תשובה:

שלום לך איש כאוב וטהור נפש.

אדלג כרצונך וכבקשתך על מספר שורות של מחמאות שחסכת ממני ומעצמך, ובוא נא ניגש לנסות לנתח את מה שאתה מתאר.

אתה מספר שמזה 4 שנים שעשית שינוי מהותי מאוד בחייך ובתפיסתך האמונית, שכואב לך ומפריע לך על אלו שלא זכו לראות כמוך את האור ו’להרגיש את השם ביומיום בצורה מוחשית’ (אשריך!) כפי שאתה מתאר, זה מעציב אותך וגורם לך לבכי מתפרץ בלילות ובתפילות. אתה תוהה עם עצמך האם הבכי הזה הוא ממקום טוב או שמא הוא עצת היצר ותחושת גאווה פנימית וכיצד, אם בכלל, אפשר בעצם לתעל אותו או להפסיק ולהדחיק אותו.

שאלתך העלתה בי סיפור ישן מהילדות.

הייתי כבן 6 בערך, חזרתי הביתה מחצר הבניין, פגוע ומושפל מאחד השכנים-חברים שהעליב ו/או הכה אותי וכשהגעתי לבית ממש בכיתי. סבתי שהיתה בבית ניגשה אלי להרגיע אותי ואז יצא ממני משפט כזה: “אני בכלל לא בוכה כי כואב לי, אני בוכה על העוה”ב שלו שהוא הפסיד בגלל העבירה שלו…” מקסים, נכון?

אם תשאל אותי האם הרגשתי את זה כשאמרתי, התשובה היא שכן. זה עלה בדעתי.

עלה גם בדעתי שלא נעים לבכות לפני גדולים ממני רק כי ‘כואב לי’ ושזה פדיחות, עלה לי גם כרגש שניוני כששמעתי את עצמי ‘ואוו איזה צדיק אתה שאתה מייצר כאלה משפטים מהפה שלך’. הכל ביחד. כי כאלה אנחנו, יצורים מורכבים עם שכבות ורבדים אנושיים, גם בתגובות האוטומטיות והנשלפות שלנו. גם בבכי המתפרץ שלנו ובתודעה או בתת תודעה שלו.

אז ידידי היקר, ככל הנראה יש בך באמת הרבה כאב וצדיקות על המצב, זה לא סותר את זה שיתכן גם שזו תוצאת לוואי של ה’אורות הגבוהים’ שבהם אתה נמצא בתהליך הנוכחי החדש יחסית של חזרתך בתשובה בגיל כזה. דברים שאתה רואה מנקודת מבטך כעת, לא בהכרח יעלו בקנה אחד עם מבט מפוכח ושונה שלך בעצמך בעוד מספר שנים, לא בקטע טוב או רע, פשוט בקטע אחר.

יתכן גם שכפי שרמזת עצת היצר מהולה בזה ושמינית של גאווה. זה בכלל לא סותר זה את זה. כאמור, אנחנו יצורים מורכבים.

עצם המודעות שלך לכך, המחשבה הרפלקטיבית שלך לאחר מעשה לנסות ולהבין ממה נובע הבכי שלך, האם וכמה הוא כנה ואמיתי, האם הוא נגזרת של הכאב על זולת או שמא על חלקים פנימיים ולא-פתורים עדיין שלך עם עצמך, הוא תהליך מבורך ופנימי שעובר עליך. תהיה קשוב אל עצמך ואל תפחד מלהשתמש בשכלך ובכל הכלים והתובנות האפשריות כדי להבין את המציאות שעוברת עליך.

בנוסף, חשוב לי להרחיב לך מעט את תמונת המבט ביחס לתפיסה האלוקית של אחרים שהם אינך אתה.

גם בין אחינו המאמינים ויראי השמים מבטן ומלידה משתנה לא פעם ‘תפיסת האלוקות’ אישית בין כל אחד. יש לכך השפעות שונות, חלקן אישיותיות, חלקן סביבתיות, תלויות בצורה שבה הוא גדל והתחנך, כיצד הוא חווה את הדת ו/או את היחס והקשר עם אביו (שלא פעם מייצג לנו בילדות את ה’סמכות’ הכי קרובה לאלוקים).

ממילא התוצאה היא שאם נשאל קבוצה של עשרה אנשים שונים, אפילו מאותו סגנון ומוצא דתי- “מה זה הקב”ה עבורך” או נציע בפניהם רשימת היגדים שונים כלפי הקב”ה- תשובתם תהיה שונה, כל אחד לפי תפיסתו ותחושתו האישית.

לי אישית יוצא לי לנסות את זה לא פעם בסדנאות אותן אני מנחה ולגלות כל פעם מחדש עד כמה ‘תפיסת האלוקים שלי’ האישית משפיעה ומשליכה גם על טיב היחסים והעבודה שלי עם הקב”ה ובכלל.

גם כשנשאל על מידת החוויה והקרבה האישית של אנשים עם אלוקים, עד כמה הוא נוכח בחייהם, יהיו כאלו שיחוו את זה בצורות שונות. זה לא אומר תמיד שהם מרגישים פחות מאמינים או יותר.

באחת הפעילויות שלי בסדנא למשל אני מבקש מאנשים לצייר בעיגולים את ‘מפת התקשורת האישית’ שלהם, הם מתבקשים למקם בדף חלק את ‘עצמם’ כעיגול בכל גודל ומקום בדף החלק וכן אנשים נוכחים ומשמעותיים בחיים שהם מוסיפים לאחר מכן לפי הנחייתי.

דרך הציור הסוציומטרי הנ”ל הם משקפים לעצמם את טיב יחסיהם עם המשפחה, החברים וזולתם ומייצרים תובנה פנימית על מפת הקשרים שלהם.

בין השאר בשלב כלשהו אני מבקש שיציירו ‘עיגול’ שמייצג את הקב”ה. זה נורא מפתיע תמיד לגלות איך ואיפה כל אחד ממקם את הקב”ה בעולמו בצורה חופשית ומופשטת.

יש כאלו שמציירים עיגול גדול, ענק, שמקיף את כל הדף- ומסבירים- כי הקב”ה נמצא בכל מקום, מתרכז ומקיף את כל החיים ומפת הקשרים שלנו, ישנם אחרים שממקמים את הקב”ה כעיגול קטן יותר שנמצא באחת הפינות, למעלה או למטה, קרוב או מרוחק מהם. וישנם כאלו שממקמים את העיגול, קטן או גדול ככל שיהיה קרוב וצמוד אליהם ממש, לפעמים משולב אפילו בטבעת מקבילה או חובקת לעיגול של עצמם ובני זוגם, כשותף פעיל ונוכח מלמעלה, מציינים שהם חשו את השותפות הזו בעיקר בתקופות של יצירת המשפחה והרחבתה. כל אחד מרגיש ומביע בצורה זו את טיב הקשר והקרבה שלו עם הקב”ה.

זה אומר בעיקר כי אין ‘ציונים’ ברמת הקשר והקרבה להקב”ה. אין ‘עובר’ או ‘נכשל’.

יש כאלו שלהרגיש את הקב”ה באופן מוחשי זה הבסיס בשבילם, ויש כאלו שפשוט יודעים או מרגישים כשצריך, או בזמני לחץ וקושי שם הם יד ביד עם הקב”ה.

גם הבדלי מגדר יכולים להשפיע על החיבור והקשר התמידי. נשים ירגישו לא פעם ‘קרובות’ יותר מגברים, בלי צורך לתזכר אותם על זה. בהלכה מובא שזו הסיבה שנשים מחויבות בפחות מצוות, הן פשוט זקוקות לפחות ‘תזכורות’ לקשר עם הקב”ה מאיתנו הגברים. הן קרובות יותר בבסיס.

אין לנו יכולת, וכנראה גם לא עניין, לשנות את התחושה האישית והתפיסה של הזולת ביחס להקב”ה.

כל אחד מאיתנו נולד וגדל בדרכו שלו ונועד לעבודת ה’ האישית ממקומו שלו, בתוכנית האלוקית שנוצרה עבורו, בתהליך המתפתח שלו, שכלית ורגשית.

לכל אחד יש את ה”וידעת היום והשבות אל לבבך” שלו וכנראה לא יעזור או ליתר דיוק, לא נכון לעזור בד”כ למישהו מהצד ולהאיץ בו את התהליך.

ישנם אנשים שמומחים ל’קירוב’, שיודעים לעשות את השליחות הזו מתוך הבנה לנפש ובלי לפגוע בהתפתחות הבריאה והאישית של האדם שעדיים לא שם, לעזור לו ולתמוך בו בקצב שלו לגדול ולהבין בצורה בריאה מה טיב הקשר שמשמעותי לו בעצמו ולהיות שם בשבילו כשצריך למתן סיוע ותמיכה טכנית או לענות על שאלות שמתעוררות.

מכיוון שאתה חווית את התהליך של חזרתך בתשובה באופן מסוים שמתאים לך אישית, ורק באופן זה בלבד, אני לא בטוח שיש לך עדיין את הידע והכלים “להחזיר בתשובה” את הקרובים לך כולם, אלו שאתה כואב עליהם ואכפתי לגבם כל כך.

יתכן מאוד שגם זה ‘יושב עליך’ ומפריע לך ושהבכי שלך משולב בכאב עליהם וכן בכאב מסוים על עצמך, על הניתוק או הפער שנוצר ביניכם. זה טבעי ומובן, אך לא תמיד ניתן לתיקון אינסנטנט.

חושבני שמה שתוכל לעשות עבורם בכל מצב זה להוות עבורם דוגמא חיובית בעצמך ומודל לתהליך האישי שלך, כזה שיקרין עבורם מבפנים לבחוץ, שימצאו בך את הכתובת להסתייע באם יחפשו את הכתובת, שיתרשמו כי נעשית אצלך עבודה פנימית כנה, אמיתית ומחושבת, בריאה וחיובית, לא דרסטית, לא מתנגשת בהם ולא מתנשאת ח”ו.

נסה להדגיש להם ולעצמך את ה“עשה טוב’ שבך וביהדות ולא את ה”סור מרע” שקיים בעולם ובהם.

וגם…תמשיך להתפלל!…

בבכי, בדמעות שליש מזככות, מתוך טהרת הלב, לכך שהקב”ה יתן בליבם את הזכות להתקרב אליו ברגש ובשכל גם, בקצב שלהם ובדרך שלהם בס”ד. זו הרי שאיפתנו תמיד למען יכירו וידעו כל יושבי תבל במלכות ה’ בעולם ויקבלו מלכותו ברצון עליהם ויבין כל אשר נשמה באפו כי ה’ אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה.

אני מצטרף מכאן לתפילתך.

איחולי לך להמשך המסע

מתוך בהירות וס”ד גדולה

שלך בידידות, אבי