שלום לך שואל יקר.
ראשית אבקש את התנצלותך על העיכוב הרב בתשובתי, שנית, רציתי להודות לך על המחמאה המצורפת, מקווה שתמצא תועלת גם בתשובתי זו.,
אני קורא את דבריך פעם ועוד פעם ואני חש כמה הרבה מקופל בשורות הספורות. כמה אומץ, כמה טלטלות ותהיות, כמה אכפתיות וכמה יושרה להתמודד עם הדברים, ללכת כבר שנה ולבקש עצה ועזרה. אני נפעם מול חתירה אין סופית לעשות את הדבר הנכון כלפי אלוקים, כלפי אשתך וביתכם המשותף וכלפיך, אז קודם כל, אני מצדיע לך. לפני שנתחיל רק אומר שתשובתי מבוססת על הבנתי את הסיפור כפי שתיארת, יתכן שהדברים קיצוניים יותר במציאות, ואז חלקה השני של תשובתי תצטרך התאמה מחדש. בשל כך, החלטתי לחלק את תשובתי לך לשני חלקים, בראשון נעמוד בתמצית על החלק הרעיוני/השקפתי שעומד בבסיס הקונפליקט, בשני נעסוק יותר במשור הפרקטי לאור החלק הראשון, בתיאום ציפיות ובכיוון הרצוי לדעתי.
נתחיל במוטיב העיקרי שמתגלע ביניכם לפי תיאורך והוא “הקודש”, ‘בית עם קדושה’. אתה, כל פניך פונות לקודש ואילו רעייתך עסוקה בדברים קצת פחות רוחניים או אף רחוקים מהקדושה לתפיסתך. אינני מפקפק לשניה שכוונת לבך טהורה היא ופניך נשואות לעשות רצון אביך שבשמים בקדושה ובטהרה. אלא שברשותך הייתי רוצה לברר מהי הקדושה הזאת בה אתה כ”כ כוסף, והאם יש התאמה בין הקודש כפי שהוא לבין התפיסה הרווחת את הקדושה כיום.
התפיסה הרווחת (בהשפעת המחשבה הקתולית) היא, שהגשמי נתפס כזול, מגושם וטמא. תאוות, הנאות וחיבור אל העולם הזה הינם אבי אבות הטומאה. אך עניין הקודש הוא היבדלות, היטהרות, דבר נעלה, יקר ורוחני. איזשהו אור יקרות שמימי המנוטרל ממאוויים שפלים ומגושמים ומתעופף לו בנועם וחדווה עם כנפי מלאך לבנים תחת כנפי השכינה. לאמיתו של דבר, אינני יודע האם יש דברים יותר טמאים ממחשבה שכזו.
הבה נתבונן. “וידבר ה’ אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה’ אלקיכם” (ויקרא יט’). עיין שם ברש”י “הוו פרושים מן העריות ומן העבירה (ויקרא רבה) שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה” וברמב”ן שחולק עליו בכך שקדושה איננה רק פרישות מהעבירה אלא גם מדברים מותרים ודברי רשות. בכ”א, הצד המשותף לשניהם ולכל רבותינו כולם שגדר הקדושה איננה “הפרישות” אלא “הפרישות מ… ודבקות ב…”, קדוש איננו “נבדל” אלא “נבדל מ… ומיוחד ל…”.
נסביר. לעומת התפיסה הנוצרית שאומרת שהקדושה היא עצם הניתוק, הבידול והפרישות, היהדות אומרת שהקדושה היא בידול מהרע, מהמנמיך ומהמיותר (גם אם מותר) וחבירה אל הטוב, המעלה והרצוי. הנצרות הפרישה את כמריה ונזיריה והם מצווים להתבדל, להתנזר ולפרוש, ואילו היהדות הקדישה את הכהן הגדול לדרגה המקסימלית של קדושה עד כדי כניסה אל קודש הקודשים, אבל הוא לא יכול לשרת ולהיכנס פנימה אם איננו נשוי. אני מאמין כי אתה זוכר את ברכת הקידושין מנישואיכם: “ברוך אתה ה’, אמ”ה, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על העריות, ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין. ברוך אתה ה’, מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין.”
התאווה איננה רע, הגשמי איננו טמא והחיים אינם שפלות. התאווה אכן יכולה להפיל אותי לרע, אך יכולה להעלות אותי אל כל טוב וכל יקר. הגשמי הוא המקום בו שם אותנו הקב”ה לעבוד ולשמור ולקדש במעשינו את כל החול, להעלות את כל הנמוך, ובכך להוריד מהקדושה שלו על כל החיים והיקום. לולא ההנאה לא היו חיים ולא הייתה חדוות הלמוד ושמחת התורה. אנו מקדשים את השבת במאכל ובמשקה, ושמחים בחג עם בשר ויין או בגדים יפים ותכשיטים. אנו עורכים סעודות על אירועים רוחניים כגון ברית או סיום מסכת, הנביאים ניבאו ע”י הנאה מוזיקלית והכהנים קידשו את עצמם לעבודה דווקא במים שלנו בתוך המראות הצובאות.
העולם מחולק לשלושה חלקים, 1). הדברים שנאסרו לנו, שם אין חכמה ואין עצה נגד ה’ ושם ברור שאנו צריכים לפרוש וכדברי הרמב”ן. 2) הדברים שחוייבנו בהם, שם ברור שאנו צריכים לדבוק גם עם כוחות ההנאה והתאווה לפי העניין וגדרי המצווה. 3) התחום האפור. מעבר לדברים שאסרה לנו התורה להלכה, יש את כל מרחב החיים, הוא פתוח ברובו, הוא מותר והוא מאפשר. גישתנו אליו היא זו המקדשת אותו ואותנו או מטמאת אותו ואותנו, הערכים, הכוונה והמחשבה שאנו יוצקים בתוך החיים המותרים הללו הם המבדילים בין הקודש ובין החול, בין הטמא ובין הטהור. נקח לדוגמא יציאה למסעדה, ישנם מצבים שיציאת הרשות הזאת הופכת לרע כגון יציאה ע”מ להתבהם בתחרות על כמה קילו בשר אתה מסוגל לאכול בארוחה, וישנם פעמים שהיא מלא בטוב וקדושה כגון יציאה זוגית מהנה ומקרבת את הדעת והלבבות, וכן על זה הדרך בכל מעשה ובכל רובד ורובד.
כשמגיע דבר הרשות לנגד עיניי אני צריך לדון בו, האם הוא נצרך, האם הוא יוסיף, האם הוא נכון לפי העניין הזמן והמקום. במילים אחרות, אם אני פורש מדבר רשות (לא כש”כ מדבר מצווה) רק כי אני “פרוש/קדוש” ובלי מחשבה שאני פורש מ… בגלל שכרגע לפי העניין זה לא יוסיף לי להתקרב למטרה העליונה של דבקות בקב”ה ע”י עשיית רצונו, אז לא רק שאינני מתקדש, אלא אני פוגם. הכל תלוי באדם, בהקשר, במצב הנתון, במשמעויות של עשיית/הימנעות הדבר לך ולאחרים ובכוונה שאני יוצק לתוך המעשה או ההימנעות. בשורה התחתונה, קדושה נרכשת כאן בפלטפורמה הגשמית בה נתן אותנו אלוקים, לא כמלאכים אלא כבעלי בשר ודם עם נטיות חומריות ורוחניות המנווטים את דרכינו לעבר הדבקות בו ית’, עם שלל הכלים והאתגרים שהוא שם בפנינו. מעשינו או הימנעותנו לפי הכוונה ושיקול הדעת ולפי רצון שמים היא היא הקדושה. ולא, המטרה ביהדות איננה מקדשת את האמצעים.
כן, זה קצת כבד לחשוב כל הזמן על כל דבר, חייבים לזכור שאין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו וודאי לא עם קצרי דעת כמותנו והוא לא יבוא חלילה בטרוניא על כל חוסר בשיקול הדעת או שיקול דעת מוטעה (אינני יודע אם יש כיום עשרות אנשים בעולם כולו שחיים בדקדוק על כל דבר, אפילו יחידים אם בכלל), אבל הוא כן רוצה שנגבש לעצמנו תפיסת חיים של קדושה. כלומר, שנשתדל לכל הפחות שהדברים העיקריים והכבדים בחיינו ייעשו/ימנעו ע”פ שיקול דעת של עשיית רצונו ית’ ולא על פי הרגשות בטן (נערווין בלע”ז).
מכאן לחלק השני.
המשפט הבא בדבריך זעק לדעתי את נקודת המוקד “אני בעיקר מאוכזב מזה שהיא לא רוצה את אותם ערכים כמו שלי אלא פשוט לחיות…” במשפט זה גילמת את שני הצדדים והקונפליקט שביניהם. הצד שלך, הערכים שלך מחד, ומאידך הצד שלה “החיים” כפי שהיא רגילה בהם, והקונפליקט בו אתה מצפה שהיא “תכיר” באבסולוטיות הקדושה שבערכיך והיא פשוט תרצה בשמחה לקבלם על עצמה ולהפסיק לחיות את החיים כפי שהיא תופסת אותם. האכזבה שבציפיה הנכזבת הזאת, מעמיקה את תסכולך, מרחיקה אותה ממך וכתוצאה מרחיקה את השכינה הקדושה מלדור ביניכם.
בוא נתבונן, האם למשל ישיבה בכולל היא קדושה ויציאה לעבודה/לימודים היא היפוכה ? האם צפיה בסרט או יציאה למסעדה זה דבר רע ? התשובה כמובן תהיה שתלוי כל מקרה לגופו. אדם היושב בכולל ע”מ לעשות רצון שמים וללמוד תורה (והוא יכול), הרי זה קדושה. אדם היושב בכולל כי הוא רוצה להשתמש בתורה כקרדום לחפור בה בכדי להשיג שליטה, כבוד או משרה, זה כבר קצת פחות קדושה. אדם היוצא לעבודה או לאקדמיה ע”מ שיוכל למצות את הכוחות שנתן לו בורא העולם, לקדש על ידם שם שמים ולהביא פרנסה אל ביתו בכדי שיוכל לגדלם כראוי לעבודתו ית’, הרי כל דקה אקדמית שלו היא קדושה צרופה. אך אם יצא ע”מ לעזוב את הדת, להיות “נאור” או להתגאות על שכניו, לא ישיג קדושה רבה בכך. וכן על זה הדרך בכל דבר ועניין.
אני חש (ובהחלט יתכן שאני טועה) שיצרת לך תדמית רוחנית כלשהיא של חיי קדושה מבלי להתבונן האם באמת זו הקדושה ע”פ התורה והאם זה רצון שמים. אינני יודע באיזה סרטים צופה רעייתך (אך אני מניח שהם אינם בגדרי האיסור ההלכתי), אך זאת אשאלך: האם רצון שמים שתהיה ממורמר מכך ותהיה עסוק בהשוואות בין מה שקורה מבחינה רוחנית בביתך למה שקורה עם נשותיהם של אחרים, או שמא להניח לה לראות כרצונה ולהשרות את השמחה והשלום ביניכם ?
אני מבקש להבהיר שאינני שופט חלילה או מאשים אותך בהתנהגויות או מחשבות לא ראויות, אני רק בא לעורר מחשבה שניה לפי מה שעולה ממכתבך. האם כעס, אכזבה, וטינה על האשה שרק רוצה לחיות את חייה כפי שנוח לה (שוב, בהנחה שאין מעשים הנוגדים את ההלכה) חמור פחות ממעשיה שלה ? כמדומני שבמחשבה נוספת תמצא שדברים ברורים הם שהכעס הוא אסור ושימת השלום היא חובה (בסוטה “שמי ימחה על המים” ועיין ברמב”ם סוף הל’ חנוכה “שכל התורה כולה לא ניתנה אלא לעשות שלום בעולם, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”).
משכך, כשאנו באים לדבר על השראת השכינה ובית של קדושה, ברור לנו יותר ממה קודם כל עלינו לפרוש, כוונתי כמובן לכעס, לציפיה לכוף את אשתך לדעתך, לאכזבות ולהשוואות החוצה. וכנגדו, עשה טוב – להתחיל להעריך, להכיר ולהוקיר את מעלותיה של רעייתך וכמובן לבטא אותם אליה. השלב השני הוא הרהור עם רב/יועץ חכם ועם עצמך מה באמת רוצה הקב”ה ממני, מה העיקר ומה הטפל, על מה לוותר הגם שהוא לא בדיוק כפי התדמית הרוחנית שדמיינתי לעצמי ומה כן חשוב אך צריך למצוא את הדרך להידבר עליו.
טבע האדם, וודאי וודאי בין בני זוג, שכאשר צד אחד מזעיף פנים ובא בטרוניא עם הצד השני, הצד השני מתרחק, לא מחפש לרצות את הראשון ואולי אף מתייאש ממנו ומפתח רגשות ותגובות שליליות. אך כאשר תשנה כיוון, תסיר ציפיות, תפסיק לכעוס ולהשוות ומאידך תרבה באהבה, חיבה, הערכה והארת פנים, גם היא תשיב לך כגמולך הטוב. יהיו מקומות לבטח שדעתך כפי שהיא היום תשתנה, אך אני מבטיח לך שאם תכבד את רעייתך, תאהב ותוקיר, גם היא תעשה צדדים אלו ואחרים לקראתך (בתנאי שלא תשב ותצפה לזה כל הזמן).
לסיכום, אם אנו חפצים בבית של תורה, בית בו שורה השכינה וחיים של קדושה, שומה עלינו לחשב דרכינו מחדש, לפרוש מאותם דברים שהקב”ה שונא – כעס וטרוניא, להרבות באותם דברים שהקב”ה חפץ – אהבה ושמחה ולהשתמש בדעתנו בשום שכל ובהתבוננות מתמדת על כל נקודת מחלוקת לא מה הנערווין הדתיים שלי רוצים אלא מה הוא רצון שמים.
אינני מצפה שהתהליך והתוצאות המקוות יקרו בתוך יומיים או שבועיים, לפניך עבודה שהיא בעצם עבודת חיינו, אך אין לי ספק שבהליכה נכונה במסילת הישרים תתחיל למצוא נקודות אור ושמחה כבר בהתחלה. עשה לך רב וקנה לך חבר לדרך השם שיעזרו לך לראות את הדברים, להעיר ולהאיר צדדי ספק, והמלצה אישית אחרונה, עשה לך את אשתך לחברה בלבטיך ושותפה לדיוניך. כן, היא נוגעת בדבר, אך גם אתה. ובשיחה כנה ומשותפת (לא, לא נסיון להסביר לה למה אתה צודק או לשכנע אותה ליטות לצד שלך. שיחה כנה, זוגית ואוהבת) אתם תמצאו יחד לא רק את דרך ה’ אלא גם את הקרבה, האהבה והשמחה. הווה אומר – תמצאו את הקדושה.
אתה מוזמן ליצור קשר ישיר לתוספת הבהרה, להרחיב את הסיפור או להעמידני על טעיותי בתשובותי.
מאחל לך ולביתך שמחה, אהבה וריבוי של קדושה.
בכבוד וביקר
אברהם
Aysadvice@gmail.com
דלג לתוכן
תגובה אחת
יישר כח על התשובה המחכימה.
ברצוני להעיר, שנראה מהשאלה, שקודם כל השואל צריך לעבור תהליך של הבנה שהמושג של אחדות בנישואין אינו אומר שאין לכל אחד את העולם שלו שבו לא בהכרח השני נמצא תמיד יחד איתו, ולא צריך לקחת אחריות על העולם הרוחני של הבן או בת הזוג. ההפנמה של הבנה זו תיתן כח לשחרר ממה שאשתו עושה או לא עושה. יחד עם זאת כמובן שראוי שיצליחו למצוא מקום ערכי שבו הם מרגישים שהם צועדים יחדיו, אבל זה לא בהכרח יכלול כל פרט בחייו הפנימים של כל אחד מהם.
נראה לי שהתשובה של הכותב משאירה את השואל באותו החשיבה שלו על אישתו ורק נותנת לו כלים לחשוב עליהם דברים אחרים, במקום לומר לשואל שאינו אחראי על מצב אישתו, והוא יכול למצוא את המקומות שבהם ימצא משמעות לזוגיות גם בעולם הפנימי והערכי, אף שזה לא בהרכח יכלול את כל היקף החיים של כל אחד מהם.