The Butterfly Button
אני רוצה אחרת ממה שהשם רוצה

שאלה מקטגוריה:

יש לי שאלה על חטא המרגלים – אבל נוגעת גם ביסודות עקרוניים של האדם והיהדות

תאר לך שאתה שוקל אם לעבור לגור בעיר חדשה, חדשה ממש, וכשאתה נוסע להתרשם מהמקום, אתה שומע רמקולים של לויות אנשים מכל הגילאים, ומתברר לך שפרצה מגיפה בעיר, תגיד, לא תגיב ככה? ש… שעם כל הרצון הטוב, באמת התרשמת, והחקלאות, משהו, משהו, אבל משהו באנשים שם הרתיע אותך, או יותר נכון, משהו ב…חוסר אנשים שם…

מה, עמ”י חיייבים לרצות את הארץ??? עד כדי כך שאם הם לא רוצים הם נענשים על כך, כל מה שה’ רוצה בשבילם הם צריכים גם לרצות? איפה האינדוודואל שלך? הא? אני יודע שהם צריכים להיות בלי אותה מטרה, אבל… כשזה לא ככה, זה זהו זה? ואיך רוצים מטרות אלוקיות כשהמטרות שלי הרבה יותר נוחות, משתלמות כרגע ורצויות עלי?

תודה רבה

תשובה:

שלום וברכה,

השאלה אכן כל כך נפלאה, שבעצם “שאלת חכם חצי תשובה”, והכיוון להבנת סוגיית המרגלים וחטאי אבותינו, טמון בתוך השאלה עצמה.

השאלה מניחה שהקב”ה רצה שהם יקבלו את הציווי ללא אומר ודברים, וממילא האינדיבידואליות של השואל צועקת מה אתי, מה יהא עלי, האם לשווא נבראתי.

אמנם, הנושא המרכזי בעולם הוא לא לבטל את האדם, בכדי שיהיה מקום לרצון האלוקי. הרצון האלוקי אינו מחפש מרחב פנוי מן האדם, אלא משהו אחר:

הוא מחפש ‘דיבור’, הוא מחפש לדבר עם האדם, ליצור עמו שיתוף, שיח, דיאלוג. ברית.

הצפייה של הקב”ה מהמרגלים ומעם ישראל, שכאשר הם נתקלים במציאות השונה מהאידאה, שיבואו לדבר אתו על זה, שיעלו את זה לשיחה אמתית ומבקשת אמת ואמונה.

שישאלו: “אנחנו רוצים להבין את כוונתך, מהו פשר העניין”.

והלא מה עשית את כשהיה לך שאלה, לא קבעת שיש כאן משהו רע, אלא שאלת… הלכת לדבר על זה עם מישהו אחר.

העומק של האינדיבידואליות שלנו, זה כאשר אנחנו מסוגלים לדבר עליה עם מישהו אחר, ולא כאשר אנחנו מנצחים מישהו אחר ועושים את מה שאנחנו מבינים או מרגישים, אוי לה לבדידות אינדיבידואלית שכזו. האמונה בייחודיותו של הצלם אלוקים, מחייבת את ההקשבה, ואת הדיבור. את יציר הדיאלוג האמתי של הברית.

החטאים של בני ישראל היו שהם לא שאלו, ישר התלוננו, ישר קבעו, ישר החליטו, בשנאת ה’ אותנו. למה לפרש לפי מה שאני רואה, כאילו זה כל התמונה, בא נדבר על זה בא נשאל בא נקשיב בא נפתח. זו לא אינדיבידואליות אמתית, זו סגירות וקיבעון ובדידות, וחוסר תקשורת, הנובעת מחוסר אמונה שאין ח”ו עם מי לדבר. זו ממש גאווה הסבורה שהקב”ה צריך לו מרחב שאנחנו נבטל שם את עצמינו, והאני מתקומם למה שאני אתבטל. אבל הענווה התום והיושר אומרות: הקב”ה בא ליצור דיבור.

כשם שהעולם נברא בדיבור, היינו שהקשר בין הבורא לבריאה הוא דיבור. כך הקשר החוזר בין הנברא לבין בוראו הוא בדיבור. האדם מדבר ובזה הוא יוצר עולם חדש של קשר חיבור ואחדות, ברית. בורא עולם חדש.

ויש גם עוד סוג של דיבור, דיבור ללא הקשבה לצד השני, זה בלעם שגם כן מתנבא ומדבר עם ה’, אבל לא מוכן להקשיב לו מה הוא רוצה, הוא מנסה לדבר דיבור של שתלטנות של מניפולציות.

וספר במדבר נותן לנו גם את הדוגמה של האינדיבידואליות החיובית.

אחרי שהנשיאים החליטו לוותר על הייחודיות שלהם ברושם כלפי חוץ, ולהקריב אותו קרבן ללא שינוי למען אחדות השבטים, אנו לומדים על היכולת של האדם להקדיש עצמו לנזירות ולהיות אינדיבידואל בדרך ייחודית.

אנו פוגשים את בני ישראל שכאובים היותם טמאים ושואלים למה נגרע, ובזכות זה זוכים לפסח שני. ולבסוף אנו פוגשים את בנות צלפחד הבאות בדרך ארץ ומתוך מחשבה [כמבואר בחז”ל שם מתוך הפסוקים] ואינם מתלוננות אלא שואלות בחכמה ובדרך ארץ את משה רבינו, ובעבור כך הם זוכות לנחלה בארץ ולחדש פרשה בתורה, וזאת העיר תרצה בנחלת מנשה שעליה נאמר יפה את רעייתי כתרצה, ומשווה אותה שלמה המלך לירושלים עיה”ק… נאווה כירושלים. היופי המושלם הוא הפריצה של החידוש האינדיבידואלי על ידי דיבור שאלה הקשבה ענווה ויצירת חיבור חדש.

וכאן ישאל השואל: אם כך מה נעשה אנחנו שאין לנו נביא.

התשובה היא שאם יש קשר והקשבה למישהו אפשר לנהל אתו שיחה בלב פנימה. כאשר תלמיד שומע שיעורים מרב, הרבה פעמים הוא שואל בלבו שאלות, ושומע כביכול את הרב עונה לו בתוך מחשבתו כך וכך והוא אומר לעצמו ואז אני אטען לפניו כך ובוודאי הוא יגיד לי כך.

שמעתי מבחור אחד, שבתוך הדיאלוגים שהוא מנהל עם הרב שלו, הוא גם חווה שהוא ננזף על הטעויות, ואפילו התנצלות של הרב על הנזיפה.

אין זה דמיון או דמיון מודרך, אלא הרחבה של ההקשבה של השיעור הרשמי , והפיכתו לדיאלוג חי של שאלות ותשובות. ותהליך כזה עשוי להביא להתקדמות רבה יותר מהקשבה לשיעור בלבד.

גם אנחנו מכירים את התורה ואת הקב”ה מתוכה, ואנו יכולים לשאול שאלה ולחשוב מה הוא עונה לנו על כך, ומה יש לנו להתקדם בדיבור הלאה ולטעון וכו’.

והעלאת השאלות והטענות והמחשבות והרצונות שלנו לדיון הפנימי עם הקב”ה היא היא הדיבור, ואז אנחנו יכולים לאט ובתהליך להתקדם לשמוע גם מה הוא רוצה להגיד

הכל תלוי אם אתה בא לשמוע תשובה, או שאתה בא להתלונן או להתריס, וכבר יש לך החלטה ועמדה מגובשת. אפשר לבוא ולטעון גם על תאוות, וגם על תמונה שחורה של ההבטחות, אבל תבוא לשמוע ולא אחרי שכבר החלטת.

דבר נוסף הביטוי החיצוני של זה הוא האם באים בהלכות דרך ארץ, וכבוד רבו, או בדחיפות, צעירים לפני זקנים, עירבוביא, וכו’ – זה הסימן לפנייה אמתית.

לא במקרה עיקר הלימוד תורה הוא עם חברותא ולא בקריאת ספר בלבד. שכן א”א להגיע לפנימיות ולאלוקות ללא דיבור והקשבה. התורה נקנית בעריכת שפתיים בפלפול חברים ובשמיעת האוזן.

זה סוד התורה, יצירת ברית, בריאה חדשה של עולם של קשר וחיבור על ידי פתיחת העצמי אל מה שיש לי לשמוע עוד, דרך שאלה ותשובה.

מקווה שתשובתי סייעה לך,

אוריה

[email protected]

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. זה נכון לא רק בקשר עם הקב”ה, אלא אף בקשר עם בני אדם ששותפים לחיים שלנו,
    לפעמים אנו עושים צעדים חד צדדים בלי לדבר… בעיקר בגלל פחדים לא מציאותיים והנחות שווא…
    הלוואי שנפנים את המסר של חטא המרגלים, ונכליל אותו גם עלינו – פשוט לדבר!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

מה אתה רוצה ממני?
נמאס לי. אין לי כוחות יותר. עייפתי לגמריי. לא יכולה יותר עם הדרישות של הקב”ה אליי. אני כותבת את זה עם דמעות. רווקה מעוכבת זיווג. עבדתי על המידות, כי השם הראה לי שזה למה אני לא מתחתנת. השתדלתי לקבל הכל באהבה. אני חווה בעיות בפרנסה. אני רוצה מאוד מאוד דבר...
עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא, איך?
כבר הרבה זמן אני משתמש באתר הנפלא הזה, ומאוד נהנתי מהתשובות המחכימות שלכם, ולכן החלטתי לשלוח לכם את שאלותיי, (וכבר שלחתי כמה פעמים) שאתם עונים עם רגש מיוחד, אשר שמור רק לכם, עכשיו לשאלתי , איך באמת יכולים להאמין בלב שלם שהמשיח הנה בא, הרי חיכינו לו כבר כ”כ הרבה...
קרענו את השמיים ועדיין - אח שלי נפטר!
יש לי שאלה באמונה אני מרגישה שהתערער לי האמון במענה של ה’ לתפילות. כי אמא שלי קרעה את השמים לפני שאחי נפטר בבכי ובזעקה ואיפה העונה לעמו בעת שועם אליו? (ולא רק זה כל החיים חי חיי יסורים מרים והתפילות עזרו?) אני בטוחה שה’ עשה לטובה ומתוך רחמים . אבל...
איך יוצאים מהחושך של הדיכאון?
אני אמא לארבעה ילדים מקסימים ונשואה לבעל מדהים, יש לי היסטוריה של חרדות ודכאון אחרי לידה שחוויתי לאחר הלידה הראשונה, מאז הייתי מטופלת בכדורים שלאחר ככ5 שנים ניסיתי להפסיק והחרדות חזרו בעוצמה גדולה מאד, חזרתי לכדורים תוך כדי טיפולים רגשיים ורוחניים שנמשכו כ3 שנים, מאז הייתי יציבה כבר 4 שנים...
אני לא יכולה שאין לי שליטה על החיים שלי
אני קולטת שאני לא מנהלת כלום ואין לי שליטה על כלום, אני שונאת את זה. הוא יושב למעלה ,נותן לי להאמין שאני עושה משהו ואז בשנייה האחרונה משנה לי את התוכניות וצוחק עלי מישהו שם יושב , שלא עשיתי לו כלום, שאני כל כך קטנה לעומתו ולא מסוגלת בכלל להזיק...
איך אלוקים מרשה לדברים איומים לקרות?
אלוקים הוא אבא שלנו והוא אוהב אותנו ורוצה רק להיטיב איתנו אז איך בתור אבא הוא מסוגל לפגוע בנו עד כדי כך אני ייתן דוגמא לבחורה שעברה אונס איך אבא שאוהב את הבת שלו מסוגל לתת לה כזה עונש נגיד שזה כפרת עוונות אבל איך הוא מסוגל אפילו להרשות לדבר...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן