The Butterfly Button
כמה עוד אוכל להיות סבלנית עד שיגיע השידוך שלי?

שאלה מקטגוריה:

היי
אני כבר שנתיים בשידוכים
רציתי לדעת כמה אפשר להיות סבלניים
להישאר אדישים ולא להילחץ ולהתעצבן שכל חברותי נשואות+אחד/שתיים
ממש מנסה להתחזק אבל פתאום יש חלק ביום שתופס אותי ואני ממש ממש מתעצבנת ומתמלאת לחץ ואל מבינה למה לי זה לא קורה
זה ממש קשה!!!!!!!!!!!!!!!!
וגם גורם להרגשה נחותה
שאני לא מצליחה להאמין וכו…
אודה מאוד מאוד לעזרתכם
בטוחה ומאמינה שלעוד אלפי בחורים ובחורות יש את אותה שאלה….

תודה רבה רבה

תשובה:

שלום לך יקרה.

השאלה שלך מטרידה רבות העומדות בתקופת השידוכים, כפי שציינת. הקושי שלך מורגש מבין המילים, והוא מובן בהחלט. את עומדת ברציף, רואה אותו מתרוקן, רכבות נעות לכל כיוון, ואת עדיין עומדת בו, ממתינה. אין שום שלט שיורה על שעת ההגעה של הרכבת המיועדת למסע שלך, ולפעמים חולף הרהרון שמנסה לבדוק אם לא איחרת את השעה, והרכבת נעלמה מהרציף בלעדייך.

אז לא. היא לא נעלמה. היא כנראה ‘כבדה’ יותר, ואורך לה זמן להגיע. אבל זה יקרה.

שיטוט ברציף מלמד אותנו על סגנונות שונים של אנשים. יש כאלו שרק יעיפו כל שניה מבט בשעון, ויתופפו ברגלם בעצבנות. יש שינצלו את הזמן לשיחת טלפון, ואחרים יפתחו מחשב נייד וימשיכו בעבודה אותה הפסיקו.

יש גם כאלו שיפתחו ספר וימשיכו פרק או סוגיא נוספת. יהיו שיניחו את הראש על הקיטבג וינמנמו קלות, ויש כאלו שיעקבו בסקרנות אחר הנוסעים.

יש גם כאלו שרק יקטרו על זמן ההמתנה או על המחיר המופקע של הנסיעה.

השאלה שעלייך לשאול את עצמך היא: איזה נוסע את רוצה להיות.

האם להיות כמו ההוא שרק מתעצבן שהשעון לא זז, כשאין בידו מה לעשות, או לבחור לנצל את הזמן.

לא חייבים להיות אדישים, כי מה לעשות – זה לא קל.

מותר לכאוב, מותר להיות חסרי סבלנות – אבל רצוי לתחום את זה בזמן.

לא כל היום אני רוטנת על המצב. אלא חמש דקות. לאחר מכן אני בוחרת מה לעשות עם עצמי ועם הזמן שבידי.

אפשר לנצל אותו לעיסוקים שלא אוכל לאפשר לעצמי אחר כך. אפשר לנצל את הזמן לעבודה נוספת כדי לחסוך עוד כמה שקלים לעתיד.

אפשר לנוח או להתנדב. המוטו הוא למצא משהו שירגיש לי טוב. שייתן לי סיפוק בעשייתו, או בתוצאה. כך, לפחות, את לא נאלצת רק ‘להעביר משקל’ למרגל לרגל, ולהצטער על כל דקה שאת ברציף.

הזכרת את הרגשת הנחיתות בכך שאינך נשואה.

אם מישהו צריך להגיע לבאר שבע, וכל הזמן מגיעות רכבות רק לחיפה – הוא מרגיש נחות? בעייתי? זו הרי לא הרכבת שלו. עליו לוודא שהוא עומד ברציף הנכון. מכאן ואיך, זה לא תלוי בו. הוא יכול לעלות על הרכבת הבאה, אולם זו עלולה רק להרחיק אותו ממחוז חפצו…

לפעמים התפקיד שלנו הוא להרפות. “הרפו.. כי אני ד'”. לא הכל בידנו. לא הכל בשליטתינו. אנחנו רק עושים השתדלות. השאר בידי שמיים.

בתפילה איתך לבשורות טובות במהרה-

תמי

tammy171986@gmail.com

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד שאלות באותו נושא:

מה המקום של התלבטויות אחרי האירוסין?
בן 29 ממשפחה דתית גדלתי כדתי לאומי ובשנים האחרונות התחזקתי בדת והתפיסה שלי יותר נוטה לכיוון החרדי או החרדלי,קובע עיתים ומבין את החשיבות של לימוד תורה וכן רוצה שהילדים ילמדו במסגרות יותר תורניות ולא דתיות לאומיות. מבחינת לבוש אני מתלבש בסיגנון הרגיל מכנסיים או גינסים וטי שירט סולידים כיפה שחורה...
מה צריך להרגיש כשנפגשים?
יש לי שאלה שמעסיקה אותי מאד בנושא שידוכים השאלה היא: מה צריך להרגיש. כולם אמרו לי כשזה יגיע את תדעי. ולא. אני לא יודעת. אם נחמד לי זה נקרא שאני מרגישה? האם לחשוב עליו יום למחרת זה נקרא להרגיש? או שאחרי הפגישה צריך להיות פרפרים וכו? אני פשוט לא יודעת...
מתלבטת לגבי הבחור - האם יש בינינו פערים?
אני בת 26. חרדית בחורה ביישנית ומעט מופנמת. יצאתי לשידוכים בגיל מאוחר כי סיימתי סמינר בתחושה מאד מבולבלת – מי אני, מה אני מחפשת? חיפשתי את עצמי מאד. אפשר לומר שמצאתי. בשביל הרקע: גדלתי בבית פתוח אבל עד רמה מסויימת (רואים סרטים, שומעים מוזיקה ישראלית / לועזית), אבל הרוח וההלכה...
אכזבה עמוקה משידוך שירד
אני בחור ישיבה כבר תקופה ארוכה בשידוכים , נחלתי אכזבות רבות במהלך הבירורים פגישות וכו’. אבל בימים האחרונים קרה משהו ששבר את ליבי לגמרי, נפגשתי עם בחורה כמה פגישות, ופעם ראשונה שנהניתי מכל רגע, היתה זרימה, התחברתי, וכך גם היא נתנה את התחושה, שהיא נהנתה וכו’, לפני כמה ימים קבענו...
נעלמה לי המשיכה אחרי שהתחזקתי מהנפילות
אני בחור כבן 22 התמודדתי בעבר בנסיונות קשים של צניעות אחרי כל פעם שראיתי ברחוב מה שהו זה גרם לי להיכשל על בסיס יום יומי, עד שקראתי איזה ספר שפתחתי שסידר לי את הראש וגרם לי לחשוב ולהפסיק לקשר בין מה שרואים ברחוב לבן המעשים שנכשלים אח”כ, וככה יצאתי מזה...
איך אפשר להמשיך להאמין שזה יגיע?
רווקה בת 32. אני כבר לא מסוגלת לעמוד בביקורות או בכלל ״להגן על עצמי״ מפניהן. אני מרגישה שלא נשארה לי טיפה של הערכה עצמית או כבוד עצמי בעיקר מצד המשפחה והסביבה. והאמת,שאני בכלל לא צריכה את הביקורת הזאת,כי אני עושה את זה נפלא בעצמי! נעשיתי אטומה. גם אם יש הצעה...

עידכונים ותשובות בכל דרך שרק תרצו

באימייל
הזינו את כתובת המייל שלכם
בוואצאפ
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
בטלגרם
לחצו כדי להצטרף לקבוצה!
דילוג לתוכן