מאת:

התפרסם בתאריך:

27/04/2016

איפה האמונה שלי?

שאלה מקטגוריה:

שלום, אני בת 18.
אז ככה, מאז תחילת השנה האחרונה קשה לי עם עצמי כל כך.. זה סיפור ממש ממש ארוך..
הכרתי בחור מקסים בקיץ האחרון, חכם, עם מידות מדהימות, שהוא כל כך טוב אליי וכללית, פשוט אדם טוב.. אבל שונה במהות ממי שחשבתי בעבר שאצא איתו או שיהיה בעלי. אחרי שיצאנו תקופה, אחרי שירדו הפרפרים והניצוצות הראשוניים התחלתי להרגיש ספקות "אני אוהבת אותו?" "זה מי שהייתי רוצה להתחתן איתו? להקים איתו חיים ומשפחה?" "הוא מתאים לי?" " האם איתו אני ישלים את עצמי בצורה הטובה ביותר?" "מאיפה לי לדעת שזה מי שה' החליט שהוא הזיווג שלי משורש הנשמה?"
השאלות האלה גמרו אותי פשוט.. שיגעו אותי.. חודשים.. עכשו, מתהיות כלפי אותו בחור זה עבר לתהיות כלפי עצמי- מי את בכלל? איך את רוצה לחיות את החיים שלך? כמובן שהסיבה אליהן ולזה שלא היו לי תשובות לזה גרמו לי להבין- וואלה, אני לא יודעת מה רציתי בכלל..
בתיכון חשבתי שאני מכירה את עצמי, שאני אדם בוגר, חכם, מחושב, מאמין, חזק
פתאום השנה זה השתנה.. למה זה השתנה??!
ובנוסף לבלאגן הזה, אני עכשו פתאום יוצאת מהבית ומהתיכון, מהחממה הבטוחה הזאת..
פשוט הרגשתי שאינלי מושג מי אני!
פתאום אני כבר לא טובה, לא חזקה, לא ערכית, לא רוחנית, לא תורנית..
איפה כל הערכים שבניתי לעצמי כל החיים שלי? כל האמונה??
כל יום זה היה מלחמה להיות בשמחה, להתפלל לה', לא לשכוח אותו, את עצמי, את מי שבניתי בתיכון..
ואז פשוט לאט לאט עניתי לעצמי לחלק מהשאלות, בעטתי בספקות שלא היו נראים לי בעלי בסיס אלא סתם יצר הרע
ואז דיברתי עם חברה שלי על התחושות שאני לא יודעת כבר מי אני
והיא הזכירה לי את הערכים שחשבתי שיש לי ואת התכונות הטובות שחשבתי שיש בי, והאירה את עיניי לזה שהם גם עכשו בתוכי
אחד הערכים האלה זה האמונה בקב"ה. פניתי אליו באמונה כל כך חזקה שבאמת הוא יעשה לי רק טוב! הוא זה שעוזר לי ואני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות שיהיה טוב..
באמת במשך שבוע שלם סוף סוף הרגשתי טוב.. ואז קרה משהו שלא ציפיתי אליו, ספקות באמונה.
"בואנה רגע, אולי בכלל הוא לא קיים?? אולי בני האדם סתם ממציאים אלוקים כי זה אשכרה גורם לנו להרגיש טוב, שהרי הנה אני מרגישה מצויין עכשו!" אם הוא לא קיים.. אז למה לנו לחיות? מה המשמעות של העולם אם אין אלוקים? מאוד הגיוני ליצור לעצמנו תכלית נשגבת שכזאת..
עכשו רק להבהיר משהו-
כבר היו לי ספקות באמונה בחיים שלי, שנה שעברה בי"ב, ודיברתי עם רב וליבנתי את העניינים ולמדתי בגן האמונה ושמעתי הסברים שכליים והסברים של הסתכלות בטבע ובאמת האמנתי שהוא קיים ושהכל נכון
אינלי מושג למה זה לא מתיישב לי עם עצמי עכשו..
אה ודבר אחרון- הבחור? אני חושבת שאני אוהבת אותו.. והוא כל השנה האחרונה מודע לכל התהפוכות שעוברות עליי ולכל הקשיים והשאלות.. וזה כל כך קשה לו שלא לפחד גם.. על הקשר, עליי, עלינו..
וזה גם מאוד מוסיף לתחושת ה"באלי לקפוץ מהצוק הקרוב" לדעת שאני מכאיבה לו וגורמת לו להרגיש רע..
אשמח לעזרה כי אני כבר ממש אובדת עצות

תשובה:

אלייך מסתפקת יקרה מדהים לראות את עדינות נפשך ורצונך הטהור, המבקש בכנות ובפשטות, לעשות את הנדרש ממך, בעיני אלוקים ואדם. עצם החיפוש והמלחמה על ביסוס אישיות עצמית ערכית ורוחנית, מעידים על ערכים מבוססים של המחפשת אותם, שמהם נובע רצונה הכן בחיי אמונה טהורה וקיום התפקיד הנכון לאורם. ולשאלתך על ה"תהיות" שאופפות אותך בשנה האחרונה, הגורמות לך לתחושות קשות. נחלק את הנושא לשניים. לספיקות ותהיות טבעיים ואפילו רצויים. ולספיקות שאינם חיוביים. את שואלת "למה זה השתנה" ? באופן כללי ספיקות ה"מי אני", "לאן", "למה", הם חלק ממרכיבי האישיות של כל אדם חושב הבונה את אישיותו באמצעותן. לכן הם גם מאוד אופייניים לגיל ההתבגרות. בו האדם יוצא מרשות הוריו ומוריו בדרך לעצמאות שלו. אז מזדקרת לה התמיהה "אם כן – למה זה אנוכי" … מי אני באמת ? מה אני מחפשת בכלל ? אמנם חשבנו שאנו סגורים על עצמנו, והנה יצאנו למרחב, וגילינו שאין לנו זהות, כביכול. חוקרי גיל ההתבגרות (כמו אריקסון, פיטר בלוס, ועוד) עסקו רבות ב"משבר הזהות" של גיל הנעורים, ועל המעבר מזהות שמזוהה עם הדמות ההורית, לזהות עצמאית הנבנית על גביה. זה לא שעובר עלייך משהו לא טוב, כשאת פתאום "לא יודעת מי אני", זאת זהות חדשה נוספת המתרקמת לה בלב המתבגרת. דווקא ב"שנת שירות" עת "יוצאים מהחממה" אז הכי טבעי, שיצמחו להן הספיקות. אין זו תקר או בעיה, אלא המשך ההתפתחות העצמאית, ובניין האישיות באופן טבעי. חלק בלתי נפרד (ובלתי נשכח…) מחוויית הנעורים היא אש החיפוש העצמי, הבוערת בלב ואינה יודעת מנוח. היא אמנם חוויה מייסרת, ולעיתים גם מענה, אבל אין כמוה לצירוף, זיכוך, ובירור האישיות, ולבניין יסודותיה לשנים יבואו. ייתכן שאנשים שפחות חושבים ואכפתיים למשמעות החיים, יפספסו חלק מהשלב הנהדר הזה, התהיות שלך על עצמך, מעידים על צורך במשמעות פנימית. מאוד מתבקש, שאותם תהיות יצוצו להן ביתר שאת בבוא עת הקמת בית בישראל. מה ? למה ? וממילא עם מי ? עד עתה חיינו בעולם נטול דאגות, כשאנו עוברים לשלב של נישואין והקמת בית, עולים בפנינו שאלות התאמה וכדומה, ואנו מוכרחים פתאום לשאול את עצמנו, מי אנחנו בכלל, ומה נבקש… השלב הקשה באותו תהליך, הוא אכן הפירוק וההתמוססות זוטא של הזהות הקודמת, השאלות של "מי אמר" "אולי לא" "מה פתאום", שאינן מותירות אבן על אבן במבנה הקודם. ומפנים מקום בעצם, לבניין החדש ההולך ונבנה, על גבי התשובות שזורמות בקצב איטי, פסיעה אחר פסיעה. החלק הריק, החלל, ה"לא יודע" שבמעבר הזה, הוא לעתים מטלטל, כאילו התערטלנו ממי שאנחנו אל בועה ריקה כזו, לא ברורה. אבל מאידך, אם לא נשאל, לא נמצא תשובות. אם לא נפרק לא נבנה. בספרי החסידות מובא, כי כמו עץ חדש שלא יצמח, אלא על ידי גרעין הנזרע עמוק עמוק באדמה, נרקב ומתכלה. כך כל יצירה חדשה, מוכרחת לאיין את המציאות שקדמה לה. אין "יש" אלא מ"אין". לכל חידוש קודם העדר. כך גם נברא עולמנו, "ברישא חשוכא והדר נהורא", צמצום והעלם, ואז אור. ישנה גם את חדוות היצירה שבשלב הסתירה גם כן, את ההנאה שבקושיא המרמזת ליישוב. "שאלת חכם חצי תשובה". ולכן, לא צריך להיבהל, מעצם קיומם של הספיקות והתהיות, הם 1) אופייניות לגיל, ולגמרי טבעיות 2) דווקא על ידיהם אנו בונים את עצמנו, את הזהות שלנו. וגם את ערכינו. חיפשת את עצמך ומצאת, לבד או בעזרת חברה טובה, זה בסדר, כך זה עובד. אפילו את האמונה שלנו, אנו בוחנים מחדש. כפי שציינת, היו לך גם בעבר, ספיקות באמונה, טבעי לגמרי שהם יצופו שוב. אין איסור לחשוב מחדש על האמונה, ואדרבה, אמונה המבוססת על חשיבה היא חזקה יותר. צריך לקחת נשימה, לעסוק בעבודת הבירור הזו, לעלות לאט וברוגע במעלה בניין האישיות. מותר ורצוי להתייעץ גם כן עם דמויות רבניות ולהיעזר בחברות בין היתר כפי שציינת.   ישנו פן נוסף, בספיקות המטרידים את בני האדם, שהוא לא חיובי, מבלבל, ומפריע. כפי שכתבת "בעטתי בספיקות שלא היו נראים לי בעלי בסיס אלא סתם יצר הרע". הקב"ה ברא בקרבנו מנגנון בריא של ספק, בעזרתו אנו מפתחים חוש ביקורת לדברים שאינם רצויים לנו, מגינים על עצמנו, חושבים ומפתחים, ומעמיקים חשוב. כאשר הספק עובר את גבול החשיבה לצורך הבירור המתבקש, ומחל לשאול שאלות לשם שאלות, "אולי לא" "ואולי בכל זאת לא" "ואולי באמת באמת לא" הוא הופך למטרד. נבהיר נקודה חשובה, למרות כל האמור לעיל, בדבר חיוניות הספק, הרי שאין בעולמנו וודאות של מאה אחוז. צדיקים אמרו על הפסוק "ואנחנו לא נדע מה נעבוד את ה' עד בואנו שמה" כי איש לא ידע את מהות עבודתו עד תכליתה, עד בואו שמה – בשוב הנפש למקורה. המחקר מתפתח כל העת, מפריך את קודמיו, ומכין דרך לפירכות שיבואו עליו. אם בעבר סברו שהעישון מועיל לבריאות, כיום אנו סבורים להיפך. בידינו, כאנשי חומר בשר ודם, לעשות ככל שלאל ידינו לפי השגתנו, רק זאת דורש מאתנו בוראנו, ביודעו יצרנו וקט שכלנו. ותפילתנו בפינו, כי לאחר שעשינו את שבידינו, ישלים לנו בוראנו את החסר, "לק-ל גומר עלי". בהלכה ישנם גבולות וכללים, עד כמה צריך לחשוש ולהסתפק, למרות שיש מקום לטעויות. (אקטואלי כעת, משנה ב' בפסחים "אין חוששין שמא גיררה חולדה מבית לבית וכו' שאם כן אין לדבר סוף" ומה ? אולי יש חמץ ? אלא שנצטווינו לחשוש עד כמה שביכולתנו, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת). וכך מתנהל מנגנון הספק הבריא, בודקים עד גבול מסויים, ומרגישים, זהו, הגעתי, טוב לי. אם אנו חשים בספק מנקר כל העת, "אולי בכל זאת", בודקים שוב, ושוב מנקר לו הספק, הרי שאין זה הספק הרצוי, אלא "ספיקות בלי בסיס" כלשונך, וודאות זו אינה ביכולתנו ולפיכך אינה מתפקידנו. כמובן, אין זה קל להבחין בין דין לדין. מהו ספק אמתי ומהו "ספק בלי בסיס". בפרט, 1) בגיל הנעורים, שמאוד טבעי אז להסתפק ולחשוב על הכול מחדש. 2) בעת עמדנו בפני בחירה גורלית בחיינו. כמו בחירת בן זוג. שהיה זה לא טבעי, אם היינו פועלים בפזיזות, בלי לחשוב שוב ושוב. עם כל זה, צריך לשים לב מתי עוברים את הגבול לכיוון הספק המטריד, הלא חיובי. זהו דבר סובייקטיבי שקשה לתת בו כללים. אם חשים בתופעת "ספק יתר" שמטריף את הדעת, במשך זמן ארוך מדי, כדאי מאוד להתייעץ עם ברי סמכא בנידון. בכל זאת, באופן כללי, אפשר לומר, כי אדם אמור לחוש באופן טבעי, בשלב מסויים, לאחר שבירר כאשר לאל ידו, איך שהתשובה מתיישבת על הלב, תחושת הספק נרגעת, וישנה הזדהות וחיבור עם המענה שהצלחתי לתת לעצמי. אם חשים לאחר מכן, תחושת לחץ כזו, "בכל זאת אולי לא", זהו ספק "ללא בסיס", ואין טעם לחפש לו מענה. אדרבה, ככל שניתן לתחושת לחץ הזו לשלוט בנו, ולספק לה מענה, היא תמשיך להמציא את עצמה בטענות ומענות חדשות. (כי אם לא עושים גבול לספק הוא לא ייגמר לעולם, כי – כפי שכתבנו – אין וודאות מוחלטת בעולם אנושי כמו שלנו). צריך לעצור, לזהות את אותה תחושה, לתת לה את שמה "ספק ללא בסיס", וממילא היא תיעלם מחוסר עניין לציבור. אין צורך גם לדחות את המחשבה ממנה, זה לא רצוי. ככל שניאבק עם הספק הוא חוזר ובא. אם קוראים לו בשמו הוא ממילא הופך ללא רלוונטי. אני חוזר ואומר, שבכל אי ידיעה בנושא, כדאי מאוד להתייעץ עם מישהו מקצועי המתמצא בנידון.   מקווה מאוד בשבילך, שתצאי רק יותר מחוזקת מכל אותם ספיקות ותהיות, תמצאי את עצמך, את המעלות והערכים שבך שבוודאי ישנם, כפי שהם משתקפים גם מדברייך, ובעזרת ה' תבני את ביתך עם בחיר ליבך כראוי וכנכון, עם הרבה סייעתא דשמיא. כמובן שתוכלי להמשיך ולשאול או להבהיר אם יש נקודה לא ברורה שרוליק [email protected]

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן