מאת:

התפרסם בתאריך:

29/06/2016

אני לא סומכת על בעלי

שאלה מקטגוריה:

שלום,
אני נשואה כ7 שנים, יש לי בעל מדהים ו3 ילדים מקסימים!
יש לי בעיה גדולה, יש לי חוסר אמון גדול בבעלי.
יש לי בעל מקסים, מידות טובות, מכבד, מפרגן… בקיצור הכל.
לא קרה שום דבר משמעותי שיכול לגרום לי לחוסר אמון הזה בו.
חוסר האמון הזה מתבטא בחשדנות יומיומית כמעט בכל דבר שעושה, עם מי דיברת, למה אמרת להיא ככה, יש לך מישהי?
אתה כבר לא אוהב אותי, מעקב אחרי שיחות טלפון וכו' וכו'.
בשנים הראשונות של הנישואין המצב היה פחות או יותר נסבל, חשבתי לתומי שזו קנאה טבעית שקיימת בין בני זוג,
אולי מעט מוגזמת אבל לא מעבר…
הבעיות התחילו לפני כשנה בעלי התחיל לעבוד בסביבה עם נשים, ומאז אני ללא מנוחה, הראש עובד, הלב עובד, וכנראה שגם הפה…. אני כל היום בודקת אחריו, חושדת ובונה תאוריות שלימות רק בדמיון….
אני אוסיף ואומר שבעלי הוא גבר מאד נאמן, ביישן מטבעו, לא כזה שאוכל לחשוב עליו כפלרטטן וכדו'
החיים בבית נהפכו לגיהנום, אני מתוסכלת מכל המצב הזה, אך מרגישה שזה לא בשליטה, והוא מתוסכל ומרגיש חנוק ולא מבין מה עשה רע… סה"כ יוצא לעבוד בשביל להביא פרנסה. והוא צודק לגמרי.
הגענו לדיבורים כבר על גירושין ואצל מי יהיו הילדים וכו'.
בשנה הזאת היינו אצל יועצת נישואין מסויימת שהחליטה שהבעיה היא בבעלי שלא נותן לי להרגיש שייכת אליו,
היא טענה שחוסר התקשורת וחוסר השיתוף בינינו (שאכן קיים) גורם לי לכל החשדות הנ"ל.
ניסינו 2-3 מפגשים והפסקנו, בעלי טען שזה יקר מידי (400 ש"ח לפגישה) וגם לא כ"כ הרגיש לנו שזאת הסיבה האמיתית לכל הבעיות בינינו.
ניסינו גם רב מסויים שגם כן אמר שאכן זאת הסיבה. הוא נתן לי דף הוראות בשבילי, ודף הוראות לבעלי, כל אחד מה צריך לעשות ולהשתדל עבור הזוגיות. כמובן שגם לא החזיק מעמד יותר משבוע.
לפני כחודשיים הופניתי בעצת חברה ליועצת נישואין מדהימה.
כבר מפגישה ראשונה היא עלתה על הבעיה שלי שהיא "אובססיה"
גדלתי בבית מאד מאד בעייתי, חוויתי המון מריבות וחוסר שלום בית בין ההורים שלי, אימי תמיד חשדה באבי, ממש חוסר אמון משווע מה שהיה ביניהם.
היתה לי תקופה בגיל 18+ (יחסית באיחור) שירדתי בדת. אני באה ממשפחה חרדית מאד, הורים חוזרים בתשובה, גדלתי בבית מאד קיצוני מבחינה דתית. הכל היה נאמר ונעשה בעצבים, תמיד הערות על הלבוש ועד כמה אני לא טובה ולא צנועה…. אבא שלי היה קורע לי בגדים שלטעמו לא צנועים (שטויות ממש! חצאית אולי קצרה לדעתו אך לא דברים חריגים!!!) היה סוגר את הדלת של הבית כשהייתי מגיעה מאוחר, הייתי צריכה להתחנן שיפתח.
התחלתי לצאת עם בחורים, לא שמרתי נגיעה, (בחיים לא הגעתי מעבר לנשיקה. שמרתי מאד על כבודי וגופי)
חייתי בקונפליקט, מצד אחד בחורה חרדית כביכול, בת סמינר, משפחה טובה וכו', מצד שני יש לי חבר, יש לי ידיד….
האווירה של הבית לא תרמה הרבה, במילא זה מה שחשדו בי תמיד (גם כשבאמת הייתי טובה) אז פשוט הוכחתי להם שהם צדקו!
רק היום אני מבינה ומתחילה לעבד את מה שעברתי ואני כועסת, כועסת על ההורים שלי שגרמו לי להגיע למצב הזה.
אני בתהליך של עיבוד החוויות מהילדות וממש ממש קשה לי, אני נזכרת בדברים ובוכה.
לא מאמינה לפעמים שככה הורים יכולים להרוס את הילדים שלהם מבחינה נפשית ורגשית!
התחלתי לאחרונה לסבול מחרדות, אני משתדלת לא להשליך על בעלי את כל הפחדים שלי וחוסר האמון ולכן אני חושבת שאני מרגישה ככה.
כל סיטואציה שקורית לו עם נשים מכניסה אותי להתקף של פאניקה. ואני שותקת. מנסה לא להכניס אותו לתוך הפחד שלי.
אני עדיין בתחילת התהליך בו אני צריכה לעבד את החוויות שעברתי, הכל נמצא בתת מודע ולאט לאט משתחרר.
היועצת נישואין הסבירה לי שכל מה שעברתי גרם לי לחוסר אמון בעצמי, וחוסר אמון בבעלי.
אני לא יכולה להאמין לאיש! כל החיים אמרו לי כמה את לא טובה, וכמה את לא צנועה, ומי יתחתן איתך בכלל?
ובכלל כל מה שראיתי בבית, אמא שכל היום רודפת אחרי אבא, ובודקת, וחופרת, ושואלת, ומנדנדת…… הם לימדו אותי פשוט כמה אי אפשר לסמוך על איש, ק"ו על בן זוג.
אני מרגישה שהאמון שלי בבנ"א נפגע אנושות.
אני לפעמים מרגישה שאין לי סיכוי להתמודד, אולי אתגרש ואחיה לבד עם הילדים, ולא אהרוס לבעלי את החיים?
הוא כ"כ סובל. הוא מאד משתדל לתמוך בי בכל התהליך הזה, הוא רק עכשיו מבין שכל החוסר אמון הזה לא מכוון נגדו אישית, שזה משהו שפועל אצלי ללא שליטה. ואפילו, אני מרגישה שמאד קשה לו! אני מפחדת שיום אחד הוא פשוט יקום וילך, הרי קיבלנו אישור סופי כביכול שהבעיה היא אצלי….
טוב לי לכתוב את השורות הללו, אני מרגישה שאני מתרוקנת.
זה לא בדיוק שאלה, זה שיתוף….
אני מקווה שעדיין יש לי סיכוי.

תשובה:

אשה יקרה ואהובה.

קראתי את שאלתך בתשומת לב, פעם ופעמיים.

כמה גילוי לב, כמה כנות כובשת ורצון אמיתי להיטיב ולתקן…

אתחיל מהסיומת. של מכתבך, 'אני מקווה שעדיין יש לי סיכוי'.. .

לא רק שיש לך סיכוי, אלא הייתי מעיזה לומר שההצלחה והחיים האוהבים והטובים שנכונו לך, כבר מתחילים להראות באופק. הכרת הקושי, היא תחילתו של שינוי אמיתי. ושינוי מביא תמיד לתוצאות מופלאות.

ברוכה הבאה לתוך מסע של חיפוש עצמי, של עבודה אמיתית וקשה על זוגיות איכותית ובונה.

את נשמעת עמוקה ואכפתית  שלא נותנת לעצמה הנחות ודורשת את המקסימום. את מודעת לכך?

האכפתיות היא כלי נפלא לכשעצמו, וראיה עמוקה של מציאות היא בודאי מחכימה ומקדמת.

אבל, כידוע לך בודאי, יוסיף דעת, יוסיף מכאוב.

ככל שאת מקלפת שכבות באישיותך, בקורות חייך ובדפוסי ההתנהגות בבית הורייך, את מגלה הרבה כאב, הרבה חוסר אונים ומצוקה חבויה.

וכל זה, מוליד אצלך הרים של כעס. למה? למה זה כך, למה לא יכול היה להיות אחרת? למה אמא היתה חשדנית. למה אבא היה כך, למה חוסר האמון, וההחבאות, וההצקות….

זה טבעי  לגמרי.  קשה לגלות למפרע, שחיינו באופן מעוות. והורגלנו להסתכלות לא בריאה על החיים.

וזה בהחלט לוקח זמן להתאושש מהגילויים האלו. ולהתחיל לאסוף את עצמך חזרה.

את פועלת נכון מאוד בכך שאת לא מזניחה והולכת לטיפול אמיתי ומקצועי. וכמו שאת ודאי מרגישה, הטיפול רק נותן לך נקודות למחשבה. ופותח אצלך חבילות חבילות של דברים שלא ידעת שהם קיימים.

והעבודה הקשה נשארת שלך.

לקום כל יום מחדש ולתת אמון קודם כל בעצמך. שאת מסוגלת. שאת יכולה. שתצאי מהתהליך הזה הרבה יותר חושבת ומודעת. ותוכלי להעניק לעצמך זהות יציבה ופחות מפוחדת. וממילא להעניק לבעלך אשה רגועה, מאמינה וסומכת. וכמובן- לא פחות חשוב, לבנות בית בריא שיעצור את המציאות המכורסמת שאת גדלת בה.

ככל שתתאמצי לראות בקושי שלך עכשיו, מנוף לצמיחה .תחסכי לילדייך את החוויות שעברת את.

ברור שאחרי שלב הכעס, יגיע שלב ההשלמה.

לאט לאט תביני, במבט סלחני ונקי יותר. שאין על מי לכעוס. כשם שאת בתקופות מסוימות הקשית על בעלך בחשדנות הכפייתית, שנבעה מתוך חרדות שלך. מאוד יתכן שגם בבית הוריך ההתנהגויות הבעייתיות נבעו ממצוקות דומות.

אם כך, תשאלי. אין לדבר סוף…

אני אכעס על הוריי. והם יכעסו על הוריהם וכך הלאה והלאה.

נכון. זו בדיוק המצוה של דינה לכף זכות. בלי להכיר את הוריך, מסתבר שהם לא התכוונו להרע לך. אלא מה? עובדה, התנהלותם הכאיבה לך.

ואת זה בדיוק את הולכת בעזרת השם לתקן, כדי לעצור את הנזקים הלאה.

דרושה לשם כך הרבה אמונה. לדעת שגדלנו במשפחה מסוימת  והכרנו מציאות מורכבת. כדי שנעבור תהליכים ונצא לחרות הנפש.

ברור שבסופה של הדרך תמצאי את עצמך מאמינה לבעלך ונאמנת לו ממקום הרבה יותר בריא ועמוק. אבל דרושה לשם כך עבודה רבה.

ובמאמר מוסגר, אל תתני למחשבות הרעילות והמדכדכות הללו, של גירושין ויאוש, דריסת רגל.

את כותבת שבעלך אדם נפלא. את אוהבת אותו. רק מה? קשה.

נכון. באמת לא קל לבסס מסגרת נישואין עמוקה ויפה.

את מרחמת עליו? אנא, המירי את רגשות הרחמים, באהבה והבנה. מלאי את עצמך בחמלה ונתינה. לא ברחמים. את לא יצרת את המציאות הזו. גם את היית מעדיפה להתחתן ולהחליק אל חיי הנישואין האידיאליים ללא שום מהמורה (מה את אומרת, יש דבר כזה?) .

ברור שכשתשבי עם עצמך ותחשבי על אופציה של גירושין, תגיעי למסקנה שאין פה שום פתרון.

אנא, היי יותר סלחנית ורכה עם עצמך. המשיכי לטפל בלי להזניח, תוך כדי שמירה על האינטואיציה הבריאה שנראה שיש לך, כדי להבחין האם הטיפול מקדם אותך או שמא מסיג אותך אחורנית, ואז כדאי להחליף ולהתרענן.

נסי להתנקות מרגשי האשמה (הבעיה היא בי ולא בו… ). מדובר על סיטואציה של שניכם. את חווית חוסר אמון מהבית. והוא חווה חוסר אמון ממך. ושניכם מנסים לשקם באופן יסודי את המערך הביתי כולו.

אדרבא, שתפי אותו ברגשותייך, ספרי לו שאת זקוקה לתמיכה, ואת יכולה לסגת לפעמים כיוון שהורגלת להסתכלות מסוימת על החיים. והחוויות האלו צפות לך בלי שליטה.

אבל אשמה? ממש לא.

אחריות- כן, בהחלט. וזה הלא מה שאת עושה… כותבת, משתפת מתייעצת ונוהגת באחריות ובגרות שתוצאותיהן מובטחות בעזרת השם.

 

אשמח תמיד לשמש אוזן קשבת.

הרבה כוח בבניה היסודית והאמיתית של ביתכם לאורך ימים.

שירה.

[email protected]

 

 

 

 

 

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן