מאת:

התפרסם בתאריך:

03/12/2017

למה אדם שסובל לא מוכן לעזור לעצמו?

שאלה מקטגוריה:

רוצה להבין
למה בנאד שסובל נשאר במקום הזה?
למה הוא לא מוכן לעשות שום צעד כדי לעזור לו?למה הוא לא מבין שכל הסביבה הקרובה סובלת יחד איתו? שיקום! שיעשה צעד, אפילו קטן ביותר שינסה לעזור לעצמו.
כמה אפשר להתחנן ולבכות ולבקש ולאיים וכלום לא עוזר זה המצב וזהו…
אולי אם אבין מהיכן זה נובע ומה המניע יהיה לי קל לקבל וגם אם לא אסכים אך לפחות אבין ואולי אצליח גם לרחם ואולי גם קצת לסלוח.
תודה.

תשובה:

שלום שואלת יקרה,   מן השאלה שלך עולה תהיה כואבת, אף שלא פירטת מה עומד מאחוריה. את חווה מציאות שאינה בידייך – אלא בידי אדם אחר, וכל מה שאת מנסה לעשות כדי לעזור לו להקל על עצמו, לשאת באחריות על מציאות חייו, לקום ולעשות מעשה – לא מניב תוצאות. את עושה כל שביכולתך – את אפילו מנסה לקבל ולהבין ואולי גם לסלוח. ועל כך ראויה לכל הערכה.   מהאופן שבו הצגת את השאלה עולה כי את אדם בעל מודעות עמוקה ורגש אחריות מפותח. את תעשי הכל כדי לשנות את המצב, מתוך הבנה שמצב מצוקה מאותת על צורך בשינוי, ואינך נרתעת משינוי. את עשויה מן החומר שממנו נארגו אנשים גדולים.   ואת שואלת בכנות, בכאב, למה זה לא כך אצל כולם, למה אדם שסובל מעדיף לבוסס בבוץ של עצמו, ולמשוך גם את הסביבה הקרובה לתוך הבוץ הזה – העיקר לא לצאת מאזור הנוחות.   שאלת שאלה גדולה.   את אומרת, מדוע הוא אינו עושה צעד, אפילו קטן ביותר.   המדרש (שיה"ש ה, ב) אומר לנו, שכדי שאדם יזכה לסיעתא דשמיא – הוא צריך לעשות צעד קטן. אפילו קטנטן. פתחו לי פתח כפתחו של מחט. אם מדובר בפתח כל כך זעיר ומינימלי – מדוע צריך הקב"ה את ה'פתחו לי פתח' שלנו? הוא יכול להסתדר יפה בלעדיו. הוא יכול לפתוח לנו בעצמו ולהקל עלינו מתוך רחמים ולארג'יות, למה ההתעקשות הזו?   וכאן אנחנו נוגעים ביסוד גדול בחוקיות הרוחנית של החיים – במושג "התערותא דלתתא", שפירושה – התעוררות מלמטה. החוק הרוחני הזה אומר, שעד שאדם לא יעשה שינוי, אפילו קטן, עד שהוא לא יתניע את המנוע בעצמו – שום דבר לא יוכל לקרות. משמים מחכים שהאדם ינקב חור קטן, שייתן את אות הפתיחה – כדי שתתרחש "התערותא דלעילא" – התעוררות עליונה. כלומר השפעה ועזרה רוחנית היורדים מלמעלה על האדם. ככה זה עובד בעולם הזה.   יש כאן יסוד מופלא – למעשה, שום דבר אינו בידינו באמת. כאשר אנו מצליחים בכל ענין שהוא – בפרנסה, במערכות יחסים, בעבודת המידות וכו' – זה משום שקיבלנו עזרה גדולה ועצומה משמים לכך. אולם יש לכך תנאי: שאדם ירצה בכך, שהוא יעשה את הצעד הראשון. (וכל דרך שהיא וכל שינוי שהוא מחייבים המון 'צעדים ראשונים' קטנים, מכיוון שיש בה המון חלקים ומורכבויות, שכל אחד מהם דורש התגייסות נפשית מצד האדם, כל פעם מחדש.)   כלומר, הדבר היחיד שנמצא באמת בשליטת האדם – הוא הרצון שלו. הרצון האמתי לחולל שינוי. כל השאר – תלוי בעזרת שמים. שום דבר אינו בידינו – לא הכישורים, לא היכולות ולא התוצר הסופי. רק הרצון הוא שלנו. זוהי חלקת האלוקים הקטנה שבה אנחנו פועלים. אחרי מאה ועשרים, רק על כך יבואו אתנו חשבון: האם רצינו להשתנות, להתפתח, לגדול? האם הסכמנו לפרוץ את המחסומים ולעשות צעד לשינוי? רצון – הוא כוונת הלב, הוא ההתגייסות העצמית. ובמלים אחרות – זוהי הבחירה החופשית של האדם. האם הוא מעונין בשינוי אם לאו.   הבחירה – היא המהות הכי אמתית של האדם.   אני – מלשון "אן" – לאן פני מועדות?   מה אני רוצה? לאן אני מעונין להגיע? זהו ה"אני" של האדם. הרצון הוא הדבר הכי מאפיין את האישיות. לא הכישורים או המנטליות התרבותית או המראה החיצוני או מידת ההתמדה בלימוד או רמת ההשתכרות. מה שמאפיין את האדם באמת הוא – לאן הוא רוצה להגיע. מה עומד מול עיניו, מה היעד שלו בחיים.   משום כך, אי אפשר לרצות במקום אדם אחר. אי אפשר באמת להניע אותו לשינוי – זה החלק הכי אוטונומי שלו, החלק שבו הוא הכי "אני". הדבר היחיד שבשליטתו של האדם – הוא הרצון שלו. ואת שואלת למה הוא לא רוצה? ככה, כי שם הבחירה שלו אם לגדול או לדרוך במקום! שם ה"אני" שלו בא לידי ביטוי. אי אפשר לרצות במקומו ואי אפשר לגרום לו לשינוי בדרך של שכנוע, תחנונים, האשמות ואיומים. להפך – ככל שננסה להכריח אדם אחר 'לרצות' בשינוי, כך הוא יתחפר יותר ויותר בכוך הרגשי שלו, משום שהוא צריך להגן על החלקה הקטנה שלו שבה הוא מרגיש בעל בחירה, אדון לעצמו. לדרוש מאדם אחר שינוי – פירושו לאיים עליו במקום שהכי נוגע לאני העמוק שלו, לדרוש שליטה על המקום שבו הוא באמת בעל הבית. זה מפחיד ומסוכן מדי. משום כך האדם יכריז, במלים או במעשים, "אף אחד לא יכריח אותי לעשות משהו בניגוד לרצוני" ויישאר בשלו.   התפילה המפורסמת שתיקן החזון איש זצ"ל על הצלחת הבנים בלימוד, מנוסחת כך: "ותסיר מלפניו כל הסיבות המונעות אותו משקידת תורתך הקדושה, ותכין כל הסיבות המביאות לתורתך הקדושה." (אגרות חזו"א א, עד). מנוסח נפלא זה אנחנו לומדים לימוד עצום – אי אפשר להתפלל שהילד ירצה ללמוד. זה פשוט לא בתחום המנדט שלנו. אפשר לבקש שלא יפריעו בעדו סיבות ומניעים שונים – אבל על הרצון שלו, רק הוא עצמו מופקד.   כלומר, אנחנו יכולים להבהיר את עמדתנו, להציע, לבקש שינוי. אולם כל זאת מתוך הבנה – שההחלטה הסופית נתונה בידי האדם האחר, ושהיא נתונה לגמרי לבחירתו החופשית. בכבוד, במתן מרחב, ומתוך הבנה שכל אדם רוצה לעשות את המיטב בנתונים הנוכחיים שלו.   נקודה נוספת שכדאי לבדוק היא – מה הרווחים המשניים של האדם מכל העסק. לפעמים אדם חווה מצוקה, כל כולו פצע וחבורה – והוא אינו מוכן לצאת מן המקום הזה, בגלל הרווחים הלא צפויים שהוא מקבל ממנו. למשל, אם בזמן מחלה כולם מכרכרים סביבו ומתעקשים להקל עליו, מה שבזמנים רגילים הוא לא זוכה לו – הוא יעשה כל שאפשר להאריך את 'חופשת המחלה' הזו. ילד שמצליח לרתק את ההורים לבית בגלל התקפי החרדה שלו, לא יסכים לשתף פעולה ולוותר עליהם בעזרת טיפול. הרווח המשני גובר על הסבל, כמה שזה נשמע משונה, ומשאיר את האדם 'לחגוג' את סבלו. מדובר בתהליך נפשי שהוא לרוב בלתי מודע, ומשום כך לא קל לאתר אותו ובוודאי לא לשכנע את השני שזהו מקור התקיעות. אולם אפשר, בחכמה ובזהירות רבה (רצוי בהתייעצות מקצועית צמודה) להציע את הרווחים האלו בצורה אחרת, בריאה יותר ונכונה יותר, בדרך שאינה קושרת את הסבל עם הרווח, ובכך לעזור לאדם לצאת סוף סוף ממעגל הסבל.   אבל רגע, מה אתנו?   האם עד שזה יקרה, נגזר עלינו לחרוק שיניים ולסבול?   לא זאת הכוונה. נכון שמה שאדם יעשה עם עצמו אינו בתחום השיפוט שלנו, אולם באותה מידה שאין אנו אחראים על בחירותיו של האדם לגבי עצמו, כך אין הוא רשאי ואין הוא יכול להחליט אם נסבול יחד אתו או לא. איך נגיב ומהם הגבולות שנגדיר – זו כבר החלטה שלנו.   מותר לנו להציב תנאים והגבלות: באיזה אופן אנחנו ממשיכים ובאיזה אופן לא. מה מקובל עלינו ומה לא בא בחשבון, ולעמוד בכך בשלווה ובעקביות. אין סיבה להיסחף לתוך הריקוד של האחר, זכותנו להציב גבולות ולשמור על עצמנו ככל שניתן. זה עצמו נתון לבחירתנו – אם בחרנו להמשיך ולסבול ולשתוק, זכותנו – אבל בל נאשים את האחר בכך. מותר לנו לומר די לסבל (וגם כאן צריך לנהוג בחכמה, רצוי בליווי של אדם מבין), ולבחור את נתוני החיים שלנו.   מאחלת לך הצלחה רבה והרבה טוב ושמחה בהמשך הדרך.   וכמובן, את מוזמנת להתייעץ הלאה כפי הצורך.     כל טוב,   אורית   [email protected]    

שתפו בפייסבוק, באימייל או הדפיסו

גם לך יש שאלה מציקה?

הגיע הזמן שיקשיבו לך!

יש לך מה להוסיף? זה בדיוק המקום:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

דילוג לתוכן