שלום וברכה,
השאלה אכן כל כך נפלאה, שבעצם “שאלת חכם חצי תשובה”, והכיוון להבנת סוגיית המרגלים וחטאי אבותינו, טמון בתוך השאלה עצמה.
השאלה מניחה שהקב”ה רצה שהם יקבלו את הציווי ללא אומר ודברים, וממילא האינדיבידואליות של השואל צועקת מה אתי, מה יהא עלי, האם לשווא נבראתי.
אמנם, הנושא המרכזי בעולם הוא לא לבטל את האדם, בכדי שיהיה מקום לרצון האלוקי. הרצון האלוקי אינו מחפש מרחב פנוי מן האדם, אלא משהו אחר:
הוא מחפש ‘דיבור’, הוא מחפש לדבר עם האדם, ליצור עמו שיתוף, שיח, דיאלוג. ברית.
הצפייה של הקב”ה מהמרגלים ומעם ישראל, שכאשר הם נתקלים במציאות השונה מהאידאה, שיבואו לדבר אתו על זה, שיעלו את זה לשיחה אמתית ומבקשת אמת ואמונה.
שישאלו: “אנחנו רוצים להבין את כוונתך, מהו פשר העניין”.
והלא מה עשית את כשהיה לך שאלה, לא קבעת שיש כאן משהו רע, אלא שאלת… הלכת לדבר על זה עם מישהו אחר.
העומק של האינדיבידואליות שלנו, זה כאשר אנחנו מסוגלים לדבר עליה עם מישהו אחר, ולא כאשר אנחנו מנצחים מישהו אחר ועושים את מה שאנחנו מבינים או מרגישים, אוי לה לבדידות אינדיבידואלית שכזו. האמונה בייחודיותו של הצלם אלוקים, מחייבת את ההקשבה, ואת הדיבור. את יציר הדיאלוג האמתי של הברית.
החטאים של בני ישראל היו שהם לא שאלו, ישר התלוננו, ישר קבעו, ישר החליטו, בשנאת ה’ אותנו. למה לפרש לפי מה שאני רואה, כאילו זה כל התמונה, בא נדבר על זה בא נשאל בא נקשיב בא נפתח. זו לא אינדיבידואליות אמתית, זו סגירות וקיבעון ובדידות, וחוסר תקשורת, הנובעת מחוסר אמונה שאין ח”ו עם מי לדבר. זו ממש גאווה הסבורה שהקב”ה צריך לו מרחב שאנחנו נבטל שם את עצמינו, והאני מתקומם למה שאני אתבטל. אבל הענווה התום והיושר אומרות: הקב”ה בא ליצור דיבור.
כשם שהעולם נברא בדיבור, היינו שהקשר בין הבורא לבריאה הוא דיבור. כך הקשר החוזר בין הנברא לבין בוראו הוא בדיבור. האדם מדבר ובזה הוא יוצר עולם חדש של קשר חיבור ואחדות, ברית. בורא עולם חדש.
ויש גם עוד סוג של דיבור, דיבור ללא הקשבה לצד השני, זה בלעם שגם כן מתנבא ומדבר עם ה’, אבל לא מוכן להקשיב לו מה הוא רוצה, הוא מנסה לדבר דיבור של שתלטנות של מניפולציות.
וספר במדבר נותן לנו גם את הדוגמה של האינדיבידואליות החיובית.
אחרי שהנשיאים החליטו לוותר על הייחודיות שלהם ברושם כלפי חוץ, ולהקריב אותו קרבן ללא שינוי למען אחדות השבטים, אנו לומדים על היכולת של האדם להקדיש עצמו לנזירות ולהיות אינדיבידואל בדרך ייחודית.
אנו פוגשים את בני ישראל שכאובים היותם טמאים ושואלים למה נגרע, ובזכות זה זוכים לפסח שני. ולבסוף אנו פוגשים את בנות צלפחד הבאות בדרך ארץ ומתוך מחשבה [כמבואר בחז”ל שם מתוך הפסוקים] ואינם מתלוננות אלא שואלות בחכמה ובדרך ארץ את משה רבינו, ובעבור כך הם זוכות לנחלה בארץ ולחדש פרשה בתורה, וזאת העיר תרצה בנחלת מנשה שעליה נאמר יפה את רעייתי כתרצה, ומשווה אותה שלמה המלך לירושלים עיה”ק… נאווה כירושלים. היופי המושלם הוא הפריצה של החידוש האינדיבידואלי על ידי דיבור שאלה הקשבה ענווה ויצירת חיבור חדש.
וכאן ישאל השואל: אם כך מה נעשה אנחנו שאין לנו נביא.
התשובה היא שאם יש קשר והקשבה למישהו אפשר לנהל אתו שיחה בלב פנימה. כאשר תלמיד שומע שיעורים מרב, הרבה פעמים הוא שואל בלבו שאלות, ושומע כביכול את הרב עונה לו בתוך מחשבתו כך וכך והוא אומר לעצמו ואז אני אטען לפניו כך ובוודאי הוא יגיד לי כך.
שמעתי מבחור אחד, שבתוך הדיאלוגים שהוא מנהל עם הרב שלו, הוא גם חווה שהוא ננזף על הטעויות, ואפילו התנצלות של הרב על הנזיפה.
אין זה דמיון או דמיון מודרך, אלא הרחבה של ההקשבה של השיעור הרשמי , והפיכתו לדיאלוג חי של שאלות ותשובות. ותהליך כזה עשוי להביא להתקדמות רבה יותר מהקשבה לשיעור בלבד.
גם אנחנו מכירים את התורה ואת הקב”ה מתוכה, ואנו יכולים לשאול שאלה ולחשוב מה הוא עונה לנו על כך, ומה יש לנו להתקדם בדיבור הלאה ולטעון וכו’.
והעלאת השאלות והטענות והמחשבות והרצונות שלנו לדיון הפנימי עם הקב”ה היא היא הדיבור, ואז אנחנו יכולים לאט ובתהליך להתקדם לשמוע גם מה הוא רוצה להגיד
הכל תלוי אם אתה בא לשמוע תשובה, או שאתה בא להתלונן או להתריס, וכבר יש לך החלטה ועמדה מגובשת. אפשר לבוא ולטעון גם על תאוות, וגם על תמונה שחורה של ההבטחות, אבל תבוא לשמוע ולא אחרי שכבר החלטת.
דבר נוסף הביטוי החיצוני של זה הוא האם באים בהלכות דרך ארץ, וכבוד רבו, או בדחיפות, צעירים לפני זקנים, עירבוביא, וכו’ – זה הסימן לפנייה אמתית.
לא במקרה עיקר הלימוד תורה הוא עם חברותא ולא בקריאת ספר בלבד. שכן א”א להגיע לפנימיות ולאלוקות ללא דיבור והקשבה. התורה נקנית בעריכת שפתיים בפלפול חברים ובשמיעת האוזן.
זה סוד התורה, יצירת ברית, בריאה חדשה של עולם של קשר וחיבור על ידי פתיחת העצמי אל מה שיש לי לשמוע עוד, דרך שאלה ותשובה.
מקווה שתשובתי סייעה לך,
אוריה
[email protected]
דלג לתוכן
תגובה אחת
זה נכון לא רק בקשר עם הקב”ה, אלא אף בקשר עם בני אדם ששותפים לחיים שלנו,
לפעמים אנו עושים צעדים חד צדדים בלי לדבר… בעיקר בגלל פחדים לא מציאותיים והנחות שווא…
הלוואי שנפנים את המסר של חטא המרגלים, ונכליל אותו גם עלינו – פשוט לדבר!