איש יקר שלום וברכה!
קראתי את הסיפור שלך, והוא נוגע מאד ללב. אתה חושב על זולתך – בזמן שהוא חושב על עצמו ומזיק לך. נשמע לא הוגן, מכעיס. הוא חושב על עצמו, דואג לאינטרסים שלו, על חשבון האינטרסים שלך, בו בזמן שאתה חושב על טובתו שלו.
מצד שני – איפה הבעיה? בכך שהוא חושב על עצמו, או בכך שאתה חושב עליו? או כפי שאתה מיטיב לשאול: ‘הרי העולם אכזר, וכל אחד חושב על עצמו, אז למה אני לא כזה?’ כלומר, המציאות הזאת שבה כל אחד דואג לעצמו, היא אכזרית בעיניך, אבל זה העולם. הטבע שלך הוא לחשוב על אחרים, בעיניך זה הדבר הנכון, אבל מצד שני אולי כדאי לזרום עם העולם. כי אם לא תדאג לעצמך, איש לא ידאג לך. מה נכון לעשות?
אולי כדאי שנחשוב שנית מי באמת דואג לעצמו יותר. האם אתה, או הקולגה שלך האגואיסט (כמובן, לפי איך שתיארת אותו). אדם שחושב רק על עצמו, שעסוק באגו שלו, באינטרסים שלו, הוא אדם מסכן. בודד. לא רק בגלל שחברים שלו מתרחקים ממנו, אלא בעיקר משום שבלב שלו אין אף אחד. הלב שלו קר, חשוך. האדם זקוק לחברים, לא רק בשביל שהם ידאגו לו, אלא בשביל לדאוג להם.
“והיה רגיל להוכיח אותי על שראה שאינני משתתף בצערא דאחרינא, וכה היה דברו אלי תמיד, שזה כל האדם לא לעצמו נברא רק להועיל לאחריני ככל אשר ימצא בכוחו לעשות, ואם לאו למה לו חיים” (ר’ יצחק מוולוזין על אביו, ר’ חיים מוולוזין, בעל נפש החיים). ‘למה לו חיים’ כי החיים של האדם כאן הם חיים של קשר עם הסביבה שלו, קשר עם העולם. חיים של בדידות הם לא חיים. ואין לך בודד ממי שלא חושב על הזולת, שלא דואג לו, שלא נותן לו.
כאשר אתה חושב על אחרים אתה עושה טובה לעצמך. אתה הופך את החיים שלך, את המציאות שלך, לבעלת משמעות. יש בשביל מה לחיות. ‘אין הבור מתמלא מחוליתו’ – אפשר לפרש שהאדם אינו יכול להתמלא בסיפוק ובתוכן רק ממנו עצמו, האדם זקוק לנוכחות של הזולת בחייו כדי לחיות באמת.
כל זה טוב ויפה אבל לא עומד במבחן המציאות, משום שבסוף אתה מרגיש מנוצל, פגוע, נבגד, על ידי אותו איש שקראנו לו עכשיו מסכן ובודד. אולי הוא מסכן, אבל אתה מרגיש מסכן לא פחות. כי עם האידאלים היפים של דאגה לזולת לא הולכים למכולת. איזה עולם ציני ואכזר.
אולי נלמד קטע גמרא ביחד.
תַּנְיָא: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, וּבְיַד אֶחָד מֵהֶם קִיתוֹן שֶׁל מַיִם, אִם שׁוֹתִים שְׁנֵיהֶם, מֵתִים, וְאִם שׁוֹתֶה אֶחָד מֵהֶם, מַגִּיעַ לַיִּשּׁוּב, דָּרַשׁ בֶּן פְּטוֹרָא: מוּטָב שֶׁיִּשְׁתּוּ שְׁנֵיהֶם וְיָמוּתוּ, וְאַל יִרְאֶה אֶחָד מֵהֶם בְּמִיתַת חֲבֵרוֹ. עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא וְלִמֵּד: “וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ”, חַיֶּיךָ קוֹדְמִין לְחַיֵּי חֲבֵרְךָ.
הבה נשים לב, ‘ביד אחד מהם קיתון של מים’, הקיתון של המים שייך לאחד מהם. למה שהוא לא ישתה אותו? מה השאלה בכלל? הברייתא גם מספרת לנו שהקיתון נמצא ‘ביד אחד מהם’, הוא ביד שלו, הכי טבעי זה שהוא ישתה אותו, למה לו למסור אותו לשני? הוא זה שנושא את הקיתון, מה הטעם שהשני ישתה אותו?
‘מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתת חברו’. למה? מה ההגיון בזה? למה שלא יציל את עצמו? בשביל ‘לא לראות במיתת חברו’? פלא.
אולי בן פטורא סובר שהשתיה הזאת היא פעולה של אכזריות. של אגואיזם. מצד ההגיון, ודאי שעדיף שאחד מהם ישתה ולא ימותו שניהם. אבל העובדה שאחד מהם רואה במיתת חברו מבטאת את התחושה הרעה שנלוית לאותה פעולה הגיונית. תחושה של אכזריות, של חוסר אכפתיות, של ‘אני דואג לעצמי’. אכזריות אינה יכולה להיות הצלת חיים, אלו שתי דרמות סותרות. כאשר הדרמה היא דרמה אכזרית, כבר אין משמעות לתוצאה החיורת של הצלת החיים שבאה בעקבותיה.
‘עד שבא רבי עקיבא ולימד’, כנראה שגם בן פטורא עצמו מבין שהתשובה שלו לא מושלמת. יש כאן חוסר התאמה בין ההגיון הבריא, לבין המציאות האכזרית. צריך כאן איזה רעיון, איזה חשיבה שונה בשביל למצוא את הדרך שתתמודד עם התסבוכת. אז השאלה עמדה באויר – עד שבא רבי עקיבא. מה הרעיון של רבי עקיבא? ‘וחי אחיך עמך – חייך קודמין לחיי חברך’. מה הכוונה?
או נשאל את השאלה באופן שונה: האם הדאגה של האדם לעצמו היא מצוה? מדוע היא לא מופיעה בתורה? יהיו שיענו – משום שאת זה האדם עושה לבד, הוא לא צריך שיצוו אותו (מה שלא כל כך מסתדר עם המקרה שלך, ידידי…). נראה שזו תשובה חלקית בלבד: כל אחד תופס, אינטואיטיבית, שדאגה לשני היא מעשה נאצל, מרומם, ודאגה לעצמי היא מעשה פשוט, בנאלי, אפילו מזולזל. איך זה מסתדר עם ההקדמה של האינטרסים שלי לאינטרסים של זולתי?
נשים לב לאופן שבו התורה מרמזת על אותה הקדמה” ‘וחי אחיך עמך’. הדאגה לעצמי נרמזת בתוך הציווי על הדאגה לזולת. תדאג שהזולת יחיה – ביחד איתך. מה הפירוש?
לאמיתו של דבר מעולם לא הבנתי את הפירוש. מצד אחד, ההגיון אומר שיש כאן הגבלה פשוטה על חובתו של האדם לדאוג לחבירו, שלא תהיה על חשבון עצמו; מאידך, מלשון הפסוק נראה שזו לא הגבלה, אלא מהותה של הדאגה לזולת היא שיחיה עמך. מה הכוונה?
בעקבות שאלתך פניתי לחברים ובקשתי את עזרתם בהבנת דברי רבי עקיבא. הם נתנו לי כמה תשובות טובות, אבל מה שדיבר אל ליבי היתה תשובת אחד מהחברים שכתב לי בזו הלשון: בפשטות ר”ע דורש את זה שכל הדרישה של התורה להחיות את אחיך היא ‘וחי עימך’. דהיינו שהתורה לא מצפה מאיתנו שנחשוב ונפעל למען חברנו, אלא מצד שיהיה איתנו. לא מחויבות של צו קטגורי עילאי להחיות את השני, אלא דרישה לפנות לו מקום בחיי.
‘לפנות לו מקום בחיי’. אלו המילים שדיברו אלי. זה ניסוח קצר ומוצלח לרעיון שכתבתי בתחילה, שהדאגה לזולת היא בעצם הפגה של מסך הבדידות שבינינו לבין העולם. לדאוג לשני פירושו להכניס אותו לתוך הלב שלי.
אם כך אומר רבי עקיבא: נכון שחיים ללא דאגה לזולת אינם חיים, אבל עצם הדאגה לחיים שלי היא בעצם הדרך הנכונה לדאגה לחברי. העובדה שדאגה לעצמי אינה נתפסת כמצוה אלא כאינסטינקט פשוט, היא בגלל שהיא באמת הבסיס והמובן מאליו. טבע האדם להיות מרוכז בחייו שלו, וכך זה צריך להיות. חיי זולתו מעניקים משמעות – לחייו שלו, שהם המובנים מאליהם.
העולם, אם כן אינו אכזר. הוא טבעי. הוא נענה לאינסטיקנט הטבעי שבו האדם דואג לעצמו – ואז הוא מתפנה לדאוג דאגת חבירו.
האכזריות היא להתעלם מהרצון הנעלה מעל האינסטינקט, ולא לתת מקום לחיי חברי בתוך חיי. לשקוע בתוך הדאגה לעצמי ולשכוח מכולם. חיים כאלו הם חיי בדידות וקרירות, ורחמנות על מי שחי כך.
אין לך מה לקנא במי ששוכח את כולם ומרוכז רק בעצמו. גם אם יש רבים כאלו, הם עדיין בודדים, שקועים כל אחד בעולמו שלו. אתה לא רוצה להיות שם.
אבל דאגה לזולת מתוך שכחת עצמך גם היא לא בריאה; היא מתעלמת מהטבע של האדם לדאוג לעצמו, ובסופו של דבר גם הדאגה לזולת יוצאת לא מוצלחת. היא יוצאת מתוך ה’וחי אחיך עמך’ ונהפכת לחסרת טעם. עליך לדאוג לעצמך, לאינטרסים שלך, לעבודה שלך, מתוך כבוד עצמי, מתוך הכרת הערך שבדאגה לעצמך; אל תחשוש שמא דאגה לעצמך תבוא על חשבון הערך של דאגה לזולתך, כי כמו שרינו הערך של הדאגה לזולת היא רק בתוך החיים שלך: “וְחֵי אָחִיךָ – עִמָּךְ”.
מקוה שדבריי יעזרו לך למצוא את האיזון הנכון בדברים. ובכל מקרה – תודה שבזכותך למדתי את הסוגיא והבנתי בה משהו חדש!
בהצלחה במקום העבודה החדש, ובעזרת ה’ תתקדם שם במהירות!
שלך
יצחק
itzchak@shpitzim.co.il>
דלג לתוכן
תגובה אחת
התשובה ממש יפה!!! נותנת מבט נכון ומאוזן על כל העיניין הזה.
בדיוק קרה מקרה דומה לאחותי (לא באותם מימדים של נזק, אבל הרעיון דומה)
במסגרת הלימודים לתואר, יצא שאת כל העבודות במקצוע מסויים היא עשתה ביחד עם מישהי מסויימת שקצת מתקשה במקצוע, כך שהכל נופל על אחותי וההיא רק מרוויחה מזה.
כשהתכוננו לעבודה האחרונה שהיא הכי קשה, פנתה אל אחותי אחת הבנות החזקות בקבוצה ושאלה אם אפשר לעשות ביחד איתה את העבודה – אחותי ממש רצתה, אבל שמרה אמונים לזאת שאיתה עשתה את יתר העבודות, ולכן סירבה לעשות עם החזקה.
כשאחותי פנתה לראשונה המדוברת – היא אמרה לה שהיא כבר קבעה עם מישהי אחרת. אחותי חזרה לחזקה שהציעה לה לעשות ביחד – אבל היא כבר היתה תפוסה.
בעקבות הויתור למען החלשה, אחותי נשארה קירחת משני הצדדים. דוקא בגלל שהיא לא חשבה על עצמה אלא חשבה על המסכנה ההיא שלא תישאר לבד, בסוף היא זאת שנשארה לבד.
היא סיפרה לי את זה בעצב, אבל עם השלמה כזאת. ואמרתי לה שאיזה כיף לה שהיא מהצד הזה, של הנותנת ולא המקבלת. אם כבר זה קרה אז טוב שזה בעקבות מעשה טוב שהיא עשתה ותמיד עדיף להיות בצד הטוב והמתחשב. הקב”ה רואה הכל ובטוח ישלח הצלחה למי שנוהג בהתחשבות עם הזולת.
אל תשכח שהכל לטובה ויכול להיות שעוד במקום הנוכחי שלך אתה תתקדם יותר ממה שהיית יכול להתקדם במקום הקודם.