בהם בלוחות ראשונות, בשו”ת בית הלוי (חלק הדרושים דרוש יח) מוכיח כי תורה שבעל פה לא ניתנה אלא בלוחות שניות, בלוחות ראשונות היה הכל כתוב, כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נכתב שם. היכולת לחדש חידושי תורה, ניתנה בלוחות שניות. זה אחד מן ההבדלים הבסיסיים בין לוחות ראשונות לשניות, לוחות ראשונות מעשה אלוקים המה, ולוחות שניות מעשה אנוש המה שהרי נאמר בהן “פסול לך”, משה עשאם ולא כראשונות שהבורא יתברך בכבודו ובעצמו עשאם. היכולת לפסול לוחות ניתנה מעתה לכל יהודי, היכולת ליצור ולחדש בתורה ניתנה עם הציווי שניתן למשה “פסל לך שני לוחות אבנים”. אך לא זו בלבד, הבית הלוי מבאר שההבדל בין לוחות ראשונות לשניות יצר יכולת התעלות שלא הייתה בלוחות ראשונות, וכלשונו: “והנה על ידי זה שניתן להם אחר כך בעל פה, נתעלו בה ישראל מעלה גדולה יותר, דמקודם דכל התורה היה רמוז בהלוחות, היו ישראל והתורה שני עניינים דישראל הם המקיימים להתורה ושומרים אותה והיו אז בבחינת כלי שמונח בו התורה, וכמו ארון הקודש שמונח בו הספר תורה והוא תשמישי קדושה, אבל אחר כך דניתן להם התורה שבעל פה נמצא דישראל הם בבחינת קלף של תורה שבעל פה, וכמאמר הכתוב “כתבם על לוח לבך” וכמו שהקלף של ספר תורה הוא עצם הקדושה ולא תשמיש דהקלף, והכתב שכתוב בו שניהם ביחד הם ספר תורה כמו כן התורה וישראל כולא חד הוא, עכ”ל הבית הלוי.
כעת נחשוב מה יותר טוב לוחות ראשונות או לוחות שניות?
ברור שלוחות ראשונות היו בהם מעלות נשגבות שלא היו בלוחות שניות, ודאי שהיה עדיף שלא יישברו, שבירתם של הלוחות הם הבסיס לכל הפורענויות שאירעו לעם ישראל. אילו לא היו חוטאים בחטא העגל עם ישראל לא היו זקוקים למעלות המיוחדות שניתחדשו עם לוחות שניות. אבל כעת אחר חטא העגל במצב העכשווי ניתנה יכולת להתעלות מעלה מעלה יותר מאשר בלוחות ראשונות.
חשוב לדעת, שהמעלות שנתחדשו בלוחות שניות, הם לא רק כלי התמודדות, בכדי שיוכל האדם להתמודד מול הקשיים שנוצרו עם שבירת הלוחות. כביכול, אם יש שכחה יש גם יכולת לחדש וליצור, בכדי להתמודד עם החיסרון של השכחה. אלא כל המהלך השתנה, חטא העגל יצר מציאות שבכדי שעם ישראל יגיע לאותה מטרה נכספת למענה נוצר העם, הוא זקוק לעבודת ה’ באופן המתאים למצבם ולעיוות שנוצר בהם בעקבות החטא. רק כך הם יגיעו למטרה הנכספת המיועדת מראש בבריאת העולם.
על כך דרשו חז”ל “אשר שיברת, יישר כח ששיברת” (שבת פז, א), כלומר הבורא משבח את משה על הפעולה של השבירה, כי היא הצילה את העם. משה כמנהיג ידע לסלול דרך חדשה המתאימה יותר לעם. עם שחטא בחטא העגל צריך לוחות שניות ולא לוחות ראשונות. [ראה בהקדמת השערי ישר, מה שביאר שם הגאון רבי שמעון שקאפ זצ”ל ביחס להתאמת לוחות שניות בעקבות עוון העגל].
האם נכון לקבוע בכי על איבוד המעלות שבלוחות שניות, ודאי שנכון. האם אפשר לומר שבלוחות שניות לא ניתן להגיע אל המטרה הנכספת, ודאי שלא. כי הבורא תמיד נותן לאדם יכולת להגיע אל המטרה. אלא שהוא מתאים את הדרך להגיע אל המטרה על פי הכישורים ועל פי הנתונים של כלל ישראל. התרפקות על העבר טובה, כל עוד המתרפק לא מאבד חשק בעבודה המתאימה לו בהווה, אדם שצריך לעבוד את ה’ על פי מהלך של לוחות שניות צריך לשמוח ולעבוד את ה’ באופן מלא לפי הדרך המתאימה לו, ולא יהיה נכון לו לאבד חשק בדרך החדשה שסללו עבורו המתאימה לו לפי מצבו.
גלות יוצרת יכולת התעלות משלה
ובכן, חטא העגל, ולוחות שניות כנגדם. אינם דוגמה בעלמא. חטא העגל ולוחות שניות קבעו מהלך חדש המחייב גם גלות, כי כמבואר עם לוחות שניות נגזר שאומה ולשון יכולה לשלוט בהם, ובמילים אחרות, נגזרה עליהם גלות. כך כתוב בתורה (שמות לב, לד) “וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם”, [רש”י שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק לד: תמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל, וראה עוד רש”י במדבר יט כב, סנהדרין קב, א]. אם היחס למעלות שאבדו בשבירת הלוחות, והמעלות שניתנו תחתם בלוחות שניות הוא יחס של הבנה כי זו הדרך כיום, שעל ידה אפשר להגיע אל המטרה, שזו הדרך על ידה ניתן לעבוד את ה’ עבודה שלימה ונכונה, המתאימה לאדם לפי נתוניו העכשוויים, והתרפקות על העבר המחסלת את היכולת לעבוד כשורה, היא התרפקות לא נכונה. כך ממש ביחס לגלות הנגזרת בעקבות התוכנית החדשה שנוצרה בעקבות חטא העגל ושבירת לוחות ראשונות.
ובכן, לגלות יש מטרה. הגלות אינה עונש לשם הלקאה בעלמא. אין ביהדות בכלל עונש לשם הלקאה, סבל לשם סבל, כל עונש כולל בחובו תוכנית הנותנת יכולת לחוטא לעלות ולהתעלות על העיוות שנוצר בו בעקבות החטא.
הגלות, החורבן, ודאי כואבים מאד, לשם כך קבעו לנו חז”ל זמן לבכי, שלשה שבועות בהם כל יהודי אבל את אבלות החורבן, גם במשך השנה כולה יש דברים שאנחנו נמנעים או עושים זכר לחורבן כמבואר בדברי השולחן ערוך (או”ח סימן תקס). אבילות החורבן אופפת אותנו בכל עת, וגם בעת שמחה בכל הרגלים אנו מזכירים את החורבן בתפלותינו תוך כדי שאנו מזכירים את התקוה לגאולה ולבנין בית המקדש במהרה בימינו. אך כאמור כל זה לא סותר את השמחה ואת היכולת לעבוד את ה’ בדרך המתאימה לנו כגולים, כי לגלות יש תפקיד, חורבן הבית דומה לשבירת לוחות ראשונות, וקיום החיים היהודיים בגלות הם כעין לוחות שניות, לוחות שניות שניתנו לנו על ידי הבורא יתברך דרך אנשי כנסת הגדולה שקבעו לנו יכולת לקיים חיים יהודיים שלימים בגלות.
חיים יהודיים שיש בהם יכולת של התעלות שלא הייתה בזמן הגאולה. דווקא ההסתרה והחורבן, נוטעת באדם יכולת של גילוי והשראת השכינה במקומות חבויים, מקומות שכביכול כלפי חוץ נראים פנויים מקודש, לפתע הקודש נגלה בהם. אצל המקובלים המושג הזה נקרא “העלאת הניצוצות”, הגלות יצרה מצב בו העם היהודי מקיים חיים יהודיים בכל מקום אפשרי. יש יהדות בכל מקום בתבל, ויש יהודים בעלי אופי וכישורים המתאימים לארץ הגלות שבה הם חיים, והם יהודים. יש יהודי פולני ויש יהודי טורקי, פרסי הונגרי, ליטאי, ומרוקאי, לא אמשיך, כי כמעט כל ארץ ייצרה קהילה בעלת אופי שונה, המתבטאת באופי של המקום, וכך נוצרה יהדות שיש בה מכל המגוון הזה, זה העלאת הניצוצות, זה גילוי שכינה של גלות. בשבעים שנה האחרונות נוצרה מציאות חדשה של גלות בארץ ישראל, מציאות בה יש אופי ישראלי, שלא בהכרח לצערנו תלוי בקיום המצוות, זו גלות, וגם במציאות הזו יש בה העלאת ניצוצות, כפי הנראה נשארה פינה שבה גם צריך לקדש את החומר ולגלות בתוך ההסתרה הזו את השראת השכינה. כפי הנראה לא רק מדינת פרס או פולין זקוקות להעלאת הניצוצות אלא גם מדינת תל אביב… זה באמת פלא גדול, זה באמת קשה מנשוא המחשבה על קיום של חיים מנותקים מתורה ומצוות בארץ ישראל, זו סתירה מפחידה שעל כל יהודי לזעוק עליה ולשאוף שהיא תתבטל, שלא תיהיה מציאות כזו של יהודי שחי בארץ ישראל ולא מקיים מצוות. על כל יהודי לשאוף שיהיו כאן חיים יהודיים מושלמים. אך האם אין במציאות הזו שליחות מיוחדת? האם אין במציאות הזו תוכנית מיוחדת של קידוש החומר של העלאת הניצוצות והבאת הבשורה האלוקית למקומות שנראים כפנויים ממנה? ודאי שיש כאן תוכנית ברורה ומסודרת, נכון לא תמיד נגלה לעינינו מהי המטרה ואיך מציאות משונה כל כך תוליד דווקא גילוי שכינה, אך כאנשים הסומכים ובטוחים על בורא עולם, ודאי שיש בה בתוכנית הזו דרך אל הגאולה.
גם בגלות, ואולי דווקא בגלות מחוייבים אנו לשמוח בחלקנו, ביכולת שניתנה לנו מאת הבורא לעבוד אותו, לייצג אותו כאן בעולם להיות בני בריתו של בורא עולם.
זה ביאור דברי הגמרא (מכות כד ב):
שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם, כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ורבי עקיבא מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש [וגו’] בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו, עכ”ל הגמרא.
מה ביאור צחוקו של רבי עקיבא, היתכן כי בזמן של צער תהא דעת האדם נתונה לשמחה על העתיד, האם לא יותר מתאים לבכות על ההווה ואמנם לצפות לעתיד, אך כעת שמחה מה זו עושה.
נראה כי כוונת רבי עקיבא, כי כאשר האדם מביט נכוחה אל המציאות, כאשר האדם בוטח בהבטחת נביאי ה’, ויודע כי העתיד האמיתי הוא ביאת גואל צדק, נעשה החורבן כחולייה מקשרת, כעוד נדבך בבניינה של האומה הישראלית, תהליך החורבן והגאולה מוכרחים המה, כי כך בניינו של עם, מן הגלות אל הגאולה, עד הזיכוך המוחלט בביאת המשיח. מבט נכון על הגלות מהווה שמחה של ממש של בניין, אכן לולי שחבריו של רבי עקיבא היו בוכים, היה הוא בוכה. רבי עקיבא צחק רק מחמת שראה את חבריו בוכים, רק מחמת שהסביבה תופסת כי המצב הוא מצב של חורבן, מצב שאינו אידיאלי – מצב של מעבר, מצב שצריך להסתיים. הכאב והבכי של חבריו של רבי עקיבא הראו כי הנה כל זה איננה אלא חוליה אחת במעבר אל הקץ הסופי הטוב. רבי עקיבא מצחק מחמת שיש כאלו שבוכים, כל שמחתו של רבי עקיבא נובעת מכך שישנה תפיסה ברורה כל כך של בכי על ההווה, תפיסה זו יצרה אצל רבי עקיבא מקום לשמחה, מקום לייחול ולתקוה כי הנה עוד יבוא במהרה הימים שישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים.
קיומה של האומה היהודית בכל ארצות הגולה, וקיומה של האומה בגלות חרף עול הגלויות המשתרג על צווארה, הוא קיום של הברית עם הבורא באופן שבגאולה לא מתממש, יש בה בגלות יכולת להצמיח את היהדות ברובדים שבגאולה היהדות לא הייתה פוגשת אותה.
כלומר, יש בה בגלות בחינת יישר כח ששיברת, כשעם ישראל קיבלו את הלוחות השניות הם לא עסקו בצער על איבודם של הראשונות, הם עסקו בהליכה בדרך החדשה שנוצרה על ידי לוחות שניות, אבוי להם אילו היו עסוקים באבל על איבוד הלוחות הראשונות. הם היו מפספסים גם את הראשונות וגם את האחרונות.
לכך, ימי האבל על חורבן הבית מתרכזים לזמן מאד מסוים, בהם צריך לזכור מה היא המטרה העליונה לאן פנינו מועדות לזכור שהגלות היא אינה אלא אמצעי ולא מטרה. אך לא לשקוע שם לא להישאר במקום הזה של הצער, אלא לתפוס גם את צחוקו של רבי עקיבא שפרץ מתוך הצער והאבל על החורבן, הצחוק הזה זה היכולת להפך את החורבן לצמיחה להבין שיש בגלות יכולת להצמיח ישועה, להבין שאחד הדברים היפים ביותר של העם היהודי שבאותו מקום ששועלים הילכו בו עוד יתקיים המציאות של ילדים וילדות משחקים.
ובכן התנאים הקדושים יכלו בו זמנית להכיל מצב של צחוק ומצב של בכי, אך כלל ישראל כולו, מקיים פעמים את הבכי ופעמים את הצחוק, יש זמן לבכות ויש זמן לשמוח. כי יש על מה לבכות ויש על מה לשמוח.
כך ממש, בעקבות הבכי של תשעה באב ביכולתינו לשמוח בשלושת הרגלים. הצפייה לגאולה ולבנין בית המקדש המתבטא בקביעת ימי בכי, יוצרת מציאות שהחורבן הוא חלק מהבנין, הגלות היא חלק מן הגאולה, וממילא אפשר לשמוח בימים המיועדים לשמחה.
שמחת הרגלים בזמן החורבן
אך עדיין יש מקום להתבוננות, האם יש מקום לכל שלושת הרגלים בשעת החורבן, מבחינה אחרת וכפי שיבואר:
יש בתורה כפילות של פרשה שצריך לתת עליה את הדעת. בפרשת משפטים ובפרשת כי תשא יש שתי פרשיות כמעט מקבילות והנה הם:
פרשת משפטים:
(יד) שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה: (טו) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: (טז) וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה: (יז) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה’: (יח) לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר: (יט) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
ובפרשת כי תשא:
(יח) אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם: (יט) כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה: (כ) וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם: (כא) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת: (כב) וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה: (כג) שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (כד) כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבֻלֶךָ וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה: (כה) לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח: (כו) רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה’ אֱלֹהֶיךָ לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ:
הפסוקים כמעט מקבילים, חזרה של ממש עם שינויים קלים [שאמנם צריך להסבירם אך לא במסגרת זו]. מדוע חזרה התורה על אותה פרשייה?
שלושת הרגלים – שלושה מצבים הקיימים בכל אדם בתנועה מתמדת
בכדי ליישב את השאלה יש להקדים מדרש מעניין, (מדרש שיר השירים סוף פרק ג סעיף כא): שאל רשב”י את ראב”י, אפשר ששמעת מאביך מהו (פסוק יא) “בעטרה שעטרה לו אמו”? אמר לו הן: – למלך שהיה לו בת יחידה, והיה מחבבה יותר מדאי, והיה קורא אותה “בתי”. ולא זז מחבבה עד שקרא אותה “אחותי”. ולא זז מחבבה עד שקראה “אמי”. כך היה מחבב הקדוש ברוך הוא יותר מדאי לישראל וקראן “בתי”… ולא זז (מחבבם עד שקראן “אחותי”…) ולא זז מחבבם עד שקראם “אמי”, שנאמר (ישעיה נא, ד) “הקשיבו אלי עמי (ולאומי אלי האזינו”) – “ולאמי” כתיב, עכ”ל המדרש.
המשך חכמה (פרשת ואתחנן) מפרש את דברי המדרש כך, יש שלושה מצבים בכלל ישראל, שמקבילים לשלושת הרגלים. חג הפסח – בהם הבורא יתברך לקח את עם ישראל מקרב המצרים אף שהללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. במתן תורה, הבורא יתברך העניק לעם ישראל את התורה אך עם ישראל עשו גם משלהם הם אמרו נעשה ונשמע. ואחר כך ביום הכיפורים כאשר הם חזרו בתשובה על עוונם ונתנו לנם לוחות שניות, היו כלל ישראל במצב אקטיבי מצידם, הם כתבו את הלוחות, הם פעלו משלהם ועל ידי זה שרתה עליהם שכינה. כלומר, במצב הראשון היה הבורא הפועל לחוד וכלל ישראל היו במצב פסיבי. במתן תורה גם הבורא פעל וגם כלל ישראל פעלו. ביום הכיפורים כביכול עם ישראל היו בעלי היוזמה. כך שלושה מצבים של בתי – מתאים ליציאת מצרים. אחותי: שווה – מתאים למתן תורה. ואמי: כביכול כלל ישראל פעילים ובעלי היוזמה, זה מתאים למצבם של כלל ישראל אחר לוחות שניות, בסימן “פסל לך” עשייה אקטיבית ויוזמת מצידם. המשך חכמה מבאר שזה ההבדל בין שלושת הרגלים, בהם פסח מסמל את יציאת מצרים שבועות את מתן תורה, וסוכות את השראת השכינה שנוצרה בעקבות מעשי ידי אדם, כך אנו בכל שנה יוצרים בידינו סוכות ויושבים בצל השכינה.
היה מקום לחשוב שאחר חטא העגל ונתינת לוחות שניות, אין מקום לחג הפסח וחג השבועות, הם מתאימים לתוכנית הראשונית הקודמת של קודם שבירת הלוחות.
אך התורה מחדשת שגם אחר שבירת הלוחות, קיימים כל הרגלים. וטעם הדבר, כי שבירת הלוחות לא מחקה את המצב הקודם, המצב הקודם, המציאות של יציאת מצרים ושל מתן תורה, הם הבסיס שבעקבותיו יש את המציאות של חג הסוכות של לוחות שניות. התהליך שנוצר אינו תהליך של שבירה המוחק ומאפס את כל המצב. הייתה אמנם מחשבה כזו, הבורא רצה לכלות את כל העם וליצור מחדש עם שיצא ממשה רבינו, אך משה התחנן וביקש שזה לא יקרה. התחינה לא הייתה רק שלא יהיה כליון, אלא שלא יהיה עם שלא נשען על כל מה שהיה קודם. שיהיה עם שהתוכנית שלו החלה מהאבות הקדושים, וכל ההליך הקודם לא ימחק אלא יהיה הסעד והתמיכה של המלך החדש של לוחות שניות.
שלושת המצבים שתוארו הם לא מצבים שמתועדים בספר זיכרונות, הם מצבים של תהליכים שעוברים בכל עובד ה’, כאשר פעמים והוא במצב של אתערותא דלעילא, בו לפתע מאירה לו הדרך, והוא מצליח לעשות יותר מיכולותיו הרוחניים שהורגל אליהם. פעמים והוא מצב שוה, ופעמים ויש נסיגה ואז בכחות מיוחדים הוא מצליח להתגבר ולחזור בתשובה. כל אלו הם תנועות של רצוא ושוב העוברים על כל יהודי. כל יהודי לפעמים נמצא בפסח לפעמים בשבועות ולפעמים בסוכות…
מציאות זו מחייבת כי בכל מצב, גם בגלות, נשמח בשמחת הרגלים. נשמח על היציאה לחירות הפרטית שלנו, נשמח על המתן תורה הפרטי שלנו, ונשמח על הישיבה בצל השכינה הנוצר בעקבות מעשינו, בעקבות היצירה הרוחנית הפרטית שלנו.
שמחה מיוחדת לגלות – שמחה של יכולת לגלות את הקדושה
אך יתירה מכך, השמחה שלנו אפופה באותו קטע הנאמר בהגדה “והיא שעמדה לאבותינו לנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם”, לא בכדי קטע זה נאמר בתחילת ההגדה. הוא בא לחדד בנו כי ערב זה הוא לא ערב זיכרון, אנחנו לא חוגגים בו את מה שהיה פעם, אנחנו חוגגים בו את הזכות שלנו להיות יהודים, חרף כל הרדיפות, אנחנו חוגגים בו את הזכות שיש לנו להכיר באמת ולהיות עבדי ה’, על אף הצער הגדול שיש בראותינו את אחינו הטועים שלא זכו להכיר באמת, יש לנו לשמוח על שאנחנו זכינו. לא כולם זכו, יש נשמות שנאבדו מחמת צוררי ורודפי היהדות בכל הדורות. הזכות להיות יהודי ולקיים את המצוות בגלות-בהסתרה, צריכה לנסוך בנו שמחה גדולה, שמחה שיכולה להיות רק בגלות. בגאולה תהא שמחה אחרת, שמחה על גילוי פנים. כעת עלינו לשמוח שמחה עצומה על הגילוי בתוך ההסתרה.
זכינו להיות בזמן בו מתבטאת החביבות הגדולה ביותר של בורא עולם לעמו “לא זז מחבבה עד שקראה אמי” אנו חיים בזמן שקראה הקדוש ברוך הוא אמי, אנחנו נושאים את שם ה’ בעולם. אנו הקומץ הקטן של שומרי תורה ומצוות זוכים לפרסם את שם ה’ בעולם לקיים את מצוותיו ולעשות את רצונו, חרף ההסתרה.
זו השמחה שצריכה ללוות כל יהודי, בחג הפסח של הגלות!!!
בחג הפסח צריכים לפרוץ פרצי שמחה אדירים, על היווצרותו של העם היהודי בעבר, ועל קיומו בהווה. קיומו של העם היהודי חרף כל הרדיפות, יש בו שמחה מיוחדת שלא קיימת בגאולה.
חידלון מצמיח
נראה שזו הכוונה בדברי רבי אלעזר בן עזריה (ברכות יב ב, הגדה של פסח) “הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, וחכמים אומרים כל ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח”. המחלוקת אם לדרוש “כל ימי חייך” על הלילות או על ימות המשיח, נראית משונה, פערי השיטות גדול מידי.
נראה כי הדיון שהתקיים אגב סמוך מאד לזמן החורבן [בחלק מההגדות כתוב “אמר להם רבי אלעזר בן עזריה” כלומר זה היה באותו מעמד בו ישבו בבני ברק כאמור בהגדה קודם לכן] היה, אם יש מקום לזכור את יציאת מצרים בחשכת הגלות. הלילה הוא סמל של החידלון, האם יש מה לחוג, האם בזמן של חושך והסתרה לא ראוי שלא להזכיר את יציאת מצרים? חכמים טענו שרק בזמן של אור, בימות המשיח יש להזכיר את יציאת מצרים, או לחילופין ביום, בזמן המסמל את הגאולה, ולא בגלות-בלילה בשיא החשיכה-ההסתרה. מובן מאד השאלה אם לבחור את ימות המשיח, או את הלילה, כזמן של הזכרת יציאת מצרים. ימות המשיח הם תגובת נגד להזכרת יציאת מצרים בזמן של הסתרה. [וראה הגדה של פסח מעשי ה’ לרבי אליעזר אשכנזי].
למעשה מזכירין יציאת מצרים בלילות. כי הלילה עם כל החידלון שבו, הוא הנותן כח ליום. הגלות והחשיכה הם המצמיחים את הגאולה-את הישועה. בורא עולם קבע מציאות בה העולם פועל בתנועה מתמדת של חידלון וצמיחה, כך נקבע בבריאת העולם, ויהי ערב ויהי בוקר, ההעדר יוצר מציאות, החידלון יוצר צמיחה [ראה מהר”ל חידושי אגדות נדה כד ב]. מזכירין יציאת מצרים בלילות, המציאות של הגלות יוצרת צמיחה. סדרי ליל פסח שנאמרו בשואה מתוך מסירות נפש, הם הם שיצרו את המציאות של הישועה הסופית בגמר המלחמה.
חווית העבר והעתיד יוצרים מציאות של הווה מלא בכיסופי קודש
חיים מתוך מודעות שהעבר עדיין, שקורות העבר אינם מסמך היסטורי למחקר, אלא העבר חי ופועם, העבר היא התוכנית המתקיימת בכל דור ודור באופן כללי, ומתקיימת בכל אחד ואחד באופן פרטי. יוצרת מציאות בה אפשר לשמוח ברגלים, ותוך כדי שמחת הרגל, לדבר על העבר, ולייחל אל העתיד, כך בשיאה של תפלת המוסף בו אנו מתפללים על שמחת הרגלים, אנו בוכים על חורבן הבית ואומרים מפני חטאינו גלינו מארצנו. מייחלים ומבקשים בנה ביתך כבתחילה [במנגינה של בכי בה נאמר גם הפיוט אלי ציון ועריה].
היהדות מכילה את המרוכבות, של הכמיהה אל העתיד, ההתרפקות על זיכרון העבר, שניהם גם יחד מקיימים באדם חוויה מיוחדת של קיום תורה ומצוות מתוך שמחה, אפופים כמיהה וכיסופין לא אל העבר ולא אל העתיד, אלא כיסופין של כמיהה לראות פני מלך, כיסופין אל הקודש יהיה הקודש היכן שיהיה. קיום המצוות מתוך כיסופין אל הקודש מתוך חוויה רוחנית עמוקה, נוסכת כח לשמוח בד בבד עם הצער על כך שמפני חטאינו גלינו מארצנו. לשמוח על כך שכנסת ישראל מצאה מה לומר במקום אמירת הלילה הזה כולו צלי, שכנסת ישראל חוגגת את חג הפסח גם ללא האפשרות להקריב את קרבן הפסח, עם ישראל חי וקיים, ומוצא את היכולת להתקיים ולקיים את המצוות גם כאשר אין יכולת לקיים אותם בשלמותם כמו בזמן שהיה בית המקדש בתפארתו.
“והיית אך שמח” (דברים טז, טו), פירש רש”י “לפי פשוטו אין זה לשון ציווי אלא לשון הבטחה” ביאר הגרי”ז זצ”ל שזו הכוונה “והשיאנו ה’ אלוקינו את ברכת מועדיך”, אנו מיייחלים שנזכה להבטחה של “והיית אך שמח”. ובכן הנני מברך אותך שתזכה לחג שמח, שתקויים בך ההבטחה “והיית אך שמח”.
בברכה מרובה
שלמה
sh4101199@gmail.com
דלג לתוכן
