מאת:

התפרסם בתאריך:

15/05/2017

מה עושים אם מאבדים את ההרגשה הרוחנית?

שאלה מקטגוריה:

אני מאמין בהשם ובתורתו במאת האחוזים, וזאת לאחר בדיקה ודרישה, אולם, אין בי ולו לחלוחית של תחושת רוחניות, כשאני מקיים מצווה אני לא מרגיש כלום, אני מתכוון לאיבוד תחושה הבסיסית והראשונית של רגש וחשק כל שהם, אני מקיים מצוות כמעשה יבש ורציונלי לגמרי.
למעשה זה גורם לאי קיום מצוות בסיסיות כגון תפילה ולימוד תורה, כשאני מנסה ללמוד או להתפלל אני פשוט "לא שם" וממילא אני סובל ולא רוצה לחזור על זה.
עברתי לפני מספר שנים משברים, גם רוחני וגם נפשי, ויצאתי מהם ב"ה, ואני מטופל, אולם הנקודה הזו נותרה תקועה לגמרי.
חשבתי לנסות גישות שונות כמו ברסלב אולם לא הצלחתי להתחבר לזה.
מה עושים?

תשובה:

שלום לך שואל יקר.

אני מעריך מאד את זה, שאינך עובר לסדר היום על התחושות שמלוות אותך, וטרחת לפנות אלינו ב'אקשיבה'.

זה עצמו מראה, שעדיין לא התייאשת מעצמך, ואתה מחפש את הדרך לחוש מחדש אהבה והתלהבות. רגשות המעניקים את תחושת החיות עצמה. כשאדם אוהב, מתלהב, או אז הוא מרגיש חי במלוא העוצמה.

בדיוק היום הייתי בניחום אבלים אצל מישהו, שסיפר, שכשהיה בגיל העשרה, הוא גר בקהילה דתית מסויימת, שהיתה בה הקפדה יתרה על תפילה. שעת ההתחלה, וגם שעת הסיום…

אלוקים היה נוכח באותה קהילה, אולם – כך אמר – לא בבית הכנסת.

אותו אדם מצא את דרכו מחדש כמה שנים אחר כך, כשהתחבר אל דרכה המסויימת של אחת החצרות החסידיות.

כל אדם חווה במהלך חייו עליות וירידות. ובלשון החסידות מוחין דגדלות ומוחין דקטנות.

המצב של מוחין דקטנות יכול להימשך זמן קצר אך למרבה הצער יכול להימשך גם זמן ארוך.

בזמן המוחין דקטנות, קשה לנו לראות מטרות ארוכות טווח, וקשה לנו להתחבר לצדדים רוחניים שבנו.

לאור מיעוט הפרטים עליך, קשה לי להתוות לך דרך, ועל כן אשתדל לתת לך אבני דרך, אותן תתאים לחייך שלך.

אולם לפני כן, אני רוצה לשאול אותך משהו. אתה כותב שעברת לפני מספר שנים משברים רוחניים ונפשיים. האם באותה עת התפללת? ואיני מתכוון לנוסח האמור בסידור, אלא לזעקת הנפש, לתשוקת הגאולה.

במידה מסויימת, תורת ברסלב מתאימה לשבורי לב, אך מותירה אותם במחיצת המשברים.

אבני הדרך שאני רוצה להציע, הינן בתוכך עצמך, ועשויים אף לסייע לך לצאת מאותו מצב של מוחין דקטנות.

פעמים רבות, אנחנו מנסים לממש איזה אידיאל ש'נכתב' לנו מבחוץ. כך וכך נראית התפילה, זה וזה וכך וכך לומדים וכדומה.

קשה מאד לעמוד בדרישות כאלה, ובלתי אפשרי לחוש תחושת אהבה והתלהבות מהן.

תנסה להגיע אל הדברים מבפנים החוצה, ולא מבחוץ פנימה. תנסה לחשוב עליהם במילים אחרות.

למשל תפילה. כשאתה חש זקוק למשהו, התחינה פורצת מתוכך. אינך זקוק לתבניות, נוסחים קבועים מראש או מועדים מיוחדים. אתה פשוט מבקש מה' שיעזור.

את היכולת הזו לפנות לקב"ה, ולשוחח עמו, גם אם בלי מילים ובלי קול, ניתן לפתח ולהרחיב, עד שתמצא את דרכך המיוחדת בשיחה עם ה'. בסופו של דבר, תוכל גם לצקת את הדברים אל נוסח התפילה.

כך למשל גם בלימוד תורה.

חז"ל אמרו שאין אדם למד אלא במקום שליבו חפץ. אם אין חפץ הלב, אי אפשר ללמוד.

הסקרנות, הרצון לדעת ולהרחיב ידע, הינה מידה טבועה בכל אדם. תנסה לפתוח ספר שמעניין אותך לדעת מה שכתוב בו. לא כי צריך או כי מישהו אמר ללמוד את זה. אלא כי מסקרן אותך להרחיב דעת. עם הזמן, תרחיב את ידיעותיך בתחומים שמעניינים אותך.

באופן זה, תוכל לטפח בקרבך את האהבה ואת ההתלהבות ממה שאתה עושה, וממה שאתה לומד, תחוש את קרבת ה' שהדברים יעוררו בך, עד שלא תחפש "רגש" או "חשק", אלא הדברים עצמם יתנו לך תחושת חיות, והחוויה עצמה תקרב אותך לריבונו של עולם.

ולסיום, נזכרתי במה שאמר פעם המשגיח בישיבתי, על הרצון לרצות. אדם שכבה בו הרגש כליל, אפילו אינו רוצה לרצות. אך בקשת הרצון היא עצמה הגחל הלוהט, שיכול להוות אבן פינה לבנין גדול.

מאחל לך לשאוף תמיד לבקשת האמת ולרוחניות שבך

אם יש לך שאלות נוספות שתרצה לחלוק אתה מוזמן

יחזקאל

([email protected])

 

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

תגובה אחת

  1. שלום לך!
    שכל ורגש
    בכל אדם קיימים שכל ורגש. לכל אחד מהם מעלה ותפקיד שונה: הרגש- מחבר את האדם למציאות ואילו השכל- בוחן את המציאות אם טובה או רעה. אולם בכדי לבחון, השכל מנתק את האדם מן המציאות ומאפשר מבט חיצוני. כך, שבמקרה קיצוני בו לאדם יש שכל בלי רגש, למרות שיש לו כושר ביקורת מפותח, הוא נעדר יכולת הזדהות, אמפתיה ואפילו יכולת להתחבר ולאהוב. הוא חי כביכול מחוץ למציאות. מאידך, במקרה קיצון בו יהיה לאדם רגש בלא שכל, הוא יתאהב ויתחבר לכל דבר בלא יכולת הבחנה בין טוב לרע.
    בדרך כלל, האדם מורכב משכל ורגש גם יחד. וזה לא רק שהשכל מבין והרגש מעניק הרגשות. ההבנה האמיתית של המציאות, מחייבת הבטה מבחוץ וכן יכולת להרגיש את המציאות מבפנים. וכך יכול האדם גם לבקר וגם להתחבר.
    אחד מן התפקידים המרכזיים שכל איש חינוך חייב להציב לעצמו הוא, לפתח את שני הכישורים בזהירות. כי פיתוח חוש הביקורת באופן חד צדדי, עשוי לשבש את האיזון הטבעי בין שני הכישורים החיוניים הללו והחניך עשוי לחוש שהוא איבד את יכולת ההזדהות, את הרגש. הרגשה זו מתעצמת בעיקר בגיל הנעורים עד גיל 25-30.
    הטיפול שאתה מקבל צריך להתמקד בפיתוח הרגש בכלל ולא בבעיה הדתית. כי לא שם הבעיה. ובטוח כי יש לך גם רגש, אלא שבמסגרות החינוך שלנו, לא מפתחים את הרגש ולא נותנים לו מקום.
    יש לציין כי הפיתוח הזה אומנם דורש עבודה, אבל הוא אפשרי והכרחי לקיום של כ"א מאתנו.
    אני מברך אותך בהצלחה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן