שלום לך שואלת יקרה

קראתי את שאלתך עוד לפני החג ולצערי לא התפניתי לענות עד כה. מבקשת את סליחתך על האיחור.

בשאלה שלך אני שומעת עומק ובגרות, אמת פנימית ולקיחת אחריות. אמנם את מתארת כי כלפי חוץ הסביבה רואה אותך כאנוכית וחסרת רגישות כלפי אביך אך אני מזהה רגישות גדולה וכאב אמיתי על הריחוק הגדול…

את כותבת כי מערכת היחסים שלך עם אביך מתנהלת מתוך מקום שאת לא מעונינת בו, ואת לא מזדהה עם ההתנהגות שלך כלל וכלל במיוחד לאור הקשר הטוב שהיה לך עימו בעבר ולאור היחסים המצוינים שיש לך עם אימא. ההתנהגות הזו גורמת לך לדחות את עצמך כפי שאת כותבת: אני מתנהגת אליו בצורה מזעזעת.. זה נשמע נורא להגיד שאני לא אוהבת את אבא שלי… ומעבר לכך שטוב שתבדקי עם עצמך מה קרה פתאום בחמש השנים האחרונות, אני חושבת שאפשר להתחיל לעבוד עם מה שעולה בפשטות.

.

יש בך קול מפוחד או לחוץ או חסר סבלנות כלפי עצמך, אני מציעה שתתני לו מקום. תגידי לעצמך "נו… תשתני כבר, מה יהיה איתך" תדברי את הלחץ, חוסר הסבלנות (תגידי, מה את חושבת לעצמך שככה את מתנהגת… תגידי את מה שאמא אומרת לך אבל בהגזמה.. זה לא כיבוד הורים… זה לא יפה.. איך את מתנהגת..) כי כשזה הופך ממחשבה מודאגת למילים יש לזה אפקט מרפא. כל מחשבה שעולה בך שהיא מלאה בלחץ ובעצבנות כלפי ההתנהגות שלך פשוט תדברי אחר כך תגלי שאת מצליחה לסנן קולות שמחלישים אותך ולקבל את עצמך ואת הדחיה שלך ואז היא פשוט נעלמת.

ככלל, כשאנחנו חווים את הרגשות שלנו מתוך קבלה ולא מתוך התנגדות, אז אנחנו לא משקיעים את כוחנו במאבקים פנימיים ומתפנה לנו אנרגיה לשנות ולהתקדם

בכל פעם שעולה רגש של דחיה כלפי אבא את לוקחת עליו אחריות: זה הרגש שלי. זה הרגש שעולה לי וזה בסדר. את לא כועסת על עצמך. את לא דוחה את עצמך ומספרת לעצמך כמה את נוראית וכמה זה לא נורמלי ומה יהיה עם הנישואין שלך. אל תדאגי לגביהם, אם תלמדי לעבוד נכון את תצליחי לעבוד גם עם בן הזוג שלך. (אמנם זה נכון שאנחנו לומדים ומשליכים ממערכת יחסים אחת לרעותה אבל זה לא מחייב כלל וכלל, מה גם שלפעמים עם בן הזוג קל יותר לעבוד מאשר עם אנשים שאת פחות מתקשרת איתם כמו אבא, היות ונקודת הפתיחה היא של רצון ומוטיבציה ומתוך בחירה הדדית ובע"ה תהיה לך זוגיות טובה כי את אדם שעובד על עצמו וזה תנאי הכרחי לזוגיות טובה.).

זה בנוגע לתחושות הקשות שלך עם עצמך, ובהתייחס לחלק המרכזי של השאלה הנוגע ליחסייך עם אביך לכן, ההצעה שלי להתחלה של עבודה היא כך:

בנקודה הזאת של חייך, הקב"ה נותן לך מתנה והזדמנות לעבוד על הקושי שלך מול אבא. את כותבת כי כשאת שומעת אותו לוגם מרק זה דוחה אותך. אל תהדפי את התחושות שלך, תדברי אותן. את מדברת אל עצמך, אל הילדה הקטנה שבתוכך שלא מסוגלת לשמוע. בצורה הזו את מפתחת חלק בוגר בתוכך, חלק בוגר שמנסה ומצליח בעזרת ה' לווסת את הכאב הזה הפנימי ולהכיל אותו. לכן אני מציעה שתקחי לעצמך (שתפנקי את עצמך יותר נכון) זמן יומי) ואל תחכי לסיטואציה שתבוא (אם את רוצה שזה יקרה מהר יותר). באופן הזה את יותר בשליטה. מה תעשי בזמן הזה? תציפי לעצמך איזו סיטואציה מרגיזה:

הינה אבא.

את רואה אותו הולך?

לוגם מרק?

עושה דברים שמעלים לך את הדם לראש…

הנה.

מה עוד הוא עושה? איך הוא נראה עכשיו בעיני רוחך?

ועכשיו-מה את מרגישה?? תני מקום לרגש שעולה… לכל קול. בלי שיפוטיות. בלי מחשבה בלי כלום. רק רגש. כמו ילד קטן.

כעס. זעם. דחיה. בושה. עלבון.

תדברי אותם ותנסי לתת כל ביטוי שיעלה על דעתך.

זה רגש שהוא מציף בך. זה לא קשור אליו וזה בסדר שהוא השליח שה' בחר כדי להציף את הרגש הזה כדי לתת לך הזדמנות לגדול. תני לקול הזה לדבר, מה יש לו לומר? תני לילדה הזו שאומרת : לא רוצה אותך תני לה את כל המקום. אולי אז יתחדש לך משהו ותביני למה היא לא רוצה אותו ולמה כל כך שורף לה בלב כשהיא רואה אותו. וגם אם לא. פשוט תגידי: לא רוצה אותך… לא אוהבת אותך.. (מה עוד? תוסיפי בלי להתבייש) כשאומרים את האמת היא מתנקה. ואנחנו לא רוצים ליפייף את המציאות.

כשתעשי את זה מול עצמך, כבר לא תצטרכי לעמוד מולו ולומר את זה כי הילדה שבתוכך תרגיש ששמעת אותה. תנסי גם לענות לה ממקום בוגר, לחזור אחרי מה שהיא אומרת: את מרגישה שאת לא אוהבת את אבא? כן.. אני שומעת אותך. את לא אוהבת את אבא…

ואני גם לא רוצה לראות אותו..

אהה.. את לא רוצה לראות אותו..

ככה תשקפי אותה לעצמך ותנסי ממש להיות איתה בכאב שלה.

"זה ממש כואב לך שאת לא אוהבת את אבא"

תחזרי על המשפט הזה או על משפטים אחרים שמתאימים לך. תני דרור לתחושות. באופן יומיומי. והעיקר- אל תתנגדי לרגשות האלה. תסנני את כל המשפטים את כל מה ש"צריך" להיות ואת כל מה שלא ראוי

אבל כשאת עם עצמך תגידי את האמת. כשאומרים את האמת ואת הרגש שעולה מבלי להתנגד ומבלי לפחד להרגיש זה פשוט מתנקה. הרב דסלר אומר: הדלקת אור הדעת תוביל להמלכת המצווה והכנעת העבירה. אור הדעת זה אמת. שיוצרת דעת חדשה ורוח נכונה להיות לוחמת אמיצה שיודעת לא לוותר על קשר ועל אהבה.

ותדעי שגם בעתיד בע"ה עם בן הזוג שלך ועם ילדייך זה קורה לפעמים שעולה דחיה. פשוט לא להתנגד לה. לתת לה מקום. זה הרבה פעמים ילדה קטנה שאנחנו פוגשים דרך אנשים וזה בעצם אנחנו שדוחים את עצמינו. אם נתחיל להתבונן בזה ולפגוש את זה, לא נצטרך את הסביבה שתתן פורקן לחוויות פנימיות כי יש זמן קבוע יומיומי שבו אנחנו פוגשים את כל מה שהיה היום, כל מה שהרגשנו. ואת דברים במציאות מתחילים להשתנות. (שוב, אני מכירה לא מעט נשים שעשו את הדבר הזה וב"ה החיים שלהם התהפכו לטובה..)

. תבדקי עם עצמך אם מתאים לך להסביר לאמא ולאבא שאת נמצאת במצב שאת לא מעונינת בו, שאת לא יודעת מה קורה לך וזה לא קשור אליו אבל משהו מעצבן אותך בלי שליטה. כך אבא יבין שההתנהגות שלך לא אישית מולו אלא קושי שלך שאת לוקחת עליו אחריות ואת עובדת עליו. ייתכן שהדיבור על כך ייצור לחץ מצידם לשינוי מהיר וחוסר סבלנות לכישלונות לכן חשוב להציג את הדברים בצורה כזו שככה המצב כרגע. "אני מקווה שישתנה ותדעו שזה לא אישי זה משהו פנימי שכרגע אני לא מבינה למה זה קורה לי ואני מקווה שה' יעזור לי לשנות". תתפללי על זה.

בנוסף, קחי את ההזדמנות הזו כאתגר של התקופה הקרובה: זה האתגר שלי עכשיו. אני הולכת על זה ואם יש משהו מעשי שאת יכולה להחליט ש"עד כאן" וככה אני לא מתנהגת/אומרת כשאבא לידי. פשוט תקבלי על עצמך. מניסיון, לפעמים כשלוקחים החלטה אז פשוט עומדים בה (ואם נופלים אז חוזרים ומקבלים אותה שוב. פשוט מזכירים לעצמינו שקיבלנו אותה..). ומוכרחה לספר לך על אמא שהכרתי שהיתה מתנהגת בחוסר סבלנות ממשי (במילים עדינות מאוד) כלפי הילדים שלה. היא קיבלה על עצמה לחבק, לאהוב ולא להרים את הקול ולא לאט, היא הצליחה. כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ואם תמצאי בך רצון יומיומי לרצות את השינוי את תראי שהקב"ה יסייע בידך. וכדי לרצות צריך לפני כן להבין שיש שם קול שלא רוצה, שצריך שישמעו אותו ועד שלא ישמעו אותו כמו שצריך-הרצון לא יגיע.

אשמח לשמוע ממך איך הולך עם הכיוון הזה ואם תרצי הכוונה נוספת אני כאן. כמו כן, אני חושבת שיש דברים שהאדם לא רואה ולפעמים מישהו מבחוץ שיראה לו את הדרך פשוט שמקצר תהליכים. לכן אם תרצי הפניה על מטפלת טובה באזור מגורייך שתעזור לך לעבוד על הנושא הזה (אפשר גם בצורה ממוקדת) אני כאן למען הענין.

מאחלת לך יקירתי שתזכי לאהוב.

שתזכי לאהוב את עצמך. כמו שאת. ללכת איתך בסבלנות. לא לכעוס על הרגשות שעולים בך ולפתח אני פנימי בוגר וחזק שמסוגל להרגיש מבלי לפחד, מבלי להתנגד, להודות על האמת, על מה שאת מרגישה ולקבל את זה שככה זה עכשיו (עד להודעה חדשה שמקווה להיות שותפה לה).

כשלא נותנים זמן – זה קורה מהר. את בדרך לשם ואת גם תגיעי בע"ה.

בהערכה עמוקה על מאמצייך לגדול

ועל רצונך ללמוד לאהוב

תמר מ.