שלום לך יקרה.

השאלה שלך מטרידה רבות העומדות בתקופת השידוכים, כפי שציינת. הקושי שלך מורגש מבין המילים, והוא מובן בהחלט. את עומדת ברציף, רואה אותו מתרוקן, רכבות נעות לכל כיוון, ואת עדיין עומדת בו, ממתינה. אין שום שלט שיורה על שעת ההגעה של הרכבת המיועדת למסע שלך, ולפעמים חולף הרהרון שמנסה לבדוק אם לא איחרת את השעה, והרכבת נעלמה מהרציף בלעדייך.

אז לא. היא לא נעלמה. היא כנראה ‘כבדה’ יותר, ואורך לה זמן להגיע. אבל זה יקרה.

שיטוט ברציף מלמד אותנו על סגנונות שונים של אנשים. יש כאלו שרק יעיפו כל שניה מבט בשעון, ויתופפו ברגלם בעצבנות. יש שינצלו את הזמן לשיחת טלפון, ואחרים יפתחו מחשב נייד וימשיכו בעבודה אותה הפסיקו.

יש גם כאלו שיפתחו ספר וימשיכו פרק או סוגיא נוספת. יהיו שיניחו את הראש על הקיטבג וינמנמו קלות, ויש כאלו שיעקבו בסקרנות אחר הנוסעים.

יש גם כאלו שרק יקטרו על זמן ההמתנה או על המחיר המופקע של הנסיעה.

השאלה שעלייך לשאול את עצמך היא: איזה נוסע את רוצה להיות.

האם להיות כמו ההוא שרק מתעצבן שהשעון לא זז, כשאין בידו מה לעשות, או לבחור לנצל את הזמן.

לא חייבים להיות אדישים, כי מה לעשות – זה לא קל.

מותר לכאוב, מותר להיות חסרי סבלנות – אבל רצוי לתחום את זה בזמן.

לא כל היום אני רוטנת על המצב. אלא חמש דקות. לאחר מכן אני בוחרת מה לעשות עם עצמי ועם הזמן שבידי.

אפשר לנצל אותו לעיסוקים שלא אוכל לאפשר לעצמי אחר כך. אפשר לנצל את הזמן לעבודה נוספת כדי לחסוך עוד כמה שקלים לעתיד.

אפשר לנוח או להתנדב. המוטו הוא למצא משהו שירגיש לי טוב. שייתן לי סיפוק בעשייתו, או בתוצאה. כך, לפחות, את לא נאלצת רק ‘להעביר משקל’ למרגל לרגל, ולהצטער על כל דקה שאת ברציף.

הזכרת את הרגשת הנחיתות בכך שאינך נשואה.

אם מישהו צריך להגיע לבאר שבע, וכל הזמן מגיעות רכבות רק לחיפה – הוא מרגיש נחות? בעייתי? זו הרי לא הרכבת שלו. עליו לוודא שהוא עומד ברציף הנכון. מכאן ואיך, זה לא תלוי בו. הוא יכול לעלות על הרכבת הבאה, אולם זו עלולה רק להרחיק אותו ממחוז חפצו…

לפעמים התפקיד שלנו הוא להרפות. “הרפו.. כי אני ד'”. לא הכל בידנו. לא הכל בשליטתינו. אנחנו רק עושים השתדלות. השאר בידי שמיים.

בתפילה איתך לבשורות טובות במהרה-

תמי

tammy171986@gmail.com