The Butterfly Button
לא מצליחה להרגיש ביטחון כמו שאני רוצה להרגיש

שאלה מקטגוריה:

תודה רבה על האפשרות לכתוב מהלב. התשובות מעמיקות ומכבדות וניכרת מחשבה והשקעת זמן רב בכתיבתן.
לשאלתי,
מאז ומתמיד האמנתי בהשם. לפני 5 שנים חליתי והתחלתי לקרוא ברכות השחר. מפרוץ המלחמה התחלתי בהתקרבות משמעותית שכוללת שמירת שבת מלאה, תפילות שחרית ושמע שעל המיטה, כיסוי ראש ובגדים צנועים, הקפדה על שעות הפרדה בין בשר וחלב, קניתי כלים חדשים, קידוש ערב, קידוש בוקר, הבדלה (בעלי חילוני לגמרי אבל ב”ה מקיים זאת עבורי בלי לשמור שבת) לומדת תני”א, שומעת שיעורי תורה ומשתדלת להמשיך וללמוד כדי לשמח את השם. לשמחתי קרו לי ניסים גלויים ולפעמים אני מתרגשת כאשר אני קוראת
תהילים או בסידור ויורדות לי כמה דמעות. למרות כל הדברים הטובים שכתבתי ולמרות שיש לי ביטחון בהשם אני לא תמיד מרגישה את זה בלב. כשקורה לי נס אני ממש רוקדת ובוכה ואומרת המון פעמים מזמור לתודה ואני בראש זוכרת את כל הניסים ואת חסדי השם שעושה עימנו ברחמיו יום יום שעה שעה. אז למה אני מרגישה לפעמים מוזר? אני מסתכלת במראה ומרגישה מישהי אחרת. אומרת פסוקים ומרגישה משונה. למה אין לי את האור והשמחה והכי הרבה אני רוצה להרגיש את הביטחון בהשם. לא לפחד כלל. אני מצליחה ליישם את הביטחון בתחומים רבים חוץ מהתחום הבריאותי. שם אני נכנסת ללחץ מתוצאות לא טובות . אני כל כך רוצה להשליך על השם את דאגותיי ולהרגיש ביטחון ואני כועסת על עצמי שאני לא מצליחה בנוסף למה שציינתי שאני מרגישה מחסום בין הרגש לשכל. כל כך משתדלת להיות בהכרת תודה תמידית ועדיין הרגש לא משיג את השכל.
אני מקווה שהצלחתי להסביר.
תודה שוב על סבלנות.

תשובה:

שלום, שואלת יקרה,

כל כך מרגש לשמוע את התיאור של ההתקרבות שלך לה’. זה בכלל לא ברור שאנשים מסכימים ככה לשנות אפילו דבר קטן בסגנון החיים שלהם למען מטרה רוחנית. והרבה יותר מפליא עד כמה את לקחת על עצמך כל כך הרבה והתקרבת כ”כ לקב”ה. דעי שלא כולם זוכים לזה. הרבה אנשים מחפשים תשובות לשאלות חזקות ונכונות שיש להם, ולצערנו חלקם הגדול לא מגיע לדרך האמת הטובה שה’ נתן לנו. לפעמים מתבלבלים מכל מני תאוריות חלקיות ולפעמים אין את האומץ לשנות את החיים ולוותר על הרגלים ישנים לטובת חיים של אמת ומשמעות. זה דבר גדול מאוד שאת עושה צעדים בכיוון הזה. באמת זכית. ובאמת את צריכה להיות גאה בעצמך על כל הדרך הזאת. כי זאת לא רק זכייה בכך שה’ קירב אותך, אלא זאת גם לגמרי בחירה שלך. בחירה לא קלה ומאוד משמעותית. ואם להוסיף על זה גם שככל שאדם מתבגר, יותר קשה לו לעשות שינויים בחייו. זה דורש ענווה גדולה לשנות סגנון חיים, ובפרט בגיל מבוגר. אז ישר כח!

ועוד דבר אחד לגבי זה- כל הכבוד גם לבעלך שהוא מקבל את הדרך שלך ככה. באמת זו גם זכות שלו שהוא מאפשר לך להתקרב ככה ואולי מצטרף לחלק מהדברים בלי התחייבויות. בנוסף לזכויות הגדולות שלך, את מזכה את עם ישראל, שכ”כ צריך זכויות עכשיו, וברור שכל אחד מישראל שמתקרב, זה עוזר לכל עם ישראל במלחמה ובכלל.

את כותבת שלפעמים את מרגישה מוזר ואני חושבת שזה מאוד ברור. תחשבי כמה שנים התרגלת לראות את עצמך בדרך מסויימת, בדרך לבוש מסויימת כחלק מחברה מסויימת… ופתאום עכשיו כל כך הרבה דברים שינית בזמן מאוד קצר. אפילו רק שינוי בלבוש גורם לאדם להרגיש קצת שונה (בוודאי בגדים צנועים וכיסוי ראש). ואת שינית עוד הרבה דברים: תפילות, שמירת שבת ושיעורי תורה, שינויים במטבח ובהפרדה בשעות בין בשר לחלב… כל דבר כזה הוא משמעותי וגדול בפני עצמו. והרשימה כולה מורכבת מדברים שאנשים מקבלים על עצמם בד”כ לאורך זמן רב, בצורה הדרגתית ואת עשית את זה מהר מאוד יחסית. כמו שאמרתי קודם, כל התקרבות לה’ היא דבר מבורך ומרבה מאוד זכויות לך ולכל עם ישראל. אבל צריך לקחת בחשבון שלנפש שלנו לוקח יותר זמן מאשר לשכל. לנפש שלנו לוקח זמן לעכל שינויים ובוודאי תפיסת עולם שונה. ולכן לא מפתיע שאת מרגישה מוזר כשאת מסתכלת במראה, או כשאת אומרת פסוקים. פתאום הנפש שלך שואלת את עצמה: “מי אני בכלל?”. כלומר, השכל יודע וודאי למה את עושה את כל זה. אבל הנפש שלך רגילה להיות אדם אחר. אדם שנראה קצת אחרת, שחושב קצת אחרת, שיש לו סדר יום שונה… אביתר בנאי מתאר את זה ממש יפה באחד השירים שלו:

“כנראה שאני עדיין לא לגמרי

מאמין שהשתניתי

השינוי היה מהיר מדי וחיצוני

כנראה שאני עדיין לא לגמרי מאמין

שאתה סולח

ועכשיו צריך לנשום את זה פנימה באמת

באמונה באמת”

אני חושבת שכדי שהדרך החדשה שלך תשאר איתך לתמיד, צריך לדאוג שהנפש שלך תהיה איתך בתהליך. לפי מה שאת אומרת מאז ומתמיד האמנת בה’. כך שהשכל שלך לא היה צריך יותר מדי שכנועים. אבל בכל אופן לא תמיד עשית את כל הדברים שאת עושה עכשיו. ולכן הנפש שלך קצת משתדלת להאט. וזה טוב ונכון להאט, כי לוקח לה יותר זמן. וככל שהנפש שלך תקבל את התהליך החשוב שאת עושה, ככה תוכלי להתמיד בו בשמחה ובאהבה. אם מעניין אותך איך הנפש מתחברת לקיום המצוות תוכלי לקרוא על זה בספר (המצויין) “בעצתך תנחני” של הרב בוצ’קובסקי (חלק א’).

אני מכירה אישה בת 60 שחלתה בקורונה (בשנה הראשונה, כשזה עדיין היה מאוד מפחיד), ואז היא נדרה נדר שאם היא תחלים היא תשמור שבת. אחרי שהיא החלימה ב”ה היא הלכה לרב לספר לו את זה שהיא מתחילה לשמור שבת לגמרי, והרב אמר לה שתבחר דבר אחד ותתמיד בו. מעניין, נכון? לכאורה הרב היה צריך לשמוח מאוד שיש כאן אישה שרוצה לשמור את כל השבת לגמרי. והוא הוריד הרבה מאוד את מה שהיא קיבלה על עצמה. אבל בעצם זה דבר נכון, כי נפש האדם צריכה לעשות שינויים הדרגתיים.

להרבה בעלי תשובה יש הרגשה של “אורות” בתקופה הראשונה של התשובה שלהם. הם מרגישים התעלות רוחנית גדולה כשהם מגלים שיש ה’ ושהתורה מן השמים ומוכנים ממש לעשות הכל בשביל ה’. מרגישים שהם מוכנים ממש למסור את חייהם, אז מה זה בשבילם להתלבש אחרת? ולכן קורה שבעלי תשובה הופכים את חייהם בתחילת הדרך מקצה לקצה. ואכן יש להם סיעתא דשמיא גדולה מאוד והם מרגישים שבאמת ה’ מלווה אותם, מגן עליהם ועוזר להם. אני מאמינה שזה אכן ככה והם לא מרגישים סתם. באמת כיוון שהצעד של כניסה לשמירת מצוות הוא צעד מאוד גדול ומשמעותי (וגם קשה הרבה פעמים), אז ה’ עוזר מאוד ומרגישים קרבת ה’ גדולה בתקופה הזאת. זה מה שנקרא שהאדם “באורות”. הוא מרגיש כאילו ה’ נושא אותו על כפיים.

הבעיה מתחילה כאשר ה”אורות” יורדים, ואז מצופה מהאדם להמשיך בדרך שלו, אבל עכשיו עם סיעתא דשמיא פחות גלויה. זה דומה לילד קטן שבהתחלה מקבל הרבה תמיכה וככל שהוא גדל לאט לאט מצפים שהוא יתחיל להתנהל בעצמו. כך היה גם לעם ישראל, שבהתחלה ביציאת מצרים הוא ראה ניסים גדולים וכל הניסים האלה היו מעל ומעבר לדרגה הרוחנית שהיה בה. הם היו “במתנה” . אבל אח”כ היה צריך להגיע לדרגה רוחנית גבוהה בזכות עצמו, כדי לעמוד לפני ה’ בקבלת התורה. ולכן סופרים 49 יום של ספירת העומר מפסח- יציאת מצרים ועד שבועות – קבלת התורה. בשלב הזה עם ישראל צריך לבנות לאט לאט את הדרגה הרוחנית שלו עד שיוכל לקבל את התורה.

בשלב של ירידת ה”אורות” בעלי תשובה רבים מוצאים את עצמם מתקשים לעמוד בסטנדרטים שהעמידו לעצמם בתחילת התשובה שלהם. כי הם קיבלו על עצמם באהבה רבה הרבה מאוד דברים… אבל לאורך זמן זה נהיה קשה. (תוכלי לקרוא על זה עוד בספר של הרב דן טיומקין “מקום שבעלי תשובה עומדים”).

לכן כדאי מאוד לעשות תהליך כזה בליווי של רב שסומכים עליו ולנסות לא לקבל “חומרות” לפני שמבינים שגם לאורך זמן אפשר יהיה לעמוד בהלכה הבסיסית (“עיקר הדין”). וכמו שכתבתי קודם, אפילו את ההלכה הבסיסית צריך לנסות לקבל בהדרגה ולאפשר לנפש להתרגל גם היא (כמו הדוגמא של שמירת השבת של האישה הזאת).

הקבלה של הדברים שקיבלת על עצמך עד עכשיו היא מבורכת, אבל אולי כדאי עכשיו להשאר באותה רמה לתקופה מסויימת, ורגע לא לעלות הלאה. ובנוסף, לשמוח ולהיות גאה בעצמך בכל דבר שאת עושה ולא לכעוס על עצמך על דברים שעדיין לא הצלחת. כי זה נורמלי וטבעי. והכי חשוב שאת כבר בדרך נכונה ב”ה.

בעניין הביטחון בה’, יפה מאוד שאת מצליחה ליישם את הביטחון בתחומים רבים. זאת כבר אמירה שהרבה מאיתנו היו רוצים להגיד. הלוואי שנצליח לבטוח בה’ כל חיינו. אבל שתדעי שזאת דרגה גבוהה מאוד. קניית ביטחון בה’- הישענות עליו ביחס למה שיקרה בעתיד, ואמונה בה’- אמון בו על מה שכבר היה (במובן של אמונה שהקב”ה ניהל את הדברים בדרך הטובה ביותר) היא ממש עבודת חיים. אלה בין העבודות הקשות שיש ודבר שכולנו צריכים להתחזק בו תמיד. ככה שכל התקדמות קטנה שלנו בתחום הזה היא מאוד יפה ומשמעותית, ולא יהיה נכון לכעוס על עצמנו שעוד לא הגענו לדרגה הגבוהה ביותר.

דבר נוסף שצריך לדעת הוא שיש הבדל במידת של אותו אדם בתחומים שונים בחייו. באמת כולנו יכולים לסמוך על ה’ בקלות יחסית בדברים שבהם היה לנו ניסיון חיובי. לדוגמא, אדם שלא התמודד עם בעיות פרנסה יכול בקלות להגיד שפרנסה זה מאת ה’ וצריך לבטוח בה’ בכך. אדם שבטוח שהמשכורת הגבוהה שלו תיכנס בסוף החודש כמו בכל השנים עד עכשיו, לא באמת התמודד עם ביטחון בה’ בתחום הספציפי הזה. הוא יכול לדקלם משפטים ופסוקים ואין לזה כמעט משמעות, כי הוא בעצמו לא חווה את הניסיון הזה. ההתמודדות האמיתית תהיה בשטחים בחיים בהם הדברים לא כ”כ פשוטים בשבילו ולא מובנים מאליהם. לכל אדם יש מקומות שונים בחיים בהם הוא מתמודד ושם זה הניסיון שלו. שם נמדדים יחסי האמון שלו עם הקב”ה. דווקא במקומות בהם יש קושי מול מה שהמציאות מראה, שם זה המקום בו האמונה באה לידי ביטוי הכי הרבה. אדם שהוא צעיר ובריא לא יפחד ממחלות שבאות בגילאים מאוחרים של החיים אבל זה לא אומר שהוא בוטח בה’, אלא הוא בוטח בסטטיסטיקה שאומרת ש-99% מהאנשים בגילו לא סובלים מדברים כאלה. אבל אדם שחלה הרבה, או אדם שחולה במחלה שהרפואה מודאגת לגביו או שהסטטיסטיקה “לא לטובתו” והוא בכל זאת רגוע ואופטימי, הוא באמת יכול להגיד שהוא אופטימי כי הוא סומך על ה’. כאן באמת נכנסת האמונה. אבל זאת דרגה גבוהה מאוד שהלוואי שנגיע אליה. אנחנו יכולים לשאוף אליה ולהתקדם לכיוונה כל הזמן, אבל צריך להבין שזאת שאיפה גבוהה מאוד ולא להתייאש שאנחנו עדיין “רק” בדרך. נשמע מהסיפור שלך שהניסיון שלך בביטחון בה’ הוא דווקא בתחום הבריאותי ושם גם העבודה שלך. זה דבר טוב שיודעים איפה העבודה שלנו. זה גם שלב. ועכשיו להתכוונן לשם ולהתקדם לאט לאט. ודבר נוסף טוב הוא לנסות לשמוח על עצם הניסיון. כשדבר קשה לנו יותר אז שם זו העבודה האמיתית שלנו, ושם אנחנו באמת מתחזקים. כמו באימון כושר, כשהמשקולות מתנגדות לשרירים שלנו ומקשות על התנועות שלנו, ודווקא מתוך זה השרירים מתחזקים. אנחנו לא מבקשים אף ניסיון, אבל אם ה’ העמיד אותנו בניסיון אנחנו יודעים שזאת הזדמנות בשבילנו לגדול. שהוא מזמן לנו אפשרות לגדול ולהתחזק בזכות הניסיון הזה, ולכן יש מקום אפילו קצת לשמוח שה’ לא נותן לנו להעביר את הזמן שלנו בעולם הזה סתם ככה בלי להתקדם, אלא הוא שם אותנו במקום קשה שממנו נוכל להתמודד ולגדול.

דבר נוסף שהזכרת הוא החיבור בין הרגש לשכל. קודם כל צריך להגיד שזה מדהים שלפעמים כשאת קוראת תהילים או בסידור את מרגישה כ”כ מחוברת עד שיורדות לך דמעות. איזה כיף זה שאת רואה את הניסים של הקב”ה ורוקדת ובוכה. אלה דברים גדולים מאוד! שלא הרבה אנשים זוכים להם ולא הרבה פעמים זוכים להם…

ובפעמים שאת לא מרגישה ככה, זה עדיין בסדר. כי צריך לדעת שגם זאת עבודת חיים. אנחנו רוצים שידיעתנו את הקב”ה תשפיע על הלב שלנו, על הרצונות שלנו ועל הדרך שאנחנו תופסים את העולם. אבל זה לא קל. כי לא בכל רגע אנחנו רואים ניסים גלויים. ומעבר לזה, כי העיניים שלנו רואות עולם שמורכב מהרבה מאוד דברים, וחלקם נראים שהם סותרים מאוד את התפיסה שהקב”ה מנהל את כל העולם ושכל מגמתו היא להיטיב. לפעמים אנחנו בטוחים שאנחנו רואים אפילו דברים הפוכים מזה, למשל כשרואים שהרע משתולל או שצדיק ורע לו. ועבודת חיינו היא להגיד- אבל אף על פי שזה לא נראה ככה, בעומק זאת בדיוק התמונה והכל מנוהל על ידו לטובה. אבל כיוון שההסתכלות על העולם לפעמים מבלבלת אותנו אז זאת עבודה. זאת העבודה שלנו כבני אדם, שהתפיסה שלהם מוגבלת. ולכן צריך לכסות את העיניים עם האצבעות בזמן קריאת שמע. כדי להגיד שהעולם הוא לא כמו שהוא נראה (מנוהל ע”י כוחות שונים) אלא מה שנכון הוא מה שאנחנו יודעים בשכל – שהכל אחד. דוגמא נוספת לכך היא שבמגילת אסתר צריך לשמוע כל מילה במגילה (צריך ללמוד איך חוזרים אחרי הקורא אם לא שמענו) כי כל מילה היא חלק מהגילוי שהקב”ה מנהיג את עולמו. אבל שמו של הקב”ה לא מופיע במגילה וגם לא שם אלוקים, כדי להראות שהכל נסתר ולכאורה אפשר לראות השתלשלות עניינים טבעית. אבל בעומק הדברים כל דבר, ולו הקטן ביותר הוא הנהגת ה’. משתי הדוגמאות האלה רואים שזאת עבודה בשבילנו, בראייתנו האנושית המוגבלת. ולכן את לא צריכה להרגיש רע אם את עדיין לא שם. כולנו עדיין לא שם, אבל כולנו בע”ה רוצים להתקדם לשם תמיד.

זה כל כך יפה וטוב שאת רוצה את כל הדברים הרוחניים האלה. יש לך שאיפות רוחניות טובות וגבוהות מאוד. זה מדהים. זה מרגש באמת לקרוא את זה. אני מאחלת לך הרבה הצלחה בדרך הרוחנית היפה שלך. וכדאי לך להעזר באנשים או מסגרות שמכוונים יותר לדרך הישרה והמאוזנת. יכול להיות שתמצאי מענה בארגוני קירוב כמו ערכים או הידברות. תודה רבה שכתבת כאן. אומרים שעם ישראל מאוד התחזק בגלל המלחמה, וזה ממש מרגש לשמוע את זה ממקור ראשון.

בהצלחה רבה,

נעה עינב.

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

האם חייב בהכרח להיכנס לחברה מסוימת בשביל לעבוד את הקדוש ברוך הוא?
שלום לכם ותודה רבה על ההיענות העמוקה והרחבה, לפני פחות משנה זכיתי תודה להשם, לחזור בתשובה כשאני לוחם בצבא. כיום עדיין משרת ובעזרת השם כשאסיים השנה אני רוצה להיכנס לישיבה וללמוד תורה באופן מסודר וביישוב הדעת ולהקים בית יהודי כשר ולעסוק וללמוד תורה כמה שרק אפשר. מרגיש לי שאם אני...
מותר לי לכעוס על הקב"ה?
כבר זמן מה אני מטופלת הכדורים פסיכיאטריים . כשאני לא לוקחת אותם. לעיתים אני כועסת על החיים ועל בורא עולם. האם מותר לי להגיד את מה שאני מרגישה ולהוציא כעס. או שזה נקרא להתלונן ואסור. אני בד”כ מאוד מעריכה מודה לה’ על כל הטוב . אבל יש לי גם קשיים...
בשביל מה הסבל בעולם הזה?
יש לי כמה שאלות באמונה שמתעוררות לי בתקופה האחרונה והחלטתי להעלות אותם כאן. תודה מראש על האפשרות לשאול ולקבל מענה, זו באמת זכות אדירה! אני אישה חרדית שחונכה בבית מאמין מאד, במוסדות מהשורה הראשונה ואני בהחלט מרגישה שהאמונה הבסיסית מושרשת בי כמו שצריך. אבל משהו בה התערער לי לאחרונה ב-2...
ספקות איומים באמונה שמטלטלים את חיי
אני חוזר בתשובה מלפני כ20 שנה, נשוי עם אישה טובה וילדים. במשך שנים הכל הלך למישרים ואז השטן נכנס. פתאום אני מוצא את עצמי משוטט במחשבות- מי אמר לך שכל זה נכון? אולי הכל בלוף? יום הצטרף ליום ומחשבה רודפת מחשבה ואני אומר לעצמי עזוב אתה מכיר את זה, תשחרר...
לא מתחשק לי להתפלל
אני מרגיש מאוד נבוך בנושא התפילה בעת צרה. ממש לא מרגיש לי חשק ותשוקה להתפלל או אפילו לקרוא תהילים. במהלך החיים עברתי הרבה. בגוף ובנפש. וגם התפללתי הרבה. ביקשתי התחננתי עשיתי סגולות מסגולות שונות. לא אומר שלא עזר כלום אבל בגדול רוב רובם של הבעיות המרכזיות מלווים אותי עד עצם...
הרב פוסק לי אחרת ממה שאני לומד בהלכה
מה אני אמור לעשות כשאני רואה בהלכה דעה מסויימת שנכתבה ללא חולק ואז הרב פוסק לי לעשות הפוך? ובחדא מחתא מחד גיסא מעודדים את הציבור ללמוד הלכות, ומאידך גיסא מעודדים אותם שלא לפסוק ע”פ ההלכה שלמדו אלא להציג כל שאלה לרב. ממה נפשך. אם אני לא אמור לפתוח ספר ולפסוק...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן